שעות הערב המאוחרות מדי. אתם יושבים עם הילדים לכמה דקות, אולי מספרים להם איזה סיפור לפני השינה. אולי אתם מתחילים לספר גם לעצמכם איזה סיפור לפני השינה - על איזה הורים נפלאים אתם. ותוך כדי זה, כשהם עוד שוכבים לידכם, את מעט הזמן שיש לכם איתם אתם גם מנצלים ועונים על כמה מיילים שלא הספקתם להגיע אליהם.
אישה עם סמארטפוןאישה עם סמארטפון
רק עוד מייל אחד
(צילום: shutterstock)
התרחיש הזה לא מופרך. סביר להניח שהוא מתרחש בבתי רבים ברחבי מדינת ישראל. גם אם אתם יושבים ליד הילדים בזמן ארוחת הערב, עם יד על הלב – כמה מהזמן העיניים תקועות במסך, הראש עדיין במשרד?
וזה לגיטימי, זה לא שיש ברירה, כן? כל כך יקר לחיות כאן, שכמעט חייבים לעשות עוד ועוד ועוד, ואין אפשרות להפסיק. ואולי גם זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. כלומר, יקר כאן. אין ספק. והמשכורות נשחקות, אבל בלי לשים לב – הפכנו את עצמנו לעבדים.
כולנו עבדים, ומעסיקים שמבינים היטב את העולם, כבר דואגים שהעובדים שלהם לא יצטרכו בכלל לעזוב את העבודה: יש קפיטריה, חדרי מנוחה, ארוחת ערב, טלוויזיות, חדרי כושר ואפילו מקלחות. דואגים לנו לחיסונים נגד שפעת כדי שחלילה לא נהיה חולים, ולטלפונים חכמים כל כך שהם שואבים אותנו לעבודה אינסופית. יש גם כלי רכב שמותאמים לאנשים העובדים. המהדרין, יוצאים לחופשות במלונות עסקים. כלומר, הולכים לעבוד, פשוט מבית מלון שנותן להם את כל התנאים לעבוד.
בחודשיים האחרונים, לקחתי את הקונספט הזה לקיצון. ניסיתי לבחון את הנרטיב שאני מספרת לעצמי, לעומת המציאות. ארגנתי לעצמי פיצ'רים שונים שהופכים את העבודה לזמינה יותר, ופשוט השתעבדתי. התוצאות? קבלו את מרד העבדים, גרסת המציאות.

