"ניסיתי להתחבר איתם, אבל הם לא רצו לשחק איתי. זה כאב", אמר אחד. "הם הסתכלו עליי ובחרו לא לזרוק לי את הכדור. הם היו סנובים" טען השני. ואילו השלישי העיד: "הם לא כללו אותי. הרגשתי כמו זר". המשפטים הללו אולי נשמעים כאילו נאמרו בהפסקה בחצר בית הספר, אבל אמרו אותם אנשים בוגרים. ומי שהצליחו לפגוע בהם כל כך כשלא כללו אותם במשחק כדור, היו למרבה ההפתעה זוג רובוטים קטנטנים, שאפילו לא מסוגלים לדבר, להביט ולא מזכירים בני אדם כלל.
עוד בנושא:
מאחורי הסיטואציה יוצאת הדופן עומד מחקר חדש שהובילה ד"ר הדס אראל, ראש תחום רובוטים חברתיים במעבדה לחדשנות במדיה באוניברסיטת רייכמן. אראל, מומחית לפסיכולוגיה קוגנטיבית, גילתה במחקרה הקודם כי הפרשנות שבני אדם נותנים לאינטראקציות עם רובוטים עשויה לגרום להם לחוש דחיה חברתית, ולעורר בהם תחושות קשות. אך במחקרה הנוכחי בחרה להתמקד דווקא באופן בו אותה תחושה לה גרמו הרובוטים, משנה את ההתנהגות של בני אדם באינטראקציות מאוחרות יותר, מול בני אדם אחרים - כשהרובוט כבר לא נמצא פיזית.
"אנחנו מתקדמים לעולם של IoT (האינטרנט של הדברים)", מסבירה אראל את הרקע למחקר. "כל המכשירים שלנו הולכים להיות חכמים ואוטונומיים, ולדבר אחד עם השני. צריך להבין מה ההשלכות של זה, כדי שהתעשיה תדע מה לעשות ובעיקר מה לא. ברגע שמכשירים מדברים ביניהם באופן גלוי נוצרת חוויה שקורה משהו והאדם מחוץ ללופ, ואנו חשים דחייה חברתית. זה אחד הרגשות הכי בסיסיים, אנחנו מאוד רגישים לזה".
אראל מסבירה כי לדחיה חברתית יש השלכות על אינטראקציות שמתרחשות מיד אחריה - שעשויות להתבטא בשתי צורות מנוגדות - "אם באינטראקציה העוקבת תהיה לי הזדמנות להרגיש שייך, אני אעשה הכל. זה מגביר נדיבות, נחמדות, וגם דברים פחות חיוביים כמו צייתנות וקונפורמיות. מצד שני - אם בסיטואציה העוקבת אין אפשרות לחוש קבלה, אנשים הופכים לאגרסיביים". מטרת המחקר הייתה לבדוק אם אותו אפקט מתקיים גם כשהתחושה של הדחיה החברתית נגרמת מרובוטים.
"חשבתי על סיטואציה בה יש אינטראקציה עם רובוטים, שתשפיע השפעה לא מודעת, על מצב בו אין בכלל רובוטים אלא רק בני אדם", אומרת אראל. "למשל שאהיה עם האיי רובוט, והוא הפנה לי את הגב והלך אחורה, ואחר כך אני עם סוכן מכירות, מוכנה לקנות כל מה שהוא מציע בלי להבין שזה בגלל זה".
הרעיון שנחוש דחויים חברתית על-ידי רובוטים נשמע אולי מוזר, אבל הוא הופך לאפילו מוזר יותר כשלוקחים בחשבון שהרובוטים עליהם אראל מדברת הם לא מהסוג שאנו נוטים לדמיין. הרובוטים שיוצרים במעבדה באוניברסיטת רייכמן אינם הומנואידים, כלומר לא מנסים להזכיר בני אדם (כפי שתוכלו לראות בתמונות ובסרטון). "כשאומרים 'רובוט' אנשים עדיין חושבים על רובוט הומנואיד, אבל הרובוט המצליח בעולם הוא לא כזה - הוא האיי-רובוט שמסתובב לנו בבית ומנקה אותו. רוב החברות המסחריות שבנו רובוטים הומנואידיים פשטו את הרגל. כשמשהו מעוצב כמו בן אדם, אתה מצפה שהוא יתנהג כמו בן אדם - ובסוף מקבל משהו לא מספיק טוב, ומתאכזב. במעבדה אנחנו מראים שאפשר לעשות אינטראקציה מאוד ברורה גם עם אובייקטים שהם אוטונומיים אבל ללא שום פיצ'רים הומנואידיים".
