צפו: ליאת פקדו מתוך התוכנית
(צילום: תאגיד השידור כאן)
את הסיפור של ליאת פקדו אפשר להתחיל מהסוף. בסוף זה סיפור הצלחה וניצחון, אלא שהדרך אליו הייתה קשה, ועודנה נמשכת. פקדו (24) מחדרה, נולדה עם שיתוק מוחין. באומץ ובגילוי לב היא מספרת איך, מרגע שעמדה על דעתה, סירבה להיכנע למוגבלות שלה, ועשתה כל שביכולתה להוכיח לעצמה ולסביבה שהיא יכולה ומסוגלת, למרות המוגבלות, להיות חלק בלתי נפרד מהחברה. כך במסגרות החינוכיות בהן למדה, כך בשירות הלאומי. כך, גם קיוותה יהיה בתחום התעסוקה. אלא שכאן, טפחה המציאות על פניה, והמכשולים, חוסר רגישות של מעסיקים פוטנציאליים, והיעדר נגישות במקומות שונים אליהם הגיעה, הביאו אותה להרגשת תסכול, כעס ועצב.
הרצון של פקדו לשתף את הציבור בקשיים שלה למצוא עבודה, שהתבטאו בשליחת מאות קורות חיים שרובם כלל לא נענו, הוביל אותה להשתתף יחד עם עוד כמה צעירים וצעירות בסדרת הדוקו-ריאליטי, "תנו לעבוד", מבוססת הפורמט "Employable me", שעלתה השבוע ב-כאן 11. "ידעתי שהיכולות והכישורים שלי מתאימים לשוק התעסוקה, ורציתי שאחרים ילמדו מהסיפור שלי", היא מספרת. "החשיפה שלי מגיעה גם מהרצון שיראו אדם עם מוגבלות, ויבינו שהוא לא איזה חייזר שנפל מהשמיים, אלא אדם שמתמודד עם קושי, שיכול להצליח ולהגיע להישגים, אם רק יקבל הזדמנות".
בסדרה מובא סיפורם של בעלי מוגבלות נוירולוגית וקוגניטיבית, שמתעקשים להשתלב במקום עבודה, כדי לקבל את הזכות הבסיסית שלהם לעצמאות ושילוב בחברה. במשתתפים יש הנמצאים על הרצף האוטיסטי, עם תסמונת טורט ובעלי שיתוק מוחין, שעוברים תהליך במסגרתו הם מתמודדים עם המוגבלות, בצד הבלטה של חוזקות ויכולות, כדי להשימם במקום עבודה.
"להגשים את החלומות"
משפחת פקדו עלתה מאתיופיה ב-1991, במסגרת מבצע שלמה. היא הצעירה מבין שמונת ילדי המשפחה, אחותה שלפניה והיא נולדו כבר בישראל. "נולדתי עם שיתוק מוחין (pc), אני לא מכירה מציאות אחרת", היא אומרת. "נולדתי לתוך זה, ואחיה עם זה עד סוף חיי".
בתחילה למדה פקדו במסגרות גן וביה"ס של החינוך המיוחד, ובהמשך השתלבה במסגרת החינוך הרגילה, כשהיא מלווה בסייעות וקיבלה את ההתאמות הנדרשות. "למרות המוגבלות, השתדלתי למלא את כל הנדרש באופן מלא והשתלבתי, הייתי חלק בלתי נפרד מכולם", היא מספרת. "בטיולים שנתיים לא הייתי בעלת המוגבלות היחידה, כך שלא הרגשתי בודדה. המשפחה שלי, תמיד הייתה חלק ממה שדחף אותי לשאוף גבוה, להבין שהמגבלה שלי לא תעצור אותי בחיים, להגדיל את המוטיבציה שלי. ההורים שלי עלו עם שישה ילדים לארץ, זה הוכיח לי שהכל אפשרי. אז מה זה בשבילי שיתוק מוחין? זה לא שלא עצרתי במהלך חיי פעם ופעמיים, ושאלתי את עצמי למה זה קרה לי, זה טבעי, אבל התשובה שלי לעצמי תמיד הייתה שזו המגבלה שלי, ואחיה איתה בטוב, ויש רגעים בהם מבינים, שהמגבלה היא יתרון".
