1 צפייה בגלריה
פריידי מרגלית וזוגתה
פריידי מרגלית וזוגתה
פריידי מרגלית וזוגתה
(צילום: אוסף משפחתי)


רק לפני שבוע העליתי את אחד הטורים הכי רומנטיים שלי. סיפרתי על כל הסיבות שהביאו אותי ללכת עם האהבה שלי עד הסוף ולהתחתן. הבעיה היא שלא פעם, דווקא אחרי הרגעים הכי רומנטיים ואינטימיים שלנו, מגיעה הנפילה, והיא כואבת כמו סטירה מצלצלת שמנערת את כל הצ'אקרות וגורמת לי לתהות איך זה שרק לפני רגע שכבנו מחובקות ומאוחדות ופתאום מפריד בינינו אוקיינוס סוער. איך יכול להיות שאני אוהבת אותה כל כך ולרגעים שונאת אותה לא פחות?

אוהבת, לא אוהבת

פעם זה היה מבהיל אותי ממש. אוטומטית זה היה גורם לי להטיל ספק בזוגיות שלנו, לספר לעצמי סיפורים שאולי "זה לא זה" ושאם אני מסוגלת להרגיש תחושות של כיווץ וריחוק שכאלה, אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה, שלא לומר לברוח. רכבת ההרים הרגשית הזו הצליחה להפתיע אותי ולהכאיב לי כל פעם מחדש. מאז פיתחתי שיטת עבודה ברורה שכמעט לא מאכזבת.
לטורים הקודמים של פריידי מרגלית:

לפני הכל, אם גם אתם מרגישים ככה, קחו נשימה עמוקה. אתם נורמליים לגמרי, וזה לא אומר כלום על הקשר שלכם. זה לגמרי אפשרי לשנוא ולאהוב בו זמנית, ותכף אוכיח לכם שאין כאן שום סתירה לוגית. מוכנים? אז ככה: התרגלנו לחשוב על אהבה ושנאה במונחים דיכוטומיים, לחשוב בטעות שהן הפכים מנוגדים, אבל זה כלל לא מדויק. פרופסור אהרון בן זאב, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום הרגשות, מסביר כי אהבה ושנאה הם רגשות דומים מאחר ששניהם מבטאים רגש עוצמתי ועמוק. ההבדל הוא שבזמן שבשנאה אנחנו נותנים משקל לתכונות אותן אנחנו מעריכים כשליליות, באהבה ניתן משקל לתכונות שנפרש כחיוביות.
מבולבלים? תחשבו על עצמכם בתחילת הדרך, כשהייתם מאוהבים מעל הראש והליבידו נשפך כנהרות. זוכרים את התקופה היפה ההיא? האם הייתם אומרים בדיעבד שהיא הייתה חפה מבעיות? כנראה שלא. כי הבעיות והתכונות השליליות תמיד היו שם, פשוט התכונות החיוביות הן אלו שזכו למשקל הגדול ביותר, מאחר שבאותה תקופה הייתם עיוורים מאהבה, והפרפרים הסתירו לכם את כל המגרעות.
עכשיו שימו לב שגם כשאתם אוהבים את בני זוגכם, וגם כשאתם שונאים אותם, הם לא באמת משתנים. זו רק התודעה שלכם שבוחרת לצבוע אותם בכל פעם בצבע אחר. ממש כמו בסנפצ'אט, אנחנו רואים את אותה התמונה דרך פילטר אחר. אלא שבניגוד לאפליקציות, האשליה הזו כל כך שרירה וקיימת עד שברגע שהיא משתלטת עלינו, אנחנו נסחפים אחרי הסיפור של עצמנו, נגנבים פנימה, כשמשם הדרך לערוץ ויוה - קצרה ומהירה מתמיד.
כבני אנוש, יש לנו את הזכות לחוות ספקטרום רגשות רחב למדי. החכמה היא לא להיבהל או להיצמד לרגש אחד על פני האחר. אינטליגנציה רגשית היא להצליח לכבד כל רגש באשר הוא, ולהתנייד בקלילות ביניהם. ברור שכולנו מעדיפים להרגיש כמו "דובוני אכפת לי" עם לב פתוח ורכות אין קץ. "במבי" אני קוראת לעצמי בימים שבהם אני בתדר הדביק והמתוק הזה. אני מתעוררת אוהבת אדם, והולכת לישון מאוהבת בטבע.
אבל מה לעשות שיש לכולנו את הימים שבהם אנחנו קמים מכווצים, לא רוצים לראות אף אחד, נוהמים מבפנים, ומתנגדים עוד לפני ששמענו מה נאמר? עד כאן זה בסדר. אנושיות, משמעה, להרגיש את קשת הרגשות הרחבה ולתת לה לגיטימציה. אך מכאן ועד להשליך את הרגשות שלנו על בני זוגנו, המרחק גדול ומיותר. עצם ההבנה שבני הזוג הם לא הסיבה שבגללה קמנו היום זעופים, עצבניים, מכווצים או דחויים, כבר שווה נשימה.
אנחנו מבינים שגם אם על פניו "זהו הוא שכרגע עצבן אותי" או "שזאת היא שהעליבה אותי", הרגש שצף היה שם עוד קודם, פשוט עכשיו הוא ביקש להתעורר, לעלות על פני השטח ולקבל ריפוי. בן או בת הזוג הם האמצעי, הטריגר, אם תרצו, באמצעותו אנחנו זוכים להרגיש ולהציף זאת לפני השטח. על כן, במקום להשליך את מצב רוחנו על אהובנו, אנחנו יכולים לבחור לעבד את הרגש בכל דרך שנבחר, מלבד לכלוך המרחב הזוגי. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה לא קל בכלל. הגוף, לא פעם, מעקצץ כולו, מתחנן לריב, לקבל אקו לבערה הפנימית ופידבק לתחושות הקשות.

אז מה עושים?

אגלה לכם שכשאני עומדת מעברו האחד של האוקיינוס, כשאני כועסת וכואבת, ו'שתחיה' עומדת לה מעברו השני, אלו בדיוק הרגעים שבהם אני דואגת להזכיר לעצמי שהכל סיפור או אשליה. אני מזכירה לעצמי שמשהו בה כרגע בסך הכל לחץ אצלי על פצע כואב שמבקש להירפא, כאשר נקודת המפתח היא שהפצע הוא שלי "מהבית" ושאין לכך קשר אמיתי אליה. ברגע שאני מצליחה לנתק אותה מהסיטואציה, אני כבר הרבה פחות שונאת, והרבה פחות כואבת. במקביל, אני חוקרת את עצמי, נותנת מקום לרגש שצף, תוך כדי שאני נזהרת מלהאדיר אותו ולאפשר לו להרוס ולצבוע את התמונה כולה בשחורות.
זה שכרגע אני מרגישה כך או אחרת, עדין לא מבטל את השאר. בכלל, הקצוות האלה, אהבה ושנאה, הם לא באמת קצוות. איך אפשר שיהיו לנו קצוות כשאנחנו בעצם עגולים ושלמים? בסופו של דבר, מדובר במוחנו הגאוני ובחוויית החיים המתאפשרת לנו בזכותו. לסיום, אני מזכירה לעצמי שהשמש תמיד זורחת, גם אם כרגע אני לא רואה אותה. אולי ברגע זה המצב סגרירי משהו, אבל היי, אנחנו בחורף הישראלי! זה רק ענין של זמן עד שהשמש שוב תפציע. והיא אכן מפציעה. תמיד. ומפתיעה בחיוכה היפה והבלונדיני.

פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות.