מחשבות רצות לכל הכיוונים
הכיוון הכללי הוא דרומה ומזרחה: לדובר ומשם לצרפת. אבל בדרך, באוטו, עדי ליפשיץ הוגה ושוגה בשלל מחשבות וזכרונות שזורקים אותו למקומות אחרים. האם בחווה בצרפת יהיו אנשים בני פחות מ-50? האם חוכמת הסופרמרקט תתגלה כשימושית גם בעתיד? ומה יש לאריק ומאיר להגיד על כל זה?
עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.
הפרקים הקודמים:
פרק 1: אצל ילה באמסטרדם
פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה
פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת
פרק 4: יום ולילה לבד בברלין
פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק
פרק 6: פרידה בחווה אורגנית
פרק 7: סיבוב פאבים ביורק
פרק 8: אני והעיר הגדולה
פרק 9: מטפסים על בן נוויס
------------------------------------------------------------------------------
התחבקנו , התנשקנו, אמרנו שלום ויצאנו לדרך. אני התנדבתי לנהוג ראשון כי חבל לי לבלות את היום האחרון שלי בבריטניה בשינה, ואני יודע שאם לא אנהג אני פשוט ארדם.
יאיר מסדר את המוזיקה בזמן שאני עושה פניות אחרונות ביציאה מאדינבורו. "לסדר את המוזיקה" זה לא דבר של מה בכך. כמו כל דבר אחר בטיול הזה גם עניין המוזיקה התחיל לא פשוט והלך והסתבך: בלילה לפני הטיסה עבדכם הנאמן נשאר ער והעביר, בפעם הראשונה בחייו, מאות שירים בצורת קבצים לדיסקים. התוצאה היתה כמובן שחלק מהשירים לא מתנגנים, ואלו שכן עושים
זאת בסדר מפתיע שאף אחד לא ציפה לו, וגם שעבדכם הנאמן הגיע לטיסה עם עיניים של נרקומן, שזה בסדר כי נחתנו באמסטרדם.
כמובן שבאוטו שמצאנו לא היה סי.די., ורגע לפני שביטלנו את כל הקניה החלטנו שפשוט נקנה גם דיסקמן ורמקולים. הדיסקמן נקנה במהירות יחסית, אבל הרמקולים נדחו עד שיאיר חזר ארצה וחזר חזרה. אמון בתוכניות מדע לנוער ובעל תושיה בלתי נלאית, התקנתי לאוזניות שפופרת שחתכתי מקרטוני ביצים כדי להגביר אותן. המדע עובד עד גבול מסוים – ואנחנו גילינו בדיוק איפה הגבול הזה עובר. תודה לאל ולדיוטי פרי, ועכשיו כבר יש לנו רמקולים. יאיר לחץ על "פליי" ומיטב הזמר העברי הנעים את זמננו.
באופן לחלוטין לא רגיל, לא היה ענן בים הכחול הגדול שבשמיים והשמש קפחה על פנינו.
אני נזכר בצהריים של שבת, כשנסעתי לבקר אותה באיזה בסיס בסדום, תקוע בפקק בצומת גלילות. אריק שר על סן פרנסיסקו על המים, כמו עכשיו, והשמש מחממת ומשרה נועם שלא יכול היה לבוא ביום אחר מיום שבת, כשכל הרצונות שלך מסתכמים בלהמשיך לטבול בחמימות המלטפת של השמש ולעצום עיניים, כמו עכשיו.
"עדי!!!" יאיר צועק עלי בעודי חוזר לנתיב שלי במהירות מפחידה.
"רק רציתי לבדוק איך נראית המשאית מקרוב", אני משיב וצוחק.
מדשאות חסרות גבול שמכסות גבעות שלמות עוברות על פנינו בעודי מנסה לעקוף עוד משאית, מצמיד את דוושת הגז לרצפה. הסיטרואן נאנקת תחת משקלם של שני בחורים, תיקים ואוכל. מסלעות מבצבצות תחת שטיחי הדשא, מים מחלחלים מכל פינה בארץ הזאת. אין ספק שזה מסוג המקומות שאימי היתה פורשת אליהם כדי לפתוח צימרים.