אם לא הדימיון לבני אדם - מה בכל זאת מבדיל בין איי-רובוט לתנור למשל, ומגדיר רובוט? לדברי אראל, מדובר באוטונומיה. "זו שאלה שהתחבטתי בה בערך שנתיים ולאף אחד אין תשובה איפה עובר הגבול. אני חושבת, מתוך ההסתכלות על האינטראקציה ומה שקורה בתוכה, שכשאת מפעילה את התנור, את יודעת שאת שולטת בו. אבל ברגע שלמכונה יש פעילות אוטונומית, אנחנו מתייחסים אליה אחרת".
הניסוי שנערך במעבדה כלל משחק בכדור מול שני אובייקטים רובוטיים בעלי מראה מכני (ראו בסרטון). במהלכו הנבדק לחץ על כפתור שמסר את הכדור לאחד הרובוטים, והרובוטים בתורם זרקו את הכדור אחד לשני או חזרה לנבדק. בניסוי השתתפו בסך הכל 52 נבדקים, שחולקו לשתי קבוצות. בקבוצה אחת היה ניסיון לייצר חוויה של דחיה חברתית, לכן רק 10% מהזריקות במהלך המשחק הגיעו אל הנבדק, ורוב הזריקות היו בין הרובוטים. בקבוצה השניה, הרובוטים הוגדרו מראש כך שיזרקו את הכדור מספר שווה של פעמים ביניהם, ובין הנבדק.
בשלב הבא הנבדקים עברו ראיון. כל נבדק התבקש להכניס עמו כיסא לחדר הריאיון - כדי לבדוק באיזה מרחק הוא יושב מהמראיין, מדד שמצביע על רצון לאינטראקציה אינטימית, על מנת לבחון את האפקט של הדחיה החברתית.
אלא שתוצאות הניסוי הצליחו להפתיע אפילו את צוות החוקרים. המשתתפים בקבוצה שחוותה דחיה חברתית מהרובוטים אכן בחרו לשבת קרוב יותר למראיין, אך פרט למרחק הפיזי - 21 מתוך 26 מתוכם בחרו גם לשבת לידו, במקום מולו (לעומת 10 בלבד מתוך 26 בקבוצה השניה). "זה הפתיע אותנו בטירוף", אומרת אראל. "מי מתיישב ליד בן אדם כשהוא בא לראיון? זה היה ביזארי. עוזר המחקר שלי, אליאור כרסנטי, היה יוצא ואומר שהוא לא יודע איך להגיב. חזרנו לספרות המחקרית וגילינו שישיבה כזו, מצביעה על רצון באינטראקציה אינטימית, לעומת ישיבה אחד מול השני שהיא יותר רשמית".
במהלך הראיון, המשתתפים בקבוצה שחוותה "התעלמות" מהרובוטים הביעו רגשות שליליים כמו בציטוטים שהובאו בפתיחה, וייחסו את החוויה לכוונה ולתכונות של הרובוטים. הם חשו פחות שייכות ושליטה בסיטואציה, תסכול ועלבון, ואף עלה מדבריהם כי חיבבו את הרובוטים פחות מחברי הקבוצה השניה. אלו, לעומתם, דיווחו כי הרגישו שייכות, ותפסו את האינטראקציה כידידותית ומהנה, מה שהתבטא בהצהרות כמו "הם היו חמודים וחברותיים" ו"זה היה כמו לזרוק כדור בקבוצה של חברים".