חיה בסרט

ראשית, קצת נתונים. על פי סקר של בית הספר לעסקים באוניברסיטת הרווארד, רובם המוחלט של המועסקים בעולם ההיי-טק והטכנולוגיה בארצות הברית, עובדים יותר מחמישים שעות בשבוע. כלומר, עשר שעות ביום. וכשאני אומרת עובדים, אני מתכוונת לנוכחים במשרד או במקום שממנו הם אמורים לעבוד.
למה? משום שמחקרים שונים מלמדים כי העובדים אפקטיביים רק במשך שלוש עד ארבע שעות ביום, ועובדים יעילים במיוחד מצליחים להיות יעילים בכ-75 אחוז מהזמן. על פי המחקר, התברר כי העובדים מצליחים להיות פרודוקטיביים באמת רק בשעתיים ו-48 דקות בכל יום. מנהל טוב פשוט ישחרר את העובדים מוקדם, או יעסיק אותם בשלושת רבעי משרה. ככה הוא ירוויח תפוקה כמעט זהה, בשכר מופחת.
אישה עם סמארטפוןאישה עם סמארטפון
ליד הילדים, אבל לא איתם
(צילום: shutterstock)
העניין הוא ששעות העבודה בעולם החדש אינן מסתכמות רק בזמן הנוכחות במשרד. הן נמשכות ברכב, ואחר כך גם בבית. יש מיילים לקרוא ולהגיב, ויש אין ספור וואטספים, ויש שיחות טלפון אל תוך הלילה. על פי המחקר של אוניברסיטת הארוורד, זמן העבודה שלנו כיום בפועל כמעט כפול מזמן הנוכחות במשרד. האשמה הבלעדית - הטכנולוגיה.
בישראל המצב אינו שונה משמעותית מאשר בארצות הברית. שבוע עבודה ממוצע של שכיר בישראל עומד על 44.5, כשבמדינות ה-OECD הוא עמד על 40.4, וזה עוד אחרי שהוחלט לקצר את שבוע העבודה במעט. כלומר, אנחנו עובדים כמעט הכי הרבה בעולם.
כשמסתכלים על הפרודוקטיביות שלנו בעבודה, מגלים שאנחנו אולי עובדים המון, אבל ממש לא יעילים: הפריון בישראל הוא הנמוך ביותר במדינות ה-OECD. כך, למשל, התוצר לשעת עבודה בישראל עומד על 35.3, לעומת ממוצע של 47 ב-OECD. במדינות ה-G7 עומד הממוצע על 55, ובארצות הברית על 63. במילים אחרות: אנחנו עובדים כמעט הכי הרבה ומפיקים מעצמנו הכי מעט.
יש לכך כמובן גם סיבות רבות, הנוגעות לעובדה שבישראל שיעור ניכר מהעובדים מועסקים בעבודות "לא איכותיות", אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. אנחנו כאן בעניין העבדות, מחיריה ותוצאותיה.
שעות ארוכות, פיריון נמוךשעות ארוכות, פיריון נמוך
שעות ארוכות, פיריון נמוך
(צילום: shutterstock)
שמונה בבוקר, הילד בגן ואני יוצאת לעבודה. בכל יום - חישבתי, כי זה חשוב מאוד - אני מבזבזת בממוצע 55 דקות על נהיגה לעבודה וחזרה. כשצריך לנסוע למקומות אחרים, זה יכול להגיע גם לשעתיים ושלוש. בזמן הזה, יכולתי לעשות כל כך הרבה.
אז ניסיתי רכב אחר. הונדה חדשה, מהניילון, עם וויי-פיי, משטח הטענה והבטחה לנוחות מקסימלית לעבודה תוך כדי נהיגה. הערה: לא מומלץ לעבוד תוך כדי נסיעה, זה גורם לתאונות. לא לי, פשוט שמעתי מחברים.
על כל פנים, זה באמת נוח שיש וויי-פיי ברכב. אפשר לעצור בצד, ולשלוח בבהילות חוזה לניו-יורק, אחרת העסקה תברח. או לבצע באמצעות הטאבלט ניתוח חירום בזירת פיגוע. או, למה לעזאזל אצטרך לעצור בצד באמצע נסיעה הביתה, כדי לכתוב, לערוך או לשלוח משהו לאנשהו? שום דבר לא יקרה אם אמתין חצי שעה, או יומיים. אבל בהרבה מקרים אנחנו פשוט לא מסוגלים.
Honda_HR-VHonda_HR-V
מי צריך רכב עם וויי-פיי?
(צילום: יח"צ)
לא מעט דובר בשנים האחרונות על קונספט סביבת-הבית-עבודה (Work-life-balance), שבמסגרתו מאפשרים מעסיקים להורים לצאת הביתה מוקדם ולהשלים את המשימות שלהם בהמשך. על פי מחקרים עדכניים, זה אכן קונספט מבורך - אבל יותר מדי הורים פשוט נוכחים עם הילדים, בזמן שהם ממשיכים לעבוד באמצעות הטלפון והמחשב.

פריחת הבטטות

הטרנד החדש בעולם העבדים, סליחה העובדים, הוא מתחמי העבודה. לא לשווא, מתומחרות חברות כמו WeWork במיליארדים, גם אם יש הטוענים כי מדובר בבועה. ההצלחה, כמובן, גוררת עוד ועוד יזמים שמנסים את כוחם בתחום.
בחרתי דווקא לנסות מתחם עבודה קטן יותר, Ayeka, בעיקר בגלל השם המוזר. שרון חן, מנהלת שותפה, מסבירה לי את תפיסת העולם: המון מילים גבוהות, ייחודיות. למשל, אין עובדים או אנשים אלא "ממברים". לא מדברים על חלוקה, אלא על "שרינג". ו"המתחרה הכי גדול שלי", מחייכת שרון, "זה הבית".
יש כאן 70 משרדים קטנים, שמכילים בתוכם נמלים קטנות וחרוצות - הייטקיסטים, וקצת אנשי רוח ואמנות. ואכן, הבית יכול אולי להוות תחרות, אבל בפועל - קשה להתחרות בדבר הזה, שהוא בעצם סוג של מלון הכול כלול, רק לעבודה. חדר כושר, ספא, בריכה, אוכל, דירות לשינה. הכל. אם צריך, הרופא יגיע לכאן לבדוק אתכם. הגב כואב? מטפל שיאצו נהדר מגיע פעם-פעמיים בשבוע.
Ayeka. המתחרה הוא הביתAyeka. המתחרה הוא הבית
Ayeka. המתחרה הוא הבית

