הפרדוקס ברור: מצד אחד, המין האנושי מעולם לא ייצר כל-כך הרבה מידע, ומצד שני - אין כמעט דרך להבטיח שהמידע הזה יישמר וישרוד בעוד 100 שנה, ודאי לא מעבר לכך. החיפוש אחר כלי אחסון שישרוד מאות שנים או יותר וגם לא יצרוך אנרגיה לשם כך, נמשך שנים ארוכות.
לחרוט על זכוכית
אחד הרעיונות הוותיקים והפשוטים ביותר הוא חריטה על זכוכית. אף שהנטייה היא לחשוב על זכוכית כחומר שביר, מדובר בקטגוריה של כימיקלים שונים, ביניהם כאלה שיכולים ליצור זכוכית יציבה מבחינה תרמית וכימית ועמידה בפני לחות, הפרשי טמפרטורה והפרעות אלקטרומגנטיות. בדיוק מה שנדרש לאחסון ארוך טווח.
הרעיון לא חדש, אבל נתקל לאורך השנים בבעיות יישום מורכבות ביותר. אתמול הכריזה חטיבת המחקר של מיקרוסופט, כי הפיתרון המיוחל בדרך: חוקרי פרויקט "סיליקה" של החברה הצליחו לעשות שימוש בלייזר כדי לצרוב מידע בתוך קוביית זכוכית קוורץ. זכוכית הקוורץ עמידה בטמפרטורות גבוהות ובשריטות, לא דורשת חשמל ויכולה לשרוד אלפי שנים.
במאמר שפורסם בכתב העת המדעי Nature, טוענים החוקרים, כי הצליחו להגיע למערכת עובדת, שיכולה לקרוא ולכתוב נתונים על לוחות זכוכית קטנים, בצפיפות של יותר מגיגה-בייט למילימטר מעוקב.
האתגר שעמו התמודדו החוקרים הוא החדרת הנתונים לזכוכית. חריטה היא בדרך כלל תהליך איטי, אבל לדבריהם, בעזרת לייזרים מיוחדים שפולטים פולסים שנמשכים רק 10-15 שניות ויכולים לפלוט מיליונים כאלה בשנייה, ניתן לקצר משמעותית את זמני הכתיבה ולאפשר לחריטה להתמקד באזור קטן מאוד, מה שמעלה את צפיפות הנתונים.
כדי להפוך את הייתכנות הטכנית למערכת פועלת נבחנו כמה אפשרויות, שבאמצעותן ניתן "לכתוב" על זכוכית יחידת נתונים בודדת הנקראת "ווקסל". לבסוף פותח מכשיר שיכול לכתוב על לוח זכוכית אחד בעזרת ארבעה לייזרים בו-זמנית, מבלי לייצר יותר מדי חום.
10,000 שנות זיכרון
הניסויים שפרסמו החוקרים מצביעים על כך, שהנתונים שיישמרו באופן הזה בזכוכית יהיו יציבים במשך יותר מ-10,000 שנים בטמפרטורת החדר.
כיום, הדרכים המקובלות לאחסון ארכיוני "קר" וארוך-טווח (Cold Storage), מתבססות על כמה שיטות. הראשונה, קלטות מגנטיות, היא עדיין "עמוד השדרה" של הארכיונים בעולם (כולל של גוגל ונטפליקס), ובמסגרתה ההמידע נכתב על סרטים מגנטיים ארוכים המאוחסנים בספריות. זוהי שיטה זולה מאוד, לא צורכת חשמל, ואמינה למדי (עד 30 שנה), אבל כזו המאפשרת גישה איטית מאוד למידע (צריך להריץ את הסרט), ורגישות גבוהה לשדות מגנטיים.
השיטה השנייה היא דיסקים אופטיים ייעודיים (M-Disc). להבדיל מה-CD הישן שצרבתם פעם ונשרט אחרי יומיים, כאן מדובר בשימוש בשכבות חומר דמוי סלע שנצרבות בלייזר. היתרון הוא עמידות של עד 1,000 שנים וחסינות מהפרעות אלקטרומגנטיות. הבעיה היא נפח האחסון הנמוך לכל יחידה (לארכיון גדול יידרשו אלפי דיסקים).
השיטה השלישית היא מערכי דיסקים קשיחים (RAID), שבהם מתפזר המידע על פני המון דיסקים קשיחים; אם האחד נפגם, המידע משוחזר מהאחרים. כאן הבעיה היא צריכת חשמל גבוהה מאוד לקירור וסיבוב הדיסקים, ובלאי מכני גבוה: דיסקים קשיחים נוטים להתקלקל אחרי 7-3 שנים.
