שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צאו מהתיבה: כך נגן על נפגעת האונס הבאה
    אחרי המבול בא מגדל בבל, ואחריו בא סדום. כנראה שלהרוג עבריינים זה לא הפתרון האולטימטיבי. עדיף להעמיק את הבנתנו בגורמים לחמס האנושי ובדרכים אמיתיות להשתחרר מלפיתתו. צריך היה לעודד את קאבנו להודות בחטאיו ולהתמודד איתם באופן שיהווה מודל ללקיחת אחריות אישית ולתיקון עולם

    עולם הפוך ראינו

    נודה על האמת, גדלנו בעולם מופקר ושקרן. עולם שהצהיר על גילוי עריות כטאבו, אבל מתחת לרמת ההצהרות המו בתינו ניצול ופגיעוֹת. אם זה לא היה אבא, זה היה הסבא או השכן, הרב או הדוד (זה שנדרשנו לנשקו לפני שיצא מהבית) ולפעמים החבר הטוב של אבא.

     

    <<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    פני המבוגרים כוסו מבטים טהרניים, אבל בגובה הידיים ומתחת לחגורה חגגו האלימות והניצול. כולנו נוצלנו מינית; באוטובוס, בבית הספר, במגרש המשחקים, בחנות, במקווה, בבית הכנסת, ברחוב או בתנועת הנוער. אני לא מכירה ולו אישה אחת שלא חוותה חוויות רבות של פגיעות מיניות. והגברים? אתם פחות מדברים על זה, אבל מי שמדבר מתאר עולם שקרן וכאותי, עולם של פגיעות ואלימות מושתקת.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות : 

     

    נכון, לא כולנו נפגענו באותה העוצמה והתדירות, אבל אם נודה על האמת, כמעט כולנו נפגענו. והנה שאלה נהדרת שלא תישאל הערב סביב שולחן השבת: איך ומתי הותקפנו מינית ומי מאיתנו לא סבל או סבלה מההפקרות הזו.

     

    ולמה לא התלוננו?

    נו, באמת, יש את זה ביותר גס וטיפשי? הבנו שלקהילה נוח עם הסטנדרט הכפול ולאף אחד (כמעט) לא אכפת מסבלנו. 

     

     

    אחת המהפכות החשובות בתולדות האנושות מתרחשת בימים אלה גם בזכות האומץ לגייס את דפי הפייסבוק הפרטיים לשינוי תודעתי ומעשי אדיר ונטול אלימות, שינוי שישפיע על כל רבדי החיים, שכן מהותו התנגדות למוסר קהילתי כפול באשר הוא. מנגד אנשים שהמהפכה הזו מאיימת על סגנון החיים שסיגלו לעצמם, מנסים להגביר את כוחם של מנגנוני ההכחשה הקהילתיים.

     

    מנהיג העולם החופשי

    לאחרונה ראינו את מי שאמור להנהיג את העולם החופשי לועג למתלוננת על ניסיון אונס, וסביבו קהל של נשים וגברים צוחק ומריע. ללמדנו שעבודה רבה לפנינו והצלחת המאבק למען כנות, יושר וביטחון אישי לא מובטחת.

     

    איך נשמור על עצמנו?

    תמונות הלעג הזועקות אלינו מן המסכים מעלות את השאלה איך נגן על עצמנו? איך נצליח לשמור על הנשמה הפצועה שהעזה להיישיר מבט? איך נשמור על האמת שלא תפגע מהחיצים המורעלים שננעצים בה?

     

    כריסטין בלייזי פורד עם דונלנד טראמפ (צילום: EPA ,AFP)
    קשה לחיות כצדיק בודד בעולם שכולו חמס. ד"ר כריסטין בלייזי פורד עם דונלנד טראמפ(צילום: EPA ,AFP)

     

    פרשת השבוע שקראנו השבת, נח, מציעה כמה סמלים מעוררי מחשבה לדרכים שבהן אנו מגנות על עצמנו ברגעים שבהם יש תחושה שהרוע משתלט.

