ביום ראשון, רגע לפני תחילת משחק גמר המונדיאל בין ארגנטינה לספרד, עלו כמה עשרות נשים וגברים אל גג בניין הדיור המוגן "עד 120" ברמת החייל, והתיישבו סביב שולחנות, כשכוסות בירה ופיצוחים הוכנו להם מראש. בין הצופים, כולם דיירי הבית, היו אנשי עסקים, משפט וצבא לשעבר, ומנכ"ל עד 120 תל אביב, ירון בן דוד. "נהנית?", שאל בן דוד את אחת הנשים. "היא בת 98", יידע אותי המנכ"ל, אל"מ (במיל') שמונה לתפקיד לאחר שסיים שירות קבע בחיל האוויר. "סליחה, 97", הזדעקה ותיקנה אותו האישה. "הם זוכרים ומתעקשים על כל פרט", מחייכת לימור שפירא, הזמרת והשחקנית, מנהלת התרבות של הבית.
בדיוק לפני שנה השיקה "עד 120" את הבית המחודש בצפון ת"א, בהשקעה של כ-120 מיליון שקל. לבית, שנפתח לפני כ-14 שנה, נוספו שתי קומות מגורים חדשות עם דירות יוקרה גדולות ומאובזרות. "קומפלקס מגורי הלונג'ביטי הזה", כפי שממתג אותו בן דוד כולל מגוון דירות, החל מ-2 חדרים ועד ל-4 חדרים, בגדלים של החל מ-45 מ"ר ועד לפנטהאוזים רחבי ידיים של 140 מ"ר ויותר.
בירות וגמר המונדיאל על הגג. הדיירים בעד 120
(צילום: עד 120)
רק אל תזכירו ליד בן דוד את צמד המילים דיור מוגן. פעם קראו לזה בית זקנים, אחר כך בית אבות ועכשיו קומפלקס לונג'ביטי, מילת הקסם החדשה בענף. המחירים בהתאם. אדם שרוצה לעבור להתגורר במתחמי הדיור המוגן היוקרתיים הללו, צריך להשאיר פיקדון של כשניים עד ארבעה מיליון שקל ולשלם דמי אחזקה שנעים בין 10-20 אלף שקלים בחודש לאדם. עבור זוג כבר מדובר בהוצאה חודשית של יותר מ-20 אלף שקל, לא כולל הפיקדון שממנו יורדים כ-3%-4% בשנה.
במקרים רבים התשלום החודשי לא כולל ארוחות, שירותי כביסה, כבלים ואינטרנט, מוצרי חשמל, רהיטים ועוד. אם כי גם כאן כמו בחופשות בחו"ל שיטת "הכל כלול" צוברת תאוצה. בכל מקרה מדובר בעסק יקר שאינו מתאים לכל פנסיונר. שלא לדבר על הילדים והנכדים שרואים בעיניים כלות את הירושה שלהם מצטמקת. לתופעה הזו שרק הולכת וצוברת תאוצה יהיו השלכות רחבות היקף - כלכליות וחברתיות - בשנים הבאות.
"הם קוראים לזה קומפלקס מגורים, בשבילי זה ריזורט", מספר לי אחד הדיירים, אדריכל במקצועו שחצה את גיל ה-80, תוך שאנחנו יושבים לארוחת צהריים בריאה. "במקרה היום לא הלכתי לעבודה, הייתי חייב להיות באירוע בבוקר. בשגרה, אני עובד כל יום, ובסיום כל יום חוזר לכאן, ואשתי ואני מתחילים את הבילוי. מלבד הפעילויות הקבועות, היינו החודש בסדנת יין, ערב אחד בפיאנו בר, אחה"צ אחר בהרצאה, ויום אחד ישבנו בלובי ושוחחנו עם חברים. גם במלחמה המשכנו כרגיל. כשאני חוזר לכאן בסיום יום העבודה אני מרגיש שאני חוזר הביתה. אנחנו לא נמצאים כאן מאילוץ. חשבנו לא מעט לפני שהחלטנו לעזוב את הבית שגרנו בו ולהגיע לכאן. אנחנו כאן מבחירה".
"החלק הארי של הדיירים החדשים הם בני 70"
לפי נתוני הלמ"ס, נכון לתחילת 2026 חיו בישראל 1,286,000 אזרחים ותיקים, כ-45% מהם מעל גיל 75. כ-55 אלף מהם במוסדות, כ-66% בבתי אבות ודיור מוגן. בהתחשב בעלייה בתוחלת החיים, לפי הנתונים, מספר האזרחים הוותיקים בישראל יגיע עד שנת 2040 לכשני מיליון, כ-14% מהאוכלוסייה. נתון זה מסביר את העלייה הגדולה במספר בתי הדיור המוגן ברשתות השונות שיש בישראל.
