בעוד המרוץ לחימוש בחלל עולה מדרגה, חברות הטכנולוגיה פלנטיר ואנדוריל הודיעו על שילוב כוחות בפיתוח התוכנה עבור פרויקט "כיפת הזהב" (Golden Dome) - יוזמת מגן הטילים השאפתנית של הנשיא טראמפ.
הפרויקט, שנועד להעניק לארה"ב הגנה הרמטית מפני טילים בליסטיים, טילי שיוט וטילים היפר-סוניים, נחשב לאחד המיזמים הביטחוניים היקרים והמורכבים בהיסטוריה. לפי נתוני רויטרס, עלותו של הפרויקט עומדת כעת על כ-185 מיליארד דולר, לאחר שרק לאחרונה הוא הוגדל ב-10 מיליארד דולר במטרה להאיץ את פיתוחן של יכולות חלל שונות.
עלייתן של חברות ההגנה החדשות
השותפות בין פלנטיר, המתמחה בניתוח נתונים מבוסס AI, לבין אנדוריל, שמובילה בטכנולוגיות הגנה אוטונומיות, מסמנת את עלייתן של חברות ה"ניו-דיפנס" (New Defense), או "הגנה חדשה" בתרגום ישיר, מול ענקיות התעשייה המסורתיות כמו לוקהיד מרטין ו-RTX (ריית'און), שכבר משולבות בפרויקט כקבלניות ראשיות.
הבחירה בפלנטיר ובאנדוריל אינה מקרית. בעוד שהחברות המסורתיות מתמקדות בחומרה, המיירטים, המשגרים והלוויינים, הפרויקט הנוכחי מציב את התוכנה בלב המערכת. "כיפת הזהב" דורשת יכולת עיבוד נתונים בזמן אמת ממאות חיישנים הפזורים בחלל ועל פני הקרקע, כדי לזהות וליירט איומים הנעים במהירות גבוהה פי חמישה ויותר ממהירות הקול.
לפי הדיווחים, השתיים פועלות בשיתוף פעולה צמוד גם עם חברת SpaceX של אילון מאסק, שתהיה אחראית ככל הנראה על התשתית הלוויינית ושיגור המרכיבים השונים למסלול סביב כדור הארץ. אליהן מצטרפות חברות סטארט אפ נוספות כמו Aalyria ו-Scale AI, מה שמדגיש את ההסתמכות ההולכת וגדלה של הפנטגון על בינה מלאכותית ואוטומציה.
הרעיון של מגן טילים מבוסס מערכות חלל אינו חדש, כאשר שורשיו נעוצים ב"יוזמת ההגנה האסטרטגית" (SDI) של הנשיא רונלד רייגן משנות ה-80, שזכתה לכינוי "מלחמת הכוכבים". באותם ימים, הטכנולוגיה לא הדביקה את החזון: יכולת המחשוב הייתה מוגבלת, והלייזרים המתוכננים היו מסורבלים מדי.
במהלך שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21, המיקוד עבר למערכות הגנה קרקעיות וימיות כמו ה"אגיס" (Aegis) האמריקנית ומערכת ה"חץ" הישראלית, אך פריצת הדרך של הטילים ההיפר-סוניים על ידי סין ורוסיה בשנים האחרונות טרפה את הקלפים.
טילים אלו מסוגלים לתמרן בתוך האטמוספירה, מה שהופך את מערכות המכ"ם הישנות לכמעט חסרות תועלת. "כיפת הזהב" היא למעשה המימוש המודרני של חזון רייגן, המבוסס על רשתות לוויינים נמוכות מסלול (LEO) ואלגוריתמים של למידת מכונה.
לעומת כיפת ברזל, המיועדת לאיומים בטווח קצר (רקטות ופצמ"רים), הפועלת ברמה הטקטית ומבוססת על מכ"ם קרקעי, או מערכת ה"חץ 3", המיירטת טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה, אך מוגבלת להגנה אזורית ודורשת התראה מוקדמת משמעותית - כיפת הזהב מיועדת להיות גלובלית. בניגוד ל"חץ", היא אמורה לזהות וליירט איומים מכל סוג מכל מקום בעולם, תוך שימוש בחיישנים המכסים את כל כדור הארץ 24/7.
"מיליטריזציה של החלל"
המהלך האמריקני לא עובר בשקט בזירה הבינלאומית. בסין, כלי התקשורת הממשלתיים כבר מזהירים מפני "מיליטריזציה של החלל" וטוענים כי המערכת תפר את האיזון האסטרטגי העולמי. מומחים בבייג'ינג מעריכים כי פיתוח כיפת הזהב יוביל את סין להאצת פיתוחם של כלים היפר-סוניים (HGV) שיוכלו לעקוף את המגן האמריקני.
3 צפייה בגלריה
הנשיא טראמפ מודיע על פיתוח מערכת כיפת זהב ב-2025
(צילום: רויטרס/REUTERS/Kevin Lamarque)
באירופה, התמונה מורכבת יותר. מצד אחד, מדינות נאט"ו מברכות על השמשייה הביטחונית האמריקנית, אך מנגד, קולות באיחוד האירופי קוראים לפיתוח מגן טילים אירופי עצמאי כדי לא להישאר תלויים בטכנולוגיה ובהחלטות פוליטיות של הממשל בוושינגטון.
למרות התקציב העצום, הפרויקט ניצב בפני אתגרים הנדסיים חסרי תקדים. השילוב בין מערכות התוכנה של פלנטיר לחומרה של לוקהיד מרטין ידרוש סנכרון מושלם. בנוסף, עלויות התחזוקה של מאות לוויינים בחלל והצורך להגן עליהם מפני נשק אנטי-לוויני של האויב מעלים סימני שאלה לגבי היתכנות הפרויקט לטווח הארוך.
עם זאת, עבור אנדוריל ופלנטיר, זוהי חותמת כשרות סופית. הן כבר לא רק "חברות טכנולוגיה מעמק הסיליקון", אלא עמודי התווך של הביטחון הלאומי האמריקני במאה ה-21.
