במקום לראות פועלים, מנופים ובטון, נסו לראות את החוב האדיר שמתחבא באתרי הבנייה: מאות מיליארדים שמאפשרים לבנות פה בניינים ושכונות. פריחת הנדל"ן נשענה תמיד על אשראי נדיב שלקחו יזמים כדי לקנות קרקע, להעסיק פועלים, לשלם לאדריכלים, למתכננים, למהנדסים ולרשויות מקומיות, לקנות חומרי בנייה ועוד.
מה שלא נתנו להם הבנקים, נתנו חברות ביטוח. ומה שהן לא נתנו, ניתן היה לגייס מאינספור נותני אשראי שהסתובבו בשוק ורק חיפשו למי להלוות - כי הכסף בבנק לא נתן כלום.
1 צפייה בגלריה
עובדי בניין
עובדי בניין
אתר בנייה
(צילום: שאול גולן)
ואחרי שהפנמנו שהחוב הוא שחקן לא פחות חשוב ממפעיל עגורן או מהנדס, קל להבין למה הצרות של ענף הנדל"ן בימי הקורונה כל כך גדולות. כשהגלגל נעצר - כי מי יודע אם תהיה לו משכורת מחר בבוקר בשביל להתחייב כעת למשכנתה, ולמי בכלל יש מצב רוח לחפש דירות חדשות, לקבלנים וליזמים אין מזומנים להאכיל את המפלצת שגידלו. וכל אותו הזמן הריבית דופקת ולמערכת יש הוצאות אדירות. אם יסגרו את אתרי הבנייה, יתמודדו עם עיכובים יקרים בבנייה ועם חריגה מול בעלי החוב (שמשחררים כסף לפי התקדמות הפרויקט). אם ימשיכו לעבוד, בור ההוצאות ימשיך לגדול יום אחרי יום.
סביר להניח שמסביב כבר יש יזמי נדל"ן שהם "מתים מהלכים", עם חוב ששחק מזמן את כל שולי הרווח, אבל מדי שבוע מצטרפים אליהם עוד רבים וטובים אחרים.
מצד שני, הצרה הגדולה של הענף היא אולי גם המזל הגדול שלו. אם יקרסו פה עוד ועוד קבלנים, הם ימשכו אחריהם עוד עשרות אלפי רוכשים, ספקים, מלווים ועוד. מי שייתן לקטר הנדל"ני להידרדר לתהום, יגלה שהוא מושך אחריו עוד עשרות קרונות.
בנק ישראל, משרד האוצר והבנקים יחזיקו את אנשי הנדל"ן בציפורניים כדי שזה חלילה לא יקרה. נקווה שהם גם יצליחו.