מרכז הלונג'ביטי בעד 120
(צילום: עד 120)
מהזווית העסקית מדובר בנדל"ן מניב עם רווח נאה, סיכון נמוך, תשואה בטוחה וביקוש קשיח. לא סתם הפך הדיור המוגן בשנים האחרונות ליעד השקעה פופולרי של קבוצות גדולות במשק: עזריאלי מחזיקה ברשת דיור מוגן "פאלאס"; בנק הפועלים רכש 20% מרשת בית בכפר לפי שווי 750 מיליון שקל ונכנס שותף ברשת הסיעוד ובתי האבות "עמל ומעבר" לפי שווי 1.5 מיליארד שקלים; כלל ביטוח נכנסה לשת"פ בהיקף 500 מיליון שקל עם רשת "מגדלי הים התיכון", שהגדילה את שוויה בתוך עשור מ-650 מיליון שקל ל-2.3 מיליארד; ביג רכשה את בית האבות "שבעת הכוכבים" בהרצליה, תמורת 225 מיליון שקל, בנוסף לשטח שזכתה מרמ"י להקמת דיור מוגן בזיכרון יעקב. בנוסף, השבוע פורסם כי ביג תסב חלק ממגדל המשרדים השני שנבנה בסמוך למרכז הקניות בגלילות למתחם דיור מוגן יוקרתי.
ויש עוד לא מעט דוגמאות: חברת שפיר הנדסה רכשה את השליטה ברשת "עד 120" מהפניקס לפי שווי של 1.35 מיליארד שקל; חברת הנדל"ן ישראל קנדה, רכשה לראשונה בית דיור מוגן בכפר שמריהו בתמורה ל-125 מיליון שקל; עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות, רכשה מקנדה ישראל 20% מפעילות הדיור המוגן שלה תמורת 100 מיליון שקל. אפילו קיבוץ קליה בצפון ים המלח רכש כהשקעה מניבה 20% מרשת בתי אבות סעודיים "טנדר לאבינג קאר", שמפעילה שישה בתי אבות בארץ.
תומר רוזנברג וירון בן דוד
(צילום: לנס הפקות)
רשת עד 120 כוללת, נכון להיום, חמישה בתים ברחבי הארץ ועוד שלושה בבנייה. "במקרה של 'עד 120' תל אביב מדובר בבניין יוקרתי במיוחד, וכך גם המחירים בהשוואה לשאר הבתים ברשת", מסביר בן דוד. "ניתן למצוא פה דירה במחירי פיקדון של החל מכ-2 מיליון שקל ועד דירות פנטהאוז במחיר פיקדון של 6.5 מיליון שקל. גיל הדיירים נע בין 67 ל-102. יש לנו כמה דיירים שחצו את גיל 100 ונמצאים פה מתחילת הפעלת המקום. החלק הארי של הדיירים החדשים שהצטרפו בשנה האחרונה לקומפלקס המגורים, הם בשנות ה-70 לחייהם".
מדובר בסכום שממש אינו עממי, אלא מכוון מראש למאיון ואולי אף לאלפיון העליון.
"נכון. זו בחירה של האנשים שהגיעו לשנים אלו לאחר עבודה קשה, ומחליטים להשקיע את כספם בטוב ביותר עבורם לשנים הבאות".
לנצח את המחשב בגיל 95
את הלילה העברתי בדירה גדולה ומאובזרת בקומה התשיעית של הבניין, אל מול נוף מדהים של הפארק. השקט עטף. חשבתי על ארוחת הערב, אותה חלקתי בדירה עם עוד שלוש דיירות המקום. אחת מהן, כבת 75, הגיעה למקום רק לפני כחודשיים ועדיין עובדת. חשבתי גם על החיוניות שהפגינו הדיירים במשחק, חלקם בני 90 ומעלה. חשבתי אם אוכל וארצה לראות את עצמי במקום כזה בעוד כך וכך שנים, תוך כדי חישוב די מתסכל על הסכום לו אדרש אם אכן אבחר במקום כזה. "כנראה שלא", אמרתי לעצמי רגע לפני שהשינה ניצחה את המחשבות.
נוף לפארק. עד 120 תל אביב
(צילום: איה בן עזרי)
"אני בת 95", אמרה האישה שישבה לידי בשיעור של חדר כושר למוח, איתו התחלתי את הבוקר. "כבר לא קל לחשוב מהר", הצטדקה, תוך כדי ניסיון לנצח את המחשב, שהציג לה שאלות תלויות זמן.
בהמשך היינו שתיים בחדר הכושר: אני והמכונה, שקראה כל שריר בגוף וקבעה עבורי את היכולת, גם אם לא היה לי ממש נוח לקבל את הנתונים. משם המשכתי לרבע שעה של ישיבה בחום של 55 מעלות, בסאונה אינפרא אדום. לפי התקנון, החום שחודר לעומק הרקמות מסייע, בין היתר, בהקלה בכאבים כרוניים ובמפרקים, מפחית מתח ומעלה את מפלס מצב הרוח. האם זה עבד? האמת, איך אהיה במתח כשאני יודעת שמיד לאחר מכן אני נכנסת לשיעור גיטרה, ובערב מוצעת לי הקשבה לגון ג'ובני של מוצרט ולילה רגוע?
"השיפוצים שעשינו כאן אינם רק פיזיים, הם חלק מתפיסת חיים שלמה של הגיל השלישי", אומר תומר רוזנברג, מנכ"ל הרשת. "אנחנו מחברים בין גוף ונפש. זה נכון בכל גיל, בוודאי בגילים המבוגרים", מוסיפה גולי לוי, מנהלת הלונג'ביטי והקהילה.
חדר הכושר במתחם
(צילום: עד 120)
מעלה את מפלס מצב הרוח. סאונה חדשנית
(צילום: צילום לנס הפקות)
"עליתי לארץ מטורקיה", מספר יצחