אם עקבתם בשנים האחרונות אחרי מרוץ הרובוטים דמויי האדם (הומנואידים), יכולתם בקלות לקבל את הרושם שהעתיד נבנה בעמק הסיליקון. טסלה הציגה שוב ושוב את אופטימוס, חברת Figure גייסה סכומי עתק והבטיחה להכניס רובוטים למפעלים ולבתים, וחברות אמריקאיות נוספות מדברות על עולם שבו מכונות דמויות אדם יהפכו לחלק מחיי היומיום שלנו.
אלא שמתברר שבזמן שהחברות האמריקאיות מושכות חלק גדול מהכותרות, הסינים כבר מייצרים בקנה מידה אחר לגמרי.
שליטה סינית (כמעט) מלאה
נתונים שפורסמו באתר הטכנולוגיה The Next Web חושפים עד כמה גדול הפער: יצרניות סיניות אחראיות כיום לכ-97% ממשלוחי הרובוטים ההומנואידיים בעולם. כלומר, כמעט כל רובוט דמוי אדם שנשלח השנה ללקוח, מוסד מחקר או ארגון כלשהו - הגיע מסין.
חשוב לסייג: "משלוח" לא אומר בהכרח שהרובוט כבר עובד במפעל ו/או מחליף בני אדם. חלק מהמכונות מגיעות למעבדות, אוניברסיטאות וחברות שרוכשות אותן לצורכי מחקר ופיתוח. ובכל זאת, המספר ממחיש עד כמה גדול הפער שנוצר ביכולת לייצר את המכונות האלה בפועל.
הנתון הזה מצטרף להערכה שפרסם בנק ההשקעות האמריקאי "מורגן סטנלי" בשנה שעברה, לפיה מתוך כ-13 אלף עד 16 אלף רובוטים דמויי אדם שנשלחו במהלך 2025, כ-90% יוצרו על ידי חברות סיניות. ארה"ב, יפן ושאר המתחרות, לעומת זאת, פועלות בהיקפים קטנים משמעותית.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לפער היא Zhiyuan Robotics הסינית, שעל פי הנתונים שלחה בשנה שעברה כ-5,100 רובוטים - קרוב ל-40% מהשוק העולמי כולו. חברת Unitree, שכבר הפכה לאחד השמות הבולטים בתעשיית הרובוטיקה הסינית, נמצאת לא הרחק מאחוריה.
לעומת זאת, מעבר לאוקיינוס התמונה נראית שונה לגמרי - חברות כמו Figure, טסלה ו-Agility Robotics האמריקאיות אמנם מפתחות רובוטים מתקדמים ומבצעות ניסויים ופריסות ראשונות, אבל מבחינת מספר היחידות שיוצאות בפועל לשוק, כל אחת מהן עדיין מסתפקת במאות בודדות.
הרובוט "גאבי" של חברת Unitree Robotics שהפך לנזיר בודהיסטי
(רויטרס)
רובוט של חברת Unitree עובד בשדה תעופה
(Getty Images)
לפי החישובים של מורגן סטנלי, Zhiyuan Robotics שלחה בערך פי 36 יותר רובוטים מהמתחרות האמריקאיות שלה. זה פער שקשה להסביר באמצעות הצלחה של חברה אחת בלבד, והוא מצביע על יתרון רחב יותר שיש כיום לסין: היכולת לקחת טכנולוגיה שנמצאת עדיין בשלבים מוקדמים ולהעביר אותה במהירות לייצור בקנה מידה גדול.
התעשייה מאחורי הרובוט
כדי לייצר רובוט דמוי אדם לא מספיק לפתח מודל AI מרשים. המכונות האלה דורשות מערך גדול של רכיבים: מנועים, חיישנים, מצלמות, מערכות הנעה, מפרקים, מפחיתי מהירות, חיישני ראייה תלת-ממדית, אלקטרוניקה ומערכות בקרה.
כאן לסין יש יתרון משמעותי - יותר ממחצית ממאה הספקיות המרכזיות בעולם של רכיבים חיוניים לתעשיית הרובוטיקה הן סיניות. המשמעות היא שיצרניות מקומיות יכולות להשיג חלק גדול מהרכיבים הדרושים להן בתוך שרשרת האספקה המקומית, בעוד מתחרות במדינות אחרות נאלצות במקרים רבים לייבא אותם.
התוצאה היא לא רק שרשרת אספקה קצרה יותר, אלא גם יכולת להגדיל את הייצור ולהוריד מחירים מהר יותר. בתעשיית הרובוטיקה הנוכחית, שבה המחיר הוא עדיין אחד החסמים המרכזיים בדרך לאימוץ רחב, מדובר ביתרון שקשה להפריז בחשיבותו.
