דרום קוריאה החלה במהלך צבאי מעניין שחותך ישר אל המסקנה המתבקשת של השנים האחרונות: עתיד הלוחמה שייך לנחילי רחפנים זולים. שר ההגנה הדרום-קוריאני, אן גיו-באק, הכריז על המהלך הדרמטי בימים האחרונים, במסגרתו כל אחד מחצי מיליון החיילים בשירות פעיל בצבא - כולל כוחות היבשה, האוויר, הים והנחתים - יעבור הכשרה מלאה להפעלת רחפנים.
היעד - להפוך את הכלי המעופף הזעיר לחלק מציוד הלחימה הבסיסי של כל חייל, ממש כמו נשק אישי. הדחיפות הקוריאנית אינה מקרית, והיא נולדה מתוך תצפית ממושכת על זירות הלחימה באוקראינה ובמזרח התיכון, שבהן רחפנים מסחריים שעברו הסבה מהירה הצליחו לשתק מערכות הגנה מתקדמות ולשנות סדרי עולם טקטיים.
עבור סיאול, שמנהלת מזה שבעה עשורים נמצאת במצב של מתיחות תמידית מול צפון קוריאה המצוידת בצבא סדיר של מעל 1.2 מיליון חיילים, טכנולוגיה חלופית וזולה היא כבר לא פריבילגיה, אלא כורח הישרדותי מול נחיתות מספרית מובהקת.
המהלך נועד גם למחוק את החרפה של שנת 2022, אז חמישה רחפנים צפון-קוריאנים חדרו ללב סיאול ואף הגיעו לאזור המרחב האווירי של ארמון הנשיאות, בזמן שכל ניסיונות היירוט של חיל האוויר המקומי כשלו באופן מביך.
כדי לתמוך בחזון השאפתני, משרד ההגנה בסיאול מתכנן להזרים לשטח כ-11,000 רחפני אימון מסחריים כבר במהלך השנה הנוכחית, כאשר היעד הוא להגיע ל-60,000 רחפנים עד שנת 2029. בנוסף, הצבא ירכוש יותר מ-20,000 רחפני תקיפה חד-פעמיים ("מתאבדים") עד שנת 2030.
במרכז התוכנית ההתקפית עומד פיתוח מואץ של ה-K-Lucas, חימוש משוטט לטווח ארוך המבוסס על קונספט ה-Lucas האמריקאי, שבעצמו פותח בהנדסה לאחור של השאהד-136 האיראני - אותו כלי הרסני שהפך לחביבם של הרוסים בשמי אוקראינה.
האבסורד הטכנולוגי ברור - פלטפורמה איראנית פשוטה שנולדה לעקוף סנקציות, מיוצרת כעת בגרסה קוריאנית מתקדמת כדי להרתיע את השכנה מצפון, שחייליה בכלל נלחמים בצד הרוסי באוקראינה ולומדים שם את אותם שיעורים בדיוק.
כטב"ם שאהד רוסי במתקפה על קייב אוקראינה
(צילום: REUTERS/Valentyn Ogirenko)
לצד הרחפנים ההתקפיים, דרום קוריאה מבינה היטב כי מי שמציף את השטח ברחפנים חייב לדעת גם כיצד להתגונן מפניהם. במסגרת השינוי הארגוני, פיקוד הרחפנים יפורק ויהפוך לגוף מטה טכנולוגי, בעוד הסמכויות המבצעיות יעברו לחטיבות החי"ר והשריון בשטח.
קווי ההגנה הקדמיים של המדינה יצטיידו החל משנת 2027 במערכות הגנה אקטיביות מבוססות לייזר (לא ברור אם הגרסה הישראלית, ר"ק) ונשק מיקרו-בעוצמה-גבוהה (HPM), שנועדו לטגן את הרכיבים האלקטרוניים של נחילי אויב מתקרבים מבלי לבזבז טילים יקרים.
עם זאת, הדרך לחצי מיליון "לוחמי רחפנים" רצופה במכשולים מבניים קשים, הראשון שבהם הוא דמוגרפי. שיעור הילודה הנמוך בדרום קוריאה מכווץ את השנתונים המתגייסים בקצב מדאיג, והצבא מתקשה לשמר אפילו את מצבת כוח האדם הנוכחית של 450,000 חיילים, זאת בזמן שהמדינה מתעקשת שלא לגייס נשים לשירות חובה.
מעבר לכך, קיים אתגר חמור בשרשרת האספקה: משרד ההגנה הציב דרישה נוקשה לייצור מקומי מלא, ללא אף רכיב סיני, מטעמי אבטחת מידע. אלא שחברות הענק הסיניות, ובראשן DJI, שולטות באופן כמעט מוחלט בשוק הרחפנים האזרחי העולמי ובשרשראות האספקה של רכיבי האלקטרוניקה הזולים.
הניסיון לבנות תעשיית רחפנים מנותקת לחלוטין מסין, ובמקביל להכשיר מאות אלפי טירונים ללא רחפני מדף זולים, עלול להתגלות כמשימה יקרה ומורכבת מכפי שסיאול מוכנה להודות.