Ayeka Ayeka
לא חלוקה, "שרינג". Ayeka
(צילום: עוזי פורת)
קצת כמו העולם האוטופי-דיסוטופי בסרט המהמם "וול-E", של דיסני-פיקסאר. בשלב הבא, אנשים לא יצטרכו אפילו לקום מהכורסה, כי אפשר לעשות משם הכול. בשלב הבא, אמרתי? אני מכיר מישהו, לא חשוב השם, שכבר שנתיים כמעט לא קם מהספה. הוא עובד, מתפרנס לא רע, מבסוט לגמרי מהחיים. הוא פשוט הפך לבטטה. טפטפו עליו מים, והוא יצמיח גם גבעול. "זה בזבוז אנרגיה", הוא מסביר לי. "למה לקום, אם אפשר לשבת?"
בחזרה ל"ממברים". תמורת כל הטוב הזה, משלמים 3,500 שקל לחודש עבור המשרד. התועלת הנוספת: הבעלים גם משקיעים בסטארט-אפים כאן, ושרון עושה הכל כדי לגרום לשוכרים להרגיש שייכים. המילה "קיבוץ" חוזרת לא פעם בשיחה איתה, ובמבט שטחי באמת יש משהו קיבוצי בשיתופיות כאן. אם כבר להיות עבדים, לפחות לחיות באיזו אשליה של ביחד, שיש מישהו שחולק איתנו את העול הזה.
מחקרים מתחום התעסוקה, מלמדים שכל הקונספט הזה של "הכול כלול", מייצר הזדהות גבוהה עם הארגון. נותן תחושת ערך. יש כאלה שלקחו את זה לאקסטרים: למשל ג'יני, טכנולוגיה שמייצרת ארוחות המכונות גורמה, בלחיצת כפתור. סוג של מנה חמה לעשירים. הנה, אפשר לשבת במשרד במתחם העבודה, לחמם את האוכל במיקרוגל ולחסוך זמן.
המתוחכמים מצאו שיטה מעניינת יותר: חברים בחברת ביזאבו בחרו לוותר על הזמנת הארוחות היומית מתן ביס. במקום, הם התאגדו יחדיו, ופשוט הזמינו יחד שף שמבשל להם בעבודה. מצד אחד זה שיתופי וחסכוני ומגניב. מצד שני, חולני כל כך.
ציטוטציטוט
חולני, לא כמטאפורה. בתקופת הזינוק של כלכלת קוריאה הדרומית (אחת המדינות שבהם עובדים הכי הרבה, אפילו יותר מישראל) בשנות ה-80 וה-90, התפתחה שם תרבות של התמכרות לעבודה ושיעור הילודה צנח. אפשר להסתכל על זה כמובן גם באופן חיובי, אבל פחות חיובי הוא הנתון הבא: מחקר שנערך במדינה, גילה כי להתמכרות לעבודה ישנה השפעה ממשית על בריאותם הנפשית של העובדים. זה אולי אמור להיות ברור מאליו, אבל המחקרים הופכים את ההשערה לקצת יותר מפחידה ומוגדרת.
כך, למשל (על פי מחקר בפינלנד), עובדים שעבדו שעות ארוכות מצמצמים את זמן השינה וההתאוששות מהעבודה, מה שעלול להוביל לעייפות כרונית ובסופו של דבר להידרדרות בבריאות. שנית, העובדים עשויים להיחשף לסיכונים פסיכו-סוציאליים ופיזיים במקום העבודה, כגון דרישות גבוהות ותנאי עבודה גרועים אחרים. התוצאה: סיכון מוגבר למחלות כרוניות הקשורות ללחץ, כגון מחלת לב כלילית.
ויש גם את העניין הנפשי: עד כה נערכו בשנים האחרונות יותר מעשרים מחקרים בדבר הקשר בין שעות העבודה הארוכות לבריאות הנפש. בכל המחקרים לא נמצא קשר חיובי בין עבודה מרובה לחוסן ובריאות נפשית. במחציתם, נמצא קשר שלילי. זאת לעומת מחקרים קודמים, שמצאו כי עד שמונה שעות עבודה ביום, לא פוגעות בבריאות הנפשית (ומכאן, המחקרים על הפגיעה הדרמטית בחייהם של עובדים ברגע שהם פורשים).