במקביל, סקרים בקרב חברות סיניות מצביעים על כך שאימוץ המוני של רובוטים יתחיל רק כאשר המחירים יירדו מתחת לרף מסוים. בהתאם, היצרניות במדינה מנסות לצמצם עלויות ולייצר יותר יחידות, בתקווה להפוך בהדרגה מוצר ניסיוני ויקר למכונה שכדאי כלכלית להפעיל במפעל, בעסק ואולי בעתיד גם בבית.
מאחורי פסי הייצור עומדים גם סכומי כסף הולכים וגדלים. בתחילת 2026 כבר משכה סין קרוב למחצית מהשקעות ההון סיכון העולמיות בתחום הרובוטיקה ההומנואידית, ובמקביל החברות המובילות במדינה מתחילות לפנות גם הן לשוק ההון. Unitree, למשל, קיבלה לאחרונה אור ירוק להתקדם בתהליך לקראת הנפקה, על רקע עניין הולך וגובר מצד משקיעים בתחום
לכל אלה מצטרפת גם תמיכה מצד הממשלה הסינית, שהפכה את הרובוטיקה ואת תחום ה-Physical AI (בינה מלאכותית שפועלת בעולם הפיזי ולא רק בתוך מחשב), לעדיפות עליונה. בהתאם לכך, התחזיות לתעשייה הסינית ממשיכות לעלות, ומורגן סטנלי כבר הכפילה את תחזית המשלוחים שלה לסין.
במקביל, השימושים הראשונים מתחילים לצאת מהמעבדות. יצרניות הרכב הסיניות הן בין המאמצות המוקדמות של הטכנולוגיה, ו-BYD, למשל, מתכננת להציב רובוט דמוי אדם באולמות התצוגה שלה כבר בחודשים הקרובים.
זה אולי פחות מרשים מסרטון של רובוט שעושה סלטה, רוקד או מתאגרף עם רובוט אחר, אבל דווקא השימושים המשעממים יחסית הם ככל הנראה אלה שיקבעו בסופו של דבר אם מדובר בתעשייה אמיתית או בעוד גימיק טכנולוגי נישתי.
97% מהמשלוחים, לא 97% מהיכולות
פה נמצאת הכוכבית הגדולה של המספר המרשים הזה - חלק לא מבוטל מהרובוטים שיורדים כיום מפסי הייצור בסין עדיין טובים יותר בהדגמות מאשר בעבודה אמיתית בשטח. הליכה, ריצה, ריקודים ותנועות מורכבות נראות מצוין בסרטונים, אבל המרחק בין הדגמה מבוקרת לבין רובוט שמסוגל לבצע משימות שימושיות במשך שעות, באופן עצמאי ואמין, עדיין גדול.
גם העובדה שרובוט נשלח ללקוח אינה מעידה בהכרח על שימוש מסחרי. חלק מהמכונות משמשות כאמור כפלטפורמות מחקר ופיתוח, ולכן נתח שוק של 97% לא אומר ש-97% מהרובוטים השימושיים בעולם הם סיניים, ובוודאי לא אומר שנקבע גורלו של המרוץ הטכנולוגי הזה.
אבל להיקף הייצור יש משמעות גם כשהטכנולוגיה עדיין לא בשלה. ככל שחברה מייצרת יותר רובוטים, היא יכולה לצבור יותר מידע מהפעלתם בעולם האמיתי, לזהות תקלות מהר יותר, לשפר את פסי הייצור ולהוזיל רכיבים.
במקביל, היקף הייצור מחזק את הספקים המקומיים ומאפשר להם להשקיע בדור הבא של החיישנים, המנועים והרכיבים. במילים אחרות, יתרון בכמות היום יכול להפוך ליתרון טכנולוגי מחר.
לארה"ב, עם זאת, יש קלף משמעותי משלה: בינה מלאכותית. בסופו של דבר, גם הרובוט המתקדם ביותר מבחינה מכנית מוגבל אם התוכנה שמפעילה אותו אינה מסוגלת להבין את סביבתו, לתכנן פעולות ולהתמודד עם מצבים שלא תוכנת עבורם מראש.
וכאן נמצאות כמה מהחברות החזקות בעולם דווקא בארה"ב. אם מודלי AI מתקדמים יהפכו ל"מוח" שמפעיל את הדור הבא של הרובוטים, היתרון האמריקאי בתחום התוכנה עשוי לצמצם לפחות חלק מהפער התעשייתי מול סין.
