שהשמש תעבור עלי

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.

כמה מהר וכמה בקלות הזמן בורח מתחת לידיים. בימים שעברו, מאז חזרנו אל קטמנדו מהטראק, לא עשינו הרבה חוץ מלהסתובב בסמטאות הטאמל (רובע התיירים והמלונות), לאכול, ולפטפט עם חברים מהדרך ומטיילים אחרים. וכבר עברו להם כמעט שבועיים תמימים.

לפרקים חילצנו עצמנו ממתחם ארבעת הרחובות המוכרים, אל מחוץ להפקה התיירותית, כדי להתפעל קצת מקטמנדו האמיתית, המקומית. פעם זה היה למקדש הקופים (סוואיאמבונאת'), פעם לסטופה המפורסמת של בודהאנאת' - או ה"סייט-סיאינג", כמו שקוראים לה בתיירותיות מדוברת, ופעם גם נסענו לפאטאן הסמוכה.

טיפות מזל

נראה שכל מכסת המזל הטוב שהייתה לנו בתחום מזג האוויר התבזבזה בטראק לאנאפורנה, כי מאז שהגענו הנה הראות גרועה ואת הרי ההימלאיה שאמורים לתחום את האופק הצפוני של קטמנדו ראינו רק בגלויות. ועדיין, הרחובות גדושים ושוקקים. כל כך הרבה אנשים, ילדים, רוכלים והרים של סחורות מכל הסוגים שמונחות על הקרקע בין אלפי הולכי רגל, ריקשות, אופנועים ומוניות.

יש משהו מאוד כאוטי וצפוף בהתנהלות כאן, אבל מצד שני, הכל מתקיים

 במעין הרמוניה לא ברורה. בלי אלימות, בלי פקקים, בלי תאונות או צעקות. איכשהו כולם עוברים בסך לא חשוב כמה צר המעבר, כולם חוצים את הכביש למרות שהמכוניות פשוט לא עוצרות, ואף כלב לא נדרס למרות שזה מחריד כמה הם קרובים לגלגלי המכוניות הדוהרות. יש מעין נינוחות בתוך הברדק הגדול הזה ויש קצב מיוחד לנפאלים ולנפאל.

אגדה עירונית

ברחובות שמחוץ ל"טאמל" מתגלה קטמנדו אחרת. קטמנדו שקטה ובחלקים אפילו נקייה ומטופחת, עם חצרות בתים פורחות ומושקעות, וילדים במדי בית ספר כחולים ונעליים שחורות מצוחצחות.

בכל רחוב ישנה כיכר אבן עם מדרגות המובילות לשני ברזים דמויי מזרקה. אלה כיכרות כביסה ותמיד אפשר למצוא בהן כובסת, נערים שמתרחצים במים או נערה שממלאת דליים. בכל פינת רחוב יש מקדש. מחצר המקדש מציץ פסל של גאנש או שיבא, ובין כל שני גגות רעפים מכוערים מתנוסס איזה פעמון צבוע זהב או גג עץ דמוי פגודה.

בקרוב אראה את ההרים מעבר לאובך ולעננת הזיהום הצהבהבה שחוסמת את הרקיע של העיר קטמנדו, אני חושב לעצמי בסיפוק כשהטקסי המקרטע זונח את המסלול התיירותי ושועט אל עבר הגומפה הגבוהה. בקרוב אנחת במקום שכוח אל ושומם. איך תפסתי את אלוהים בביצים...

שער ברזל מפתיע אותי וקוטע את שצף המחמאות שאני מרעיף על עצמי. זו שמורה. שמורת טבע מוגנת ומגודרת, עם שלט ענק באנגלית, "וולקאם שמלקאם", מפת מסלולי הליכה ודמי כניסה מרתיחים. אני כופה על עצמי לא להתבאס ומוסיף תירוץ: אם זו שמורה אז בטוח יפה כאן, ושומרים על החיות והניקיון. חוץ מזה שנוף ההימליה יפצה על אובדן התמימות.

שורה תחתונה

אחרי שעה וחצי במונית צווחת, הרבה ניסיונות שכנוע עצמיים ועוד איזה 300 מדרגות אבן התנפצה גם תקוותי האחרונה – מבט מראש הגבעה מגלה שכל העמק הפרוש לרגלי והלאה מכוסה בשמיכה סמיכה של אובך צהוב ובוצי. שיעור חשוב למגלי העולם העתידיים: כשאביך בקטמנדו אביך בכל העמק, וכשאביך בכל העמק לא רואים הרים. זאת עובדה ואין פרוטקציות.

כיוון שאנחנו כבר כאן – ביקרנו במקדש הבודהיסטי ובמנזר לנערות השוכן במקום מיוחד ושקט, על גבעה סמוכה שדוחפת את חוטמה לתוך השמים. אף על פי שלא ראיתי הימליה - ידעתי שהיא שם ושהיא עוד תשוב להתנוסס, ואף על פי שלא רשמתי שום הישג בולט ולא עשיתי שום דבר שמישהו אחר לא עשה לפני - נהניתי מאוד.

• פרק זה ביומן נכתב טרם האסון במזרח אסיה