חדר טראומה

סרט באחד ממתחמי הקולנוע. באולם עשרות ילדים ולצדם בערך עשרה מבוגרים, הורים. זמן איכות. כשהפרסומות מסתיימות ועל המסך מתחיל הסרט, אני מתבוננת סביבי. לפחות מחצית מההורים - וזה כולל אותי - תקועים עם העיניים בטלפון. יופי של דוגמה אישית לילדים. "לא שמתי לב", מסבירה אחר כך שרית, שהגיעה לסרט עם בתה, בת 6. "יש המון עבודה, הילדה נהנית ואני גם ככה לא אוהבת סרטי אנימציה".
ד"ר גיא הוכמן טוען שלחץ זה דווקא בריא
העולם המודרני נדמה לנו לפעמים כמו חדר טראומה בבית חולים, ואנחנו המנתחים. אם חלילה לא נהיה זמינים, מישהו עלול לשלם בחייו. המישהו הזה, אגב, הוא אנחנו. המחקרים מלמדים שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, והמידע תוקף אותנו מכל הכיוונים, כך אנחנו מפחדים לפספס משהו.
אגב בתי חולים, המחקרים מלמדים כי גם הרופאים והאחיות עובדים יותר מדי. ממש לאחרונה, גילה מחקר של איגוד האחריות האמריקני, שהאחיות שם עובדות הרבה יותר מדי, נחות פחות מדי, ויש לכך השפעה דרמטית על היחס למטופלים. עדויות שגם הבאנו כאן ב-ynet, הראו מה קורה למתמחים שעובדים בבתי החולים, ומהן התוצאות הבעייתיות.
בחזרה לניסוי. רק לפני קצת יותר מעשור, הפעולה היחידה שרובנו ביצענו באמצעות הטלפון הייתה שיחות וכתיבת הודעות. היום, האייפון החדש שולח לנו זר פרחים והודעות ברכה אם הצלחנו לצמצם את זמן המסך השבועי לכמה שעות בלבד בכל יום.
כדי לנסות לשבור את השגרה, עברתי לתקופת ניסיון לגלקסי נוט 9. לאנשי עולם האפל, קשים הם ייסורי הגמילה והנחתי שרק מהעצבים, אצמצם את זמן השימוש. לשווא. המכשיר הארור, מתברר, מנחם באמצעות עוד פונקציות שמאפשרות להיתקע בתוכו כמו בלימבו. המצלמה מדהימה. בוא נבזבז עוד חצי יום על לצלם נופים וילדים, במקום ליהנות מהם.
סמסונג גלקסי נוט 9סמסונג גלקסי נוט 9
סמסונג גלקסי נוט 9
(צילום: Shutterstock)

פרופ' רולידר. "הזמינות של ההורים מאוד נמוכה"פרופ' רולידר. "הזמינות של ההורים מאוד נמוכה"
פרופ' רולידר. "הזמינות של ההורים מאוד נמוכה"
כדי להשלים את ההתמכרות, קיבלתי גם אוזניות אלחוטיות, ומשטח הטענה שהולך איתי לכל מקום וגם סוללה ניידת נוספת, כי עדיין אין בעולם סוללה שתעמוד ב-188 שעות עבודה ביממה. עכשיו אני באמת יכולה להיות מחובר 24/7.
"הזמינות של הורים היום בבית מאוד נמוכה", אומר פרופ' עמוס רולידר, מומחה מוסמך לניתוח התנהגות במחלקה למדעי ההתנהגות האקדמית כינרת. "אם אנחנו מדברים על גילאי שנתיים עד חמש לדוגמה, הילדים בגילאים הללו נמצאים בשעות הערות שלהם יותר עם אחרים מאשר עם הוריהם, להוציא סופי שבוע. הזמינות נמוכה לא כי ההורה לא רוצה להיות בבית, אלא כי במציאות הנוכחית לכל אחד מאיתנו יש את ההזדמנות להגשים יעוד – מקצוע, חלום, קריירה. חלק מהעניין הוא גם צורך כלכלי. הנתון הזה לא עומד להשתנות".
ומה הבעיה עם זה? "הראשונה היא שיש ציפייה שרק ישגיחו על הילדים וישמרו עליהם, לא יחנכו אותם. כתוצאה מכך, ילדים רוכשים הרגלים לא בריאים ומשלמים מחיר כבד מאוד בשנים הקריטיות בגיל הרך. הבעיה השנייה היא שכאשר הורה חוזר הביתה בשעה מאוחרת מהעבודה, ברמה הפסיכולוגית הוא עייף ולא נמצא במצב רוח מחנך. וחלק מההורים גם מביאים את העבודה הביתה. הנקודה היא שחינוך דורש לפעמים אי הסכמה עם הילד. בעצם, המשמעות היא שילדים לא מקבלים את הכלים שהם צריכים".