     

    דוּמם שטה

    מי שהקשיבה לקולה והתבוננה בשפת גופה של ד"ר כריסטין בלייזי פורד, הרגישה כמה קשה להשמיע קול מוסרי בסביבה עוינת, על אחת כמה וכמה לחיות כצדיק בודד בעולם שכל כולו חמס. מנקודת מבט זו, נח התמודד עם דילמה מוסרית איומה: אלוהים בחר להציל אותו ואת משפחתו. בניגוד לד"ר פורד, נח נענה להצעה להסתגר מהעולם המושחת ולא לנסות לשנותו או להציל נוספים איתו.

     

    נח יצא פצוע

    עם יציאתו מהתיבה, בפעולה לא חסכונית מבחינה אקולוגית, מקריב נח לאלוהים רבות מהחיות שהציל "מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור". לאחר ההקרבה וההבטחות האלוהיות, נוטע נח כרם, אחר כך הוא משתכר ואחר כך נאנס על ידי בנו.

     

    תמונתו העצובה של נח המתגולל שיכור בסחי, מזכירה תמונות קשות של הלומי קרב שלא הצליחו לשוב מריחות המוות אל ארץ החיים. נח יוצא מהתיבה אל ערימות של גוויות ואל הריח האיום של תחושות האשמה. הבחירה למלט את נפשנו ואחרינו המבול, היא פעמים רבות הכרח שלא יגונה. רבים משורדי המלחמות מאשימים את עצמם בלי צדק במוות שנזרע סביבם, והלוואי שהיו יכולים לחיות בלי התחושות הקשות האלו.

     

    עם זאת, ברור שלבריחה מעולם רשע לתיבה סגורה יש מחירים וכשאפשר כדאי למצוא פתרונות מכילים ממנה.

     

    יש גם תיבה אחרת

    התיבה כמקום מפלט מופיעה בסיפור מקראי נוסף, סיפור הצלתו של משה. במקרה זה תוצאות החיים בתיבה הפוכות; מהתיבה לא יוצא מבוגר הלום ושיכור, אלא ילד שיגדל להיות מנהיג אחראי ומייטיב. משה הוכנס לתיבה כתינוק שאימו ואחותו ביקשו להציע לו הגנה, ולא כמבוגר הבורח מהעולם.

     

    משה לא היה לבד

    העולם שמפניו הוסתר משה היה גדוש סבל, אבל תמונת מצרים לא דומה לתמונת מחיית האנושות במבול. סביב התיבה של משה עמדו נשים דואגות ואוהבות שבחרו להסתכן בהצלתו והצליחו לעשות זאת. מהתיבה שביאור לא יצא חייל הלום קרב, אלא ילד אהוב, הגם שסבל, והוא גדל ללמוד שיש בעולם גם חמלה, יש נשים וגברים טובים שמוכנים להסתכן על מנת להציל חיים, וכדאי לו ללכת בעקבותיהם.

     

    כשגובר הכאב ותחושת הבדידות מכה בנו, אנחנו יכולות לארגן לעצמנו תיבה מבריאה שכזו; אפשרות להניח ראש בסביבה חומלת ולבקש מחברות שישמרו עלינו קצת בשעה שננוח. החברות והחברים הטובים יאמרו לנו את המשפט היקר מכל: #מאמינות_לך. ועכשיו מותר לך כבר להניח ראש, להתבונן בכאב ולהתאבל על מה שהיה. תאגרי כוח בתיבה הזמנית ואם יתאפשר לך, תצטרפי אלינו כשנגן על חברה או חבר אחרים.

     

    רק לא מבול

    הפתרון האלוהי הוא המקובל ביותר עד ימינו, זאת למרות שאפילו המספר המקראי מעיד שהוא חסר טעם, שהרי יעברו רק שישים וכמה פסוקים מרגע יציאת נח מהתיבה - וכבר יתרגש על העולם סיפור מגדל בבל. אין טעם בהריגת פושעים, כיוון שמעשים רעים הם לרוב תוצר של נסיבות רעות. עלינו להיות חכמות ולשפר את העולם, ולא להרוג פעם אחר פעם את העבריינים.