כמה הערות פוגעניות כלפייך ספגת בגלל המוגבלות?
"היו, בעיקר בתקופת הילדות, בבית הספר היסודי. ילדים אומרים כל מה שעולה על רוחם. למדתי במהלך חיי שמותר להם לשאול, ואני משיבה. אם מכל הערה את נעלבת, לא תגיעי רחוק. הערות כאלו הם לא 'אישיו' עבורי. הדרך שלי יותר מורכבת, אבל מגיל צעיר ידעתי, שאני עומדת להגשים את כל המטרות שהצבתי לעצמי בחיים ואת החלומות, אין לי ספק בכך".
היא סיימה בגרות מלאה במגמות תקשורת וחברה, ומדעי החברה, ולקראת סיום התיכון התחילה במאבק: "רוב השכבה שלי התגייסה. הבנתי שלא יגייסו אותי, אבל החלטתי, שאני לא הולכת להתנדב, אלא לעשות שירות לאומי. כל ילד בגיל 18 עוזב את הבית. היה לי ברור שאמצא מסגרת מתאימה, שאצא מהבית ואשרת שירות מלא. נתקלתי בבירוקרטיה מתישה, אבל לא ויתרתי. אני רוצה לתרום למדינה".
איך הגיבו על כך ההורים? המשפחה?
"בחששות גדולים. כשחיפשתי מסגרת, המשפחה שלי לא שחררה מהר. כשמצאתי, בכלל היה שוק בבית, המשפחה שלי לא האמינה לזה".
מי שפתח את הדלת לעצמאות של פקדו, הייתה עמותת כיוונים, שמסייעת ומקדמת צעירים עם צרכים מיוחדים להשתלבות בקהילה. שנתיים של שירות לאומי מספק העבירה פקדו בפרויקט "כנפיים צעירות" על העמותה, שירות לאומי בקבוצת השווים שלה, להגדרתה. "עברתי להתגורר בצפון, בקומונה, העברתי את השירות הלאומי שלי בבית הספר היסודי מעיינות בקיבוץ כברי בגליל המערבי. קיבלתי בזמן הזה כישורי חיים, מכביסה ובישול ועד לאינטראקציות חברתיות", היא מספרת. "פגשתי אנשים כמוני מכל הארץ, שלא הייתי פוגשת בלי התקופה הנפלאה הזאת. נהגתי להיכנס לכיתות של הילדים ולספר על עצמי, הילדים שאלו שאלות, כי המראה בהתחלה נראה להם מוזר. הם רואים בחורה אתיופית בכיסא גלגלים, בהתחלה הם היו בהלם. עניתי להם על הכל. עם הזמן השתלבתי, והילדים התרגלו אליי, קיבלו אותי כמו שאני".
בתקופה זו הובילה וניהלה חונכות אישית לתלמידים מכיתות א' עד ה'. "ליוויתי כל תלמיד לפי הקשיים שלו. הכנתי מערכי שיעור, לפי ערכים ומטרות. במשך שעות רבות בכל יום בדקתי והכנתי חומרים, עבדתי מאוד קשה כל השבוע. והייתי מאושרת".
העבודה הקשה, שהשקיעה בפרויקט החינוך הזה, האופי המיוחד שלה והנתינה האינסופית, הובילה את הצוות של כיוונים ושל השירות הלאומי, להמליץ עליה כמצטיינת נשיא, מה שאכן קרה ב-2018. "הייתי בשוק, כשהודיעו לי שממליצים עליי. ועוד יותר, כשהתקשרו להודיע, שנבחרתי. אמרתי: 'אני'? 'למה אני'? המשפחה שלי התרגשה מאוד וכל הזמן אמרו לי, כמה זה מגיע לי. פרגנו לי בענק".
מה את זוכרת מהטקס?