קהילת הבודדים

סוף השבוע, הזמן היחיד שבו רובנו באמת נחים ומבלים עם הילדים. כלומר, מבלים קצת עם הילדים והרבה לצדם. כשהם במסכים שלהם ואנחנו מבלים במסכים שלנו, אבל ביחד. אבל הפעם, זו הזדמנות חד פעמית לסגור את חוויית העבד במה שמכונה "מלון עסקים". מה זה אומר? אנשים שנוסעים למלון כדי שיהיה להם נוח לעבוד, בזמן שהם בטוחים שהם מבלים.
בחרתי במלון NYX בהרצליה, של רשת פתאל, בעיקר בשל ההגדרה המובהקת שלו כמלון עסקים. חלק ניכר מהאלמנטים שנהוגים כאן, כבר נהוגים במלונות רבים מאוד. אולי מתוך הנחה שאנחנו הולכים והופכים לסוציופטים, הצ'ק-אין נעשה ללא עירוב של בני אדם. "זה פשוט חוסך זמן יקר", אומר יעקב סודרי, מנכ"ל אזור מלונות תל אביב, ירושלים והדרום ב"פתאל". "אתה יכול לעשות את המסלול מהבית ועד לחדר במלון, בלי לראות אף אחד בדרך".
 צ'ק-אין דיגיטלי. מלון NYX צ'ק-אין דיגיטלי. מלון NYX
צ'ק-אין דיגיטלי. מלון NYX
(צילום: מיכאלה חזני)
קוראים לזה בלז'ר - שילוב של ביזנס ופלז'ר. איך זה בא לידי ביטוי? פינות עבודה, חדרי ישיבות, ובעיקר אפשרות נוחה לעבוד מכל פינה במלון. הנוכחים, כמעט כולם, זרים. אנשים מתחומים שונים שמגיעים לפגישות בישראל, והופכים את המלון לתחנת ביניים.
גם כאן, הקונספט הוא לנסות לייצר איזו אווירה שיתופית-קיבוצית, לצד השריית אווירת עבודה. קל מאוד להתמכר לזה. להרגיש שאנחנו שותפים למשהו, חלק ממשהו. שאנחנו בעצם קהילה. בזמן שאנחנו עובדים את עצמנו למוות, וחיים בבדידות מוחלטת מול המסך.
"אנחנו חיים בעולם שמדגיש הישגיות טוטאלית", מסביר פרופסור יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה. "האינטרנט והטכנולוגיה יוצרים תחושה של תפקוד מקסימלי, אשליה של יעילות, והרבה מהדברים שמעניקים לנו כוח אמיתי ואושר נפגעים בצורה קשה. כדי להיות מאושר בחיים צריך להיות מסוגל לנשום עמוק ולהיות נוכח במקום שבו אני נמצא כרגע. ליצור זמן איכות משמעותי ואמיתי עם האנשים היקרים לי. בזמן חיבוק, רגע אינטימי בהחלט, אנחנו יכולים להגניב מבט לסמארטפון ולעבור על הודעות, פשוט כי אפשר. אנחנו כבר לא מסוגלים ליהנות משום דבר".
אז מה עושים? "המפתח הוא לעצור את מרוץ החיים. צריך לדעת לסגור את המכשיר ולהיות נוכחים. כשאנחנו מדברים על איזון הקריירה עם המשפחה והילדים, מדובר באתגר שמתחיל מגיל אפס. כשהסמארטפון בתמונה אנחנו לא יוצרים קשר עם התינוק או הילד, לא משוחחים איתו כמו פעם. בלי לשים לב אנחנו מדלדלים את השפה האמוציונלית אצל הילד. ויש לזה השלכות לכל שלבי החיים וההתפתחות שלו. אם הילד מכור לסמארטפון, זה משקף את ההורה. אנחנו מעבירים מסר לילדים שלנו, שהם מספר 2. קודם כל הקריירה, העבודה, כל מה שנמצא בסמארטפון".

פרסום ראשוני: 12:54 , 08.10.19