     

    אני מטילה ספק במוסריות ובתבונה שבהענשת אדם על מעשים שעשה לפני עשרות שנים, בוודאי אם אלה נעשו בעודו נער. אבל אני מטילה ספק גדול בכוחם של עונשים בכלל ובפרט של בתי כלא, להציע עולם טוב יותר. שרשת הסיפורים: מבול-מגדל בבל-סדום באה ללמדנו שאין טעם בענישה אלימה.

     

    במקום לכלוא צריך לדבר ולהעמיק את הבנתנו בגורמים לחמס האנושי ובדרכים אמיתיות להשתחרר מלפיתתו. צריך היה לעודד את קאבנו להודות בחטאיו ולהתמודד איתם באופן שיהווה מודל ללקיחת אחריות אישית ולתיקון עולם, וכמובן באופן ראוי בעיניי קרבנותיו.

     

    ברית הקשת, דגל הקשת

    בתווך, בין סידרה אחת של חטא ועונש לחברתה, נשבע אלוהים (בראשית ט', י"ג-י"ד): "אֶת קַשׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין... וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר".

     

    בבית הספר היסודי הדתי סיפרה לנו המורה על האיסור להסתכל בקשת. זה היה קשוח; הקשת כה יפה ואני רציתי להתפעל ממנה בגלוי, אבל האיסור גרם לי לגנוב את היופי הזה כשהוא מלווה בפחד ואשמה.

     

    התלמוד הבבלי (חגיגה טז א), מייחס לרבי אבא את העמדה לפיה המתבונן בקשת "לא חס על כבוד קונו". אפשר להבין את עמדתו, שהרי הקשת מסמלת את ההפכפכות של בורא עולם שנע בין ענישה קיצונית לחרטה קיצונית לא פחות.

     

    ייתכן שההצצות הילדותיות שלי בקשת היו גם דרך לנזוף באלוהים ולומר לו: שלא תחשוב ששכחנו שפעם הבטחת שבעיות לא יפתרו עוד באלימות, ואפילו בעיות קשות. תשתדל לעמוד במשימה הזו, וגם אנחנו נשתדל.

     

    כמה טוב שדגל הגאווה, הדגל שתובע בנוכחותו סובלנות והכלה, נראה כמו הקשת, וכמה טוב אם הוא יתנוסס בכל מקום ואנחנו נתבונן בו בלי כעס, אשמה או היסוס ונזכור שאלימות מעולם לא נפתרה באלימות, ואנו מחויבות לשלום.

     

    לכי לך

    הפרשה מסתיימת ביציאת אברהם מאור כשדים לכיוון כנען. גם השבוע נרצחה אישה על ידי בן זוגה (לשעבר). משום כך חשוב לזכור שלפעמים "לכי לך" הוא הפתרון, ופעמים רבות זה הפתרון הראשון. לא תמיד נוכל לתקן, ולא את כל העולם נוכל לתקן.

     

    אחיותיי ואחיי הנפגעים, החשוב מכל וקודם לכל הוא לדאוג לשלמות הגוף והנפש שלנו, ואם צריך ללכת מהתוקף - אנא לכו ובמהירות לפני שיהיה מאוחר מדי. אחר כך נטפל בכל היתר. וזכרו שגם אם אתן מוקפות עוינות, היום כבר יש לכן מעגל תמיכה גדול שכדאי להיעזר בו.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    רפאל, שעושה רושם של איש דואג ונחמד, שאל בשבוע שעבר: "האם כך רצית את החיים שלך, לוחמניים כאלה?" תודה רפאל על ההתעניינות, בסרטון אני מנסה להשיב.

     

    שבוע טוב!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים