מישהו היה צריך להגיד את זה: מחקר חדש של הרווארד (HBR) חושף כי כלי ה-AI לא רק שלא מפחיתים את עומס העבודה, אלא הופכים אותו לאינטנסיבי ודחוס יותר. מעובדי ההייטק בסיליקון ואלי ועד למשרדים בתל אביב - הציפיות של המנהלים מזנקות, והעובדים מוצאים את עצמם מנהלים עשרה פרויקטים במקביל.
במקום לעזור, ה-AI רק מעמיס
במשך שנים הבטיחו לנו שהבינה המלאכותית תהיה ה"עוזרת האישית" שתשחרר אותנו מהמטלות המשעממות ותאפשר לנו לצאת מוקדם הביתה. אולם, המציאות בשטח בשנת 2026 נראית אחרת לגמרי.
ניתוח מקיף שפורסם ב-Harvard Business Review, המבוסס על מעקב אחר עובדים בחברות טכנולוגיה, מעלה תמונה מדאיגה: ה-AI לא מקצצת את יום העבודה, היא פשוט דוחסת לתוכו הרבה יותר משימות.
התופעה, המכונה כעת "אינטנסיביות עבודה", נובעת מהיכולת של כלי ה-AI להאיץ ביצוע של משימות בודדות. אך במקום שהזמן שמתפנה יוקדש למנוחה או למחשבה יצירתית, הוא מתמלא מיד במשימות חדשות שנוצרו בעקבות השימוש בטכנולוגיה.
עובדים מדווחים כי הם נדרשים כעת לבצע "הנדסת פרומפטים", בדיקת עובדות קדחתנית למניעת "הזיות" של המודלים, וניהול של מספר סוכני AI הפועלים במקביל.
בארצות הברית, הדיון סביב הכתבה של HBR הפך לסוער. בקהילות טכנולוגיה כמו Hacker News, עובדים סיפרו כי הציפיות של הדרג הניהולי שולשו מאז כניסת הכלים החדשים, בעוד הפרודוקטיביות הריאלית עלתה באחוזים בודדים בלבד. "זה מרגיש כאילו אנחנו מוכרים את אותן שעות עבודה, אבל בקצב של פי שלושה", כתב אחד המשתמשים.
בסין, כמובן, המצב קיצוני עוד יותר
בעוד שבארה"ב הדגש הוא על שחיקת עובדי הידע, בסין התמונה קיצונית אף יותר. תרבות העבודה הידועה לשמצה כ-"996" (עבודה מ-9 בבוקר עד 9 בערב, 6 ימים בשבוע) רק התהדקה עם כניסת ה-AI. חברות סיניות משלבות את הטכנולוגיה כדי להשיג יתרון תחרותי במחיר של בקרה צמודה ודיגיטלית על כל דקה ביום העבודה.
באירופה, לעומת זאת, הרגולציה מנסה לבלום את הסחף. דוחות של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) מהשנה האחרונה מצביעים על כך שחוקי הגנת הפרטיות והסכמי העבודה ביבשת עשויים להאט את קצב אימוץ ה-AI, אך מנגד הם שומרים על רווחת העובד. עם זאת, כלכלנים אירופאים מזהירים כי ללא שיפור משמעותי בפרודוקטיביות, היבשת תתקשה להתחרות מול עוצמת המחשוב של ארה"ב וסין.
בישראל, השוק המקומי מאמץ את ה-AI במהירות שיא. אלא שהציפייה ממתכנת כיום היא לא רק לכתוב קוד, אלא לנהל מערך שלם של כלי אוטומציה. ההשוואה למערכות קודמות, כמו כלי ה-Low-code שנכנסו לשוק לפני מספר שנים, מראה כי בעוד שהכלים ההם נועדו לפשט תהליכים עבור מי שאינם מומחים, ה-AI מחייבת מומחיות גבוהה אף יותר כדי לפקח על התוצרים שלה.
בעוד שבארה"ב הדגש הוא על שחיקת עובדי הידע, בסין התמונה קיצונית אף יותר. תרבות העבודה הידועה לשמצה במדינה רק התהדקה עם כניסת ה-AI
זו לא הפעם הראשונה שהטכנולוגיה מבטיחה פנאי ומספקת עבודה. במאה ה-19, המהפכה התעשייתית והנול המכני הבטיחו להקל על פועלי הטקסטיל, אך בפועל הובילו למשמרות ארוכות יותר במפעלים מיוזעים.
גם כניסת המחשב האישי בשנות ה-80 והאינטרנט בשנות ה-90 לא קיצרו את שבוע העבודה; הן פשוט הפכו אותנו לזמינים 24/7. ה-AI היא השלב הבא באבולוציה הזו - היא לא מחליפה את האדם, היא הופכת אותו למנהל של צי מכונות שדורש תחזוקה מתמדת.
כנראה שהאתגר הגדול של 2026 יהיה לא איך להטמיע עוד AI, אלא איך לנהל את האנושיות לצידה. אם ארגונים לא ישכילו להגדיר מחדש מהי "תפוקה" בעידן הבינה המלאכותית, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במעגל אינסופי של יצירת תוכן ובדיקתו, מבלי שערך אמיתי ייווצר. כפי שנכתב ב-HBR: "הבעיה היא לא בטכנולוגיה, אלא בניהול".