הפיצה כמשל
אם היה גורם אחד שלא לקחנו לתשומת ליבנו ברשימת הבעד ונגד לקניית המכונית זה עניין המחשבות. לנוחות שבמיידיות ולאי התלות יש הרבה יתרונות, אבל אין כמו נסיעת רכבת ארוכה, המתנה ארוכה, דחיות ועיכובים כדי לשחרר את המוח המחפש לחופשי. אבל אריק שר "תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים", אז אני מקשיב לו – ונותן. בית ספר וייצמן משתרטט לי בראש ואני חושב איך הייתי בונה כביש קטן כדי להעלות אופניים לגג של המסדרון, על הסידור של המיטות בחדר בהוסטל בלונדון, והמטבח, ואיך המדרגות יוצאות מהמטבח לקומה השניה, וכאן זה קצת יותר קשה כי עברנו דירה שלוש פעמים בשלוש השנים האחרונות.
השלט אומר שעוד מעט נגיע לגבול. לפני שהגענו לכאן לא ידעתי שבכלל יש קו כזה שנקרא גבול אנגליה – סקוטלנד. עכשיו אני יודע שהסקוטים מעדיפים כל מדינה אחרת באיחוד מאשר את אנגליה.
יאיר שולף פיצה שחיממנו הבוקר. כמובן שאני כבר אכלתי את שלי לארוחת בוקר, לא שאני תומך באכילת
הדלק שוב נגמר ולמרות שאני מאמין גדול ב"כשהנורה דולקת אפשר לנסוע עד תל אביב ובחזרה", תל אביב די רחוקה מכאן ולא נראה לי שהמשפט הזה תופס. אנחנו עוצרים למלא דלק בתחנה שהיא לא על האטוסטרדה אלא על כביש קטן ומרוחק. תחנה שהיא ה"גזלן" של הדלק. אנחנו יוצאים מהאוטו לחלץ עצמות, להתמתח, לעשות חיקויים של ניקי גרייבס מ"המשרד".
יותר ויותר שמאל
אחרי עוד עשרה שירים יאיר מציע להחליף אותי בנהיגה ואני לא מסרב, למרות שאני הרבה יותר ערני עכשיו, אחרי בערך שש שעות נהיגה, מאשר הייתי כשרק התחלנו.
במושב שליד הנהג המחשבות לא מופרעות ע"י קוים ישרים ומקוטעים, שלטים ומכוניות. אני שוקע, חושב על פריז שעד הטיול היתה העיר האירופאית האהובה עלי, ועל החווה בצרפת ששעות רבות מדי באינטרנט
בכניסה לפקק ב-1125, שזה המקיף של לונדון, השמש כבר שוקעת. אני חושב שכשהגענו לכאן לפני חודש וחצי היום היה קצר יותר באיזה שעה. זה נראה לפני כל כך הרבה זמן. עם השמש גם אני שוקע בדמדומי השינה וחולם על הצלי של יום ראשון, שלא אכלנו בפאב כמו שרצינו, ועל בקבוק יין ועל הרוזן הסופר מרחוב סומסום, ובין לבין אני מתעורר וחולם על נסיעה ארוכה לצרפת.
יותר ויותר מכוניות עם הגה בצד שמאל נוסעות על הכביש ככל שמתקרבים לחוף הדרומי של אנגליה בכלל ולדובר בפרט. עוד מעט נעזוב את אנגליה ולא נחזור, אחרי שהתרגלנו לנהוג בצד שמאל ולהגיד סליחה על כל דבר, וללא ספק יש איזו חמיצות. חודש וחצי זו תקופה לא קצרה וכבר היה לנו נוח והרגשנו בבית וקראנו עיתון של ערב.
אבל כמו שמאיר אומר: "ארץ עוזבים רק בלב".