הנבדקים אף נשאלו מה הפעילות שירצו לעשות אחרי הניסוי, והתגלתה אבחנה ברורה בין האנשים שחוו דחיה חברתית - 17 מתוך 26 רצו לעשות פעילויות עם בני זוג או חברים, ואילו בקבוצה השניה רק 7 בחרו פעילויות חברתיות, והשאר בחרו בפעילויות אינדיבידואליות. כשנשאלו אם לדעתם הבחירה, וההתנהגות שלהם במהלך הראיון מושפעת ממה שקרה מול הרובוטים - כמעט כולם הכחישו כל קשר. "זה היה כל כך קיצוני שלאנשים אין מושג לגבי החיבור בין מה שקרה באינטראקציה עם הרובוטים למה שקרה אחר כך. בגלל שאלה מכונות ובני אדם ההשפעה היא בלתי נראית, מה שהופך את זה לעוד יותר מורכב מבחינת ההשפעות על החיים שלנו".
מה ההסבר לכך שאנשים לא מבינים את הקשר?
"החוויה עם רובוטים מעוררת חוויות שאתה לא מבין בעצמך עד הסוף. אנשים אמרו לנו במחקר הקודם - הייתי צריך להזכיר לעצמי שאלה רובוטים. אתה חווה רגש, ועדיין המנגנונים שלך עובדים ומנסים לסדר את זה. זה בכלל לא בתוך ההבנה החברתית שלנו שאובייקט רובוטי יגרום לנו להתנהג אחרת עם בני אדם".
אותה השפעה הרחיקה אפילו ליום שאחרי הניסוי. "רצינו לראות כמה רחוק אפשר ללכת עם זה. יום למחרת ביקשנו מהנבדקים למלא שאלון. הדגשנו שזה בגדר התנדבות ולא חלק מחובות הניסוי. רצינו לבדוק עד כמה הדחיה החברתית מהרובוט גורמת לאנשים להיענות". התוצאות - 18 מתוך 26 המשתתפים בקבוצה שחוותה דחיה הסכימו למלא את השאלון, לעומת 9 מתוך 26 בלבד בקבוצה השניה. "זה אומר שיש כאן משהו משמעותי שנשאר גם אחר כך", אומרת אראל.
"החוויה עם רובוטים מעוררת בנו חוויות שאנחנו לא מבינים. הרגש עולה, והמנגנונים שלנו עובדים ומנסים לסדר את זה. זה בכלל לא בתוך ההבנה החברתית שלנו שרובוטים יגרמו לנו להתנהג אחרת עם בני אדם"
עד כמה סיטואציות כמו שאת מתארת של רובוטים שמדברים ביניהם ואנחנו נשארים בחוץ הן עתידניות?
"לפי דעתי אנחנו צעד קטן משם. היום כבר יש תריסים חכמים, טלוויזיות חכמות. גם המרחב הציבורי עומד להתמלא ברובוטים וצריך להיזהר. תארי לך סיטואציה בה את בבית מלון, שני רובוטים מנקים את הרצפה, לרגע מתקרבים אחד לשני פשוט כי אף אחד לא חשב על זה מראש. מיד תהיי בחוויה שמשהו קרה ואת לא חלק ממנו. מצד שני אם שניהם באים ומסמנים לך - שמנו לב אלייך, בוקר טוב. זה יגרום לך להרגיש בבית, בלי שום מאמץ. הפער בין לגרום למישהו לתחושת דחיה, או להרגיש שהוא במקום שלו, כל כך קטן, ועם מעט מחשבה אפשר לעשות פה הבדל עצום".
הממצאים האלו יכולים להיות מנוצלים לרעה? למשל בסיטואציות שבכוונה ימקמו אינטראקציה של רובוטים שמתעלמים מאיתנו מול דוכן מכירות, וכך נשתכנע בקלות לרכוש?
