חנויות הרחוב הקטנות סגורות. זאת למרות ששניים או שלושה אנשים יכולים לשהות בהן מבלי כל סכנה להדבקה. כל מה שנדרש הוא שומר בשערי החנות שיכוון את הקונים, אחד יוצא - אחת נכנסת. הגזירה הלא מובנת הזאת, שכנראה נובעת כולה אך ורק בשל הרצון למנוע הפגנות, עלולה להיות המכה הקשה ביותר שימיתו סגרי הקורונה על המשק הישראלי. מכה שאלפי חנויות לא יקומו ממנה עוד.
ובעצם מדוע חנויות הרחוב סגורות? על פי כללי הסגר שחוקקו בכנסת הוחלט כי רק חנויות מזון, בתי מרקחת ומקומות עבודה המוגדרים חיוניים יהיו פתוחים בימי הסגר השני. חנויות הרחוב לא נכללו בסיווג, ואין ספק שמלכתחילה כל הסגר ההדוק נולד כדי למנוע את ההפגנות בבלפור ובמקומות אחרים, שמאוד לא אהובות על ראש הממשלה.
חנות הבגדים הקטנה ברחוב המלך ג'ורג, אחד מרחובותיה הראשיים של ירושלים, נסגרה ולא תיפתח עוד. לידה חנות דיסקים שנסגרה סופית גם היא, וארבע חנויות עם השלטים "חנות להשכרה" מצויות בהמשך הרחוב. שלוש חנויות תכשיטים ברחוב המרכזי כל כך בבירת הארץ נסגרו.
ברחוב יפו, רחובה הראשי של ירושלים עוד מימי השלטון הטורקי, עומדות שש חנויות בטווח של 200 מטר, עם השלטים העצובים: "להשכרה", "למכירה", "לסגירה", "מכירת חיסול". גם חנות הנעליים סגורה וגם המסעדה שליד עומדת שוממת.
וכך גם כל "המשולש" הכל כך מוכר ואהוב בטבורה של ירושלים - הרחובות המלך ג'ורג', בן יהודה ויפו, והמפגש של השניים האחרונים בכיכר ציון. הכל שומם. סגור ומסוגר. בעלי חנויות רבות הצהירו: סגרנו סופית. וכך גם רחוב אגריפס, בואכה שוק מחנה יהודה הנעול חלקית, ורחוב שמאי. ורחוב הלל. אפילו חנות ההמבורגרים ממפיס סגרה וכך גם חנויות הצ'יפס בשוק מחנה יהודה, שהיו פופולריות עד הסגר הראשון, נסגרו.
רחובותיה הראשיים של ירושלים, בירת הארץ, עזובים, ריקים מאדם, נטושים מעסקיהם. הם יישארו כך ברובם גם כאשר הסגר הזה ייגמר - את זה אפשר לראות לפי השלטים על חלונות הראווה שמבשרים כי בעלי החנות הרימו ידיים. העיר אשר בדד יושבת, כתבה נעמי שמר, כיכר השוק כמעט ריקה.
15 חנויות מוצעות להשכרה רק במדרחוב בן יהודה. חיים מלכה, שעוסק 30 שנה בתיווך מסחרי בירושלים, עצוב במיוחד: "לא ראיתי דבר כזה אפילו בתקופת הפיגועים הקשים ביותר בעיר. אני מתרוצץ בין חנויות סגורות ואיש לא מתעניין בהן. חנות, מסעדה, וילג' גרין, חנויות של מוצרי אהבה, חנויות למזכרות, כל חנויות היודאיקה - הכל נסגר".
גם ברחוב שמאי הסמוך, החנויות, כעדות יוסי, יועץ כלכלי שמטפל בענייניהן, לפני פשיטת רגל. "הן כבר לא יתאוששו. הן גמרו. נשארו לבעלי החנויות חובות של מאות אלפי שקלים. אחדים מהם חולים כלכלית. וזאת מחלה קשה לא פחות מהקורונה. הממשלה עם החלטות הזויות ולא נכונות גמרה אותם בשני סגרים איומים. כמה אנשים באמת נדבקו בחנות כלי הבית? וכמה בחנות הצעצועים?", שואל היועץ הכלכלי בעצב.
המתווך הוותיק מלכה רואה שחורות גם לעתיד לבוא: "אני בטוח שאחרי הסגר הזה נראה סופית מי הרים ידיים. לצערי, הרבה מאוד חנויות שנסגרו בסגר השני כבר לא יפתחו עוד. אחרי הסגר הראשון הייתה עוד תקווה. עכשיו אני חוזה שהסגר השני יהווה וידוא הריגה".
יועץ המס, עזרא עטיה, יו"ר האיגוד הארצי למסחר, שמנהל את תיקיהם של מאות בעלי חנויות בירושלים, אומר היום כי "חלק גדול מבעלי העסקים בירושלים לא ישרדו את הסגר השני. רבים מהם עלולים, אחרי עשרות שנים, לסגור את החנות והעסק. אני לא זוכר מצב כזה גם בימיה הקשים ביותר של העיר כבתקופת האינתיפאדה".
בעלי העסקים הקטנים מאיימים שיפתחו למרות הסגר
(צילום: ירון ברנר)
תיאור המצב בבירה משקף את מצב החנויות והעסקים הקטנים ברוב הארץ, ומטרת תיאור זה היא אחת - להבהיר לקברניטי המדינה, לראש הממשלה, לשרי האוצר והכלכלה, לראש הממשלה החליפי, לכל חברי הממשלה המנופחת וחברי בית המחוקקים כי הסגר השני, במתכונתו הנוכחית, הוא אסון כלכלי שלא היה ולא יהיה כמותו עוד.
בכינוס קבינט הקורונה בראשית השבוע הקרוב, בעוד שיוחלט אשר יוחלט בעניין הלימודים במערכת החינוך והמשך סגירת או אי סגירת הקניונים והשמיים - החלטה אחת חייבת להתקבל, אולי אפילו עוד בסוף השבוע הזה: יש לאפשר את פתיחת כל חנויות הרחוב בארץ, תחת הגבלות חמורות של "התו הסגול", כבר ביום ראשון הקרוב.
גם בסגר הראשון כל החנויות היו סגורות, אולם הפתיחה הראשונה של הסגר ההדוק התרחשה ב-19 באפריל עם ההיתר לפתוח אך ורק את חנויות הרחוב. וזה בדיוק מה שצריך להתבצע עכשיו. לפני שלא יהיה עוד מה לפתוח.
