"חתמתי על כרטיס אָדי בשנה שעברה".
"מחוץ לבית הספר בו למדתי עמד דוכן להחתמה על כרטיס התורם. ניגשתי אליו והנציגים הסבירו לי על כרטיס אָדי. זה נראה לי כל כך טריוויאלי, לא הבנתי למה לא פוגשים את זה בכל מקום".
"תרומת אברים מובנת לי מאליה. איזו סיבה יש לא לעשות את זה? זה יכול לעזור למישהו וזה לא מזיק לאף אחד".

מרינה: "כולנו בני אדם". צילום: עופר עמרם
"בסביבה שאני נמצאת בה ובוחרת להימצא בה מתייחסים לזה בטבעיות לגמרי. מצד שני, ישנם אנשים שקשה להם להתמודד עם המחשבות על המוות. הם מתרחקים מזה. אנשים שקצת עוברים את המחסום ומתעמתים עם זה שבסופו של דבר כן נמות, מבינים שאם יכולה להיות איזו תועלת מהמוות שלנו, אז ברור שנציל חיים".
"לקחתי טפסי החתמה על כרטיס אָדי, מהדוכן שבו חתמתי והפצתי אותם בעצמי בין מכריי".
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
"כולנו בני אדם והגוף של כולנו עובד ומתפקד באותה הצורה. כולנו אנרגיה אחת שמובדלת בכך שיש גופים, מחומרים שונים, צפופים יותר או פחות. ברגע שאנחנו נפרדים מהגוף, אנחנו חוזרים להיות אותה אנרגיה. אני, ערבי, אינדיאני, הכיסא מולי והמנורה - עשויים מאותה אנרגיה, פשוט בצורות חיצוניות אחרות. מנקודת מבט כזו ברור שכולנו שווים בפני הגדול מכל".
"על פי מה שאני מכירה ומרגישה את דרכי האל, בתחיית המתים לאף אחד מאיתנו לא יחסר אבר, אם בכלל נצטרך אברים באותו היום. מעבר לכך, מצווה היא מעל הכל. בדומה למצוות הכנסת האורחים שאלוהים בחן בה את אברהם. האל סלח לאברהם שהמרה את פיו היות ומצוות הכנסת האורחים גבוהה מעל הכול. אני חושבת שהמצווה לעזור לאנשים, בעצם, להיות קצת אלוהים בעצמך ולהעניק כמו אמא וכמו האל, זה מעל הכול. בשביל זה אנחנו בני אדם".
"אני מבינה שקשה להתעסק עם הנושא הזה. עכשיו אנחנו חיים ואחר כך לא, התחושה שהאברים הם שלנו כשבעצם הם כבר לא. אבל תרומת אברים היא הדבר הכי פשוט וטבעי שיש. אנחנו חיים ואנחנו נמות ואחרינו ימשיכו לחיות אחרים. זו המשכיות החיים.
"אנחנו מקבלים כל כך הרבה ויש לנו הזדמנות לתת. הרי כבר לא נרגיש את הגוף הזה וכבר לא נזכור אותו. כרטיס אָדי הוא פלאי. במותנו אנחנו יכולים להעניק משהו. להוציא משהו טוב מהחסרון הזה, זה מבורך".