"וואו, כמה התרגשתי. זה התחיל עוד כשהלכתי לקנות בגדים מיוחדים לטקס. הרגשתי בשמיים. ביום הטקס קמתי מאוד מוקדם, ונסענו לירושלים. המשפחה שלי, המדריך שלי ואני. זו הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות בחיי. התעודה תלויה על הקיר בחדר שלי, לעולם אזכור את המבט בפנים של הוריי. הם כל כך התרגשו בשבילי, ואני אמרתי לעצמי: 'עבדת קשה. מגיע לך'".
"לתת הזדמנות"
כשתקופה הזו הסתיימה, המשיכה פקדו להיות חלק מצוות תוכנית הבוגרים של העמותה. עד הרגע בו הרגישה, לדבריה, שהיא רוצה לפתח את עצמה, ולצעוד קדימה. לשים דגש על הפיתוח העצמי שלה. היא חזרה לבית ההורים, והחלה לחפש עבודה. החלום היה להשתלב בשוק התעסוקה. "בעמותת כיוונים סייעו לי בחיפוש ובהכוונה. נרשמתי לאתרי חיפוש של עבודות, התחלתי לשלוח קורות חיים. רוב העבודות הצריכו יכולות פיזיות, שלא מתאימות לי. לאחר כחודשיים זומנתי לראיון העבודה הראשון שלי, בכרמיאל. הייתי לחוצה. התלבשתי בהתאם, הגעתי עם המלווה שלי, להיכרות עם מנהל המפעל".
איך הייתה החוויה הראשונה?
"אכזבה גדולה. אחד הדברים הראשונים שפגם בחוויה היה הקטע של נגישות, נושא כאוב בחלק גדול מהמקומות שהגעתי אליהם. הייתי צריכה לשירותים. כשהגעתי, מצאתי שהדלת צרה מדי לכיסא הגלגלים. הייתי צריכה לבקש עזרה. רכזת התעסוקה ליוותה אותי, והפתרון נמצא בשירותי הגברים. משום מה שם הדלת הייתה יותר רחבה. שאלתי את עצמי למה זה כך".
עצוב.
"מאוד. את הרי רוצה להיות רגועה בראיון עבודה, ומכשול של נגישות מעצבן אותי, אפילו מרתיח, כי לא חושבים על בעלי המוגבלויות. באופן טבעי הראיון לאחר מכן לא היה ממש טוב. ואפילו לא החזירו לי תשובה. לאחר כמה שבועות הודיעו לרכזת שלי, שזה פחות מתאים להם. המשכתי לחפש".
ציינת בקורות החיים ששלחת שאת בעלת מוגבלות?
"בוודאי, למרות שזה לא חובה על פי חוק. אני לא מסתירה את האמת שלי. גם ככה לא פשוט למצוא עבודה, והקושי שלנו, בעלי המוגבלויות, הוא הרבה יותר רחב. לא נותנים לנו אפילו הזדמנות. שולחים מיליון קורות חיים, הרוב לא חוזרים. ואם חוזרים, עונים לך בתירוצים מתירוצים שונים, שזה לא בדיוק רלוונטי להם. שלחתי עשרות ואולי מאות קורות חיים, קיבלתי תשובה מבודדים".
בראיון העבודה השני שלה חיכתה פקדו יותר מחצי שעה למראיינת, מה שהתיש אותה מראש, לדבריה, ובראיון השלישי היא נחלה אכזבה גדולה. "התפקיד היה זימון תורים באחת מקופות החולים. עשו לי סימולציה ואמרתי שאני מודעת לכך שאני קצת יותר איטית, וייקח לי זמן ללמוד את העבודה, אבל עם הזמן אשתפר. אחרי כמה שבועות קיבלתי תשובה שאני אדם מקסים ומלא מוטיבציה, אבל בהתאם לכמות השיחות, שאמורות להתקבל במוקד, אני לא מתאימה".
כל תשובה שלילית כזו מעציבה אותך ושוברת? ואולי להפך, מכניסה מוטיבציה?
