שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אנחנו שנינו מאותו האוהל: המתנחלים ודפני ליף

    המתנחלים באים בשם הדת, אנשי המחאה באים בשם הסוציאליזם - ומול שניהם באים יס"מניקים. מדיניות ההשתקה לא מבחינה בין אביב מתל-אביב לאמונה מגבעת האולפנה

    היֹה היו שלושה תל אביבים חמודים. דפני, סתיו ורגב. לשלושה לא היה חסר דבר, ולמרות הכל כאב להם. הם צפו בחבריהם למדינת בורגניה מתקשים לסגור את החודש והחליטו לעשות מעשה. אז הם לקחו אוהל, יצאו לשדרה הסמוכה והתחילו לעשות שמח. "כולם מוזמנים", הם אמרו, "אנחנו מגנים כל סוג של אלימות", ורקדו לצלילי בוב דילן בבחינת "האפי האפי, פאן פאן, עזרו לנו לקנות דירת ארבעה חדרים עם מזגן".

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    הם באמת האמינו שאפשר להשיג דברים בנחמדות. והיה נראה שהנה, זה אפילו נכון - אפשר לצעוק במדינה הזאת בלי לשרוף צמיג ומישהו יקשיב. אבל אז הגיע החורף, ואיתו משבר הפרסום. סיפורים חדשים עמדו בראש הכותרות, והמדיה האלקטרונית, שבקיץ האחרון לא הפסיקה לחבק אותם, הפנתה להם עורף, ודפני ורגב וסתיו הרגישו שתכף מתחילים לעטוף איתם את הדגים. הם הבינו שעם שניים וחצי אוהלים ושאנטי-באנטי לא קונים במכולת. סליחה, ב-am-pm. בלית ברירה הם נשכבו על הקרקע, שלושה תל אביבים עם חיוך גדול, ובא שוטר גירש אותם וזה הכל.

     

    כמה שנים קודם לכן, 80 קילומטרים משם, באו כמה צעירים מהיישוב עפרה והקימו את מאחז עמונה. גם להם לא היה חסר כסף, גם לא עבודה, ולמרות הכל היה להם אכפת. הם האמינו ביישוב ארץ ישראל בכל מחיר, הם היו מוכנים לגור בקרוואנים דולפים כדי להגשים את החלום, וגם אותם בהתחלה חיבקו. משרד השיכון הזרים כספים, חברת החשמל הזרימה חשמל, ואפילו אריק שרון הזרים אנרגיות. אממה, כמה שנים לאחר מכן החליטו החבר'ה מבג"ץ שנגמרו החגיגות. אז באו שוטרים, גירשו אותם וחוזר חלילה.

     

    עכשיו הם חווים על בשרם, החבר'ה מרוטשילד, איך זה מרגיש כשברגע אחד מחבקים אתכם, אומרים לכם "צאו לדרך - אנחנו אתכם", ורגע לאחר מכן זורקים אתכם לאשפתות. איך זה מרגיש כשפתאום כל ההשקעה והזיעה וימי העבודה שהפסדתם מתמוססים לכם מול הפרצוף באבחת יס"מניק. וזה כואב. וזה מעלה את הסעיף. וזה מוציא גם מדפני ליף המתוקה את האגרסיות הכי מודחקות שלה.

     

    גם למתנחלים כואב

    כמו בטרגדיות הכי נדושות, דפני וחבריה פונו מההתנחלות הקטנה שהקימו ברוטשילד כאחרוני נערי הגבעות. ואותו גוש שמאל אדיש, שלפני שש שנים התבונן באפאטיות בשוטרים על גבי סוסים שרומסים בני אדם בעמונה, מרשה לעצמו פתאום להזדעזע, ואפילו לצאת מהארון ולהודות בפוליטיות של המחאה. כי דם של שמאלנים יקר יותר. אדום יותר. מרגש יותר מהדם שניתז בפינוי מאחז בלתי חוקי.

     

    שהרי יפי נפש לא יכולים להיות אנשים אלימים, הו לא, יפי נפש רק "נדחקים" לאלימות. "נדחפים" בעל כורחם לנתץ חלונות של בנקים. מבעירים צמיגים בעיניים דומעות וכמו מתחננים לשוטרים "תחזיקו אותנו שלא נשתגע, אנחנו רק מתפרעים לרגע ותכף נחזור להיות חמודים".

     

    ושוב מתברר שמה שאסור למתנחלים מותר לשמאלנים. ואם בחור עם פאות נשכב על אדמת היישוב שהקים בתמיכת הממשלה והרשויות לא יכול להיות שפגעו לו בציפור הנפש, הוא לבטח סתם מחפש מכות. והוא יוכל להיחשב לרציונלי רק אם יגלח את הפאות, יקרא לעצמו רגב או קונטס, יזרוק על הראש כובע אופנתי, ישכב באותה תנוחה ממש על אדמת רחוב רוטשילד ויצקצק משהו על צדק חברתי.  

     

    כמה נוח לתייג את המתנחלים כאנשים קיצונים ונטולי רסן, כאשר למעשה כמעט לא תמצאו מתנחל מגלה אלימות, אלא במצב נתון אחד: אם תנסו לפנות אותו בכוח מביתו. בכל סיטואציה אחרת, לא סביר שתראו מתנחל יוצא מכליו. נסו להיזכר - מתי בפעם האחרונה שמעתם על מתנחל שרצח את אשתו, או אנס נערה ברחוב, או דקר מישהו בגלל ריב על חניה?

     

    חלום אידיאליסטי

    ואני אומרת לעצמי, אולי עכשיו הם יבינו, שהאמונה באותו נוסח מסוים של צדק חברתי לגיטימית לפחות כמו האמונה באותו נוסח מסוים של תכנית התיישבות. ושגם אנשים מאוד שפויים יכולים לאבד עשתונות, לשרוף צמיגים ולנתץ בנקים כשסותמים להם את הפה. ושהמתנחלים לא באמת אלימים, כמו שדפני לא

    באמת נהנית ללכת מכות להנאתה.

     

    באופן אירוני וביזארי להחריד, אנשי המחאה חולקים עם המתנחלים חלום משותף שהתנפץ. אלו ואלו מושתקים על-ידי פטרון החוק. אלו ואלו חשים נבגדים. מדובר באנשים שפויים למדי שמוכנים לשבת בכלא למען האידיאל שבו הם מאמינים. תהא זו אמונה דתית או סוציאליסטית. הם פורעי חוק מבחירה. הם משתמשים בזכותם הדמוקרטית לומר את דברם והם לוקחים בחשבון שהם ייענשו, כי אי שם במגדל השן יושב לו מישהו שמעוניין לשמור על השקט בכל מחיר, והוא לא מבחין בין פה גדול של מתנחל לבין פה גדול של פעיל צדק חברתי.

     

    לפיכך, מה שבאמת צריך להטריד אותנו כציבור זו לא פעילת הצדק דפני ליף וגם המתנחל איתי הראל, אלא מדיניות ההשתקה בחסות הממשלה, בג"ץ, ועכשיו גם המשטרה. מדיניות שחותרת לשימור המצב הקיים ולהנצחת אשליית הסדר. מדיניות שכבר מזמן לא מבחינה בין אביב מתל אביב לבין אמונה מגבעת האולפנה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דפני ליף בתל אביב
    צילום: ירון ברנר
    צילום: רויטרס
    מתנחלים בעמונה. מצא את ההבדלים
    צילום: רויטרס
    מומלצים