"התשובה הקצרה היא כן. כמעט כל ממצא אפשר לקחת לכל כיוון. אבל המטרה שלי היא לוודא שזה לא יקרה בטעות - שמעצבים של רובוטים שמנסים ליצור טכנולוגיה שתשפר לנו את החיים לא ייצרו מצבים כאלה, ושאנשים יהיו מודעים לכך שזה עלול לקרות להם, במקרה או בשל מניפולציה. חוסר החיבור שאנחנו עושים בין האינטראקציה עם הרובוטים לאינטראקציה עם בני אדם הוא מסוכן. אסור שנתעלם מזה שעשויות להיות השלכות שליליות לשימוש בטכנולוגיה".
איך מצד אחד אנשים לוקחים את האינטראקציה עם הרובוטים באופן כל כך אישי וקשה, ומצד שני מודעים לזה שזו מכונה?
"באופן מדהים בתור בני אדם יש לנו את היכולת להחזיק ביחד מכונה שיש לה חיים. אין לנו סתירה בין הדברים. אנשים לחלוטין מדווחים על החוויה הזו - אומרים, 'מה זאת אומרת, ברור שזו מכונה, אבל הוא לא רצה לדבר איתי'. אנחנו יצורים חברתיים ברמה האבולוציונית, נותנים פרשנות חברתית לכל מה שאפשר. כשאני באינטראקציה עם משהו שיש לו אוטונומיה אני מפעיל את כל המנגנונים החברתיים שלי. במקרה הספציפי שלנו גם התנועה מייצרת חוויה של משהו שיש לו חיים. כשיש אוטונומיה קורה קסם, אתה מרגיש שיש משהו נפרד ממך - ובאותו רגע אתה מפסיק להיות לבד. אני לא חושבת שרובוטים צריכים להחליף בני אדם, אבל הם יכולים לתת לנו המון. רק מתוך זה שהם קיימים. הקיום של משהו בסביבה ביחד איתי ממלא צורך קדמוני, נכנסתי הביתה והכדור בא ועשה משהו וזהו, יש מישהו שהכיר בקיום שלי. זה דבר עצום עבורינו. ומצד שני יכול ללכת גם 180 מעלות, 'הוא מתעלם ממני', 'הוא לא אוהב אותי', רק התחלנו את כל החוויות השליליות שאנחנו רגישים אליהן אפילו יותר".
מעניין אותי לראות אם אפשר להשתמש ברובוטים כדי לגרום לאנשים להרגיש מועצמים. שהבית החכם יראה ביומן שיש לך ראיון עבודה, ויתארגן כדי לגרום לך להרגיש טוב"
לדברי אראל, זו רק תחילת הדרך. "מה שהראנו זו רק דוגמה אחת לכך שלאינטראקציה עם רובוט יכולות להיות השפעות ארוכות טווח. יש אוסף אינטראקציות חברתיות שאנחנו כבר עושים עם רובוטים וצריך לעצור רגע, ולמפות את זה. מעניין אותי לראות האם אני יכולה לקחת כל מיני סוגים של אינטראקציות עם רובוטים, לראות ממה להיזהר וגם איך אנחנו יכולים לעשות יותר טוב בעולם. כמו איך להשתמש באובייקט רובוטי כזה כדי לגרום לאנשים להרגיש מועצמים - שהבית החכם יראה ביומן שיש לך ראיון עבודה וכולו יתארגן כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב. זה מדהים".
וגם בתעשייה, היא אומרת, מתחילים להבין שנדרש שינוי. "אני תמיד חושבת על HRI (אינטראקציה בין אדם לרובוט) בתור תחום ה-UX (חווית המשתמש) הבא. היום אין חברה גדולה שאין לה אנשי UX שצריכים להבין בני אדם ולעצב מסכים עבורם. היום לאט לאט מתחילים להבין שחייבים איש HRI שיסביר איך לעצב את הרובוט. זה לא רק היכולות, יש רובוטים משוגעים, התעשייה בארץ - מדהימה. אבל מתחילה לחלחל ההבנה שחייבים להבין איך מתאימים את הרובוט לאנשים שהולכים להשתמש בו ולפגוש אותו".