"זה מעצבן. אתה אומר שאני מקסימה ושווה, אז למה אתה לא נותן לי הזדמנות? אני באה ואומרת את האמת למעסיק כדי שלא יתאכזב. אני מציגה את הקשיים, אבל אני יכולה לעבוד איתם. למה אתם לא נותנים לי צ'אנס?".
בסופו של דבר מצאה פקדו עבודה זמנית בבית איזי שפירא ברעננה, בפרויקט של קידום עמדות חיוביות כלפי אנשים עם מוגבלויות. "עבדתי שנתיים כעובדת זמנית, בשכר מינימום. בכל יום נסעתי שעות לעבודה ובחזרה. היה מאתגר אבל היה כיף להכיר את הילדים שחנכתי שם. גם הם בהתחלה הסתכלו עליי בצורה קצת מוזרה, ושאלו אם כואב לי ואיך אני מסתדרת. כמו תמיד, השבתי על הכל, ונוצר קשר נפלא איתם. הם היו מחכים לי בכל בוקר ואני להם".
ואז הגיעה הקורונה, ועצרה את הפרויקט. כשהחל השוק לחזור לשגרה, חזרה פקדו לחפש עבודה. ואז התקשרו אליה מכאן 11. והנה היא מופיעה בסדרה, מספרת ומשתפת בסיפורה, עם לא מעט כאב, ועם הרבה רצון ותקווה לשינוי. וכאמור, סיום הסיפור הזה הוא טוב. "בזכות התוכנית, היום אני כבר עובדת ארבעה חודשים".
מאושרת?
"מאוד. אני עובדת כבר ארבעה חודשים בחדרה, מקום מגוריי, חלק ממערך השיווק של עסק, בתפקיד תומכת מכירות ומלווה לקוחות. יש לי יכולות חזקות בביטוי בע"פ, שבאות לידי ביטוי בעבודה הזו. זה מקום עבודה מכיל, מקבל, למגבלה שלי אין שם כמעט משמעות, הכישורים שלי מקבלים את הביטוי שלהם. אני מקבלת שכר מינימום, קמה כל בוקר עם חיוך. מה עוד יכולתי לבקש? כן, אני מאמינה, שלכל אחת ואחד יש כישורים, גם לבעלי מוגבלויות".
את מוצאת את עצמך לפעמים בעמדת התנצלות במקומות האלו?
"לא. אני מביאה את עצמי. אני באה ואומרת למעסיקים, שכשאתה מעסיק אדם עם מוגבלות, תהיה פתוח לשינויים ולחשיבה קצת אחרת איתו. אני מודעת לזה, שגם למקום העבודה שמקבל בעל מובלות - לא פשוט, אבל הצעד מבורך. צריך לתת לנו הזדמנות. יש פה תהליך אחר מבחינת המעסיק, שצריך להבין שהתהליך יותר איטי וצריך סבלנות ויד מכוונת. בהתחלה אולי לא נהיה 100%, אולי מתחת לציפיות, אבל בהמשך הדברים משתפרים והמעסיקים מרוויחים עובד לויאלי ועם מוטיבציה.
"בסוף, חובת ההוכחה בתהליך הזה עליי. אני יודעת שאם צריך, אקח את העבודה הביתה, לא אעשה שום דבר אחר לפני שאסיים את המטלות שלי, המוטיבציה שלי היא להוכיח, שהם הרוויחו עובדת מסורה ואחראית. הסיפור הוא הניצחון שלי למרות ההפסד של כל אלו, שלא נתנו לי או לבעלי מוגבלויות אחרות את ההזדמנות, רק בגלל המוגבלות. אני מאמינה, שכל אחד צריך מישהו אחד שיאמין בו. רק אחד. לתת הזדמנות, זו לא חובה. אבל בסוף, שני הצדדים מרוויחים".
אם נשים לרגע את העבודה בצד, כי הרי את צעירה ונמרצת. מה עם חיי חברה? חבר?
"כשהתגוררתי בקומונה בצפון, היו לי חיי חברה. מרגע שחזרתי לבית ההורים, זה קצת יותר קשה. חבר אין. כרגע. אני מקווה שיהיה. גם על זה לא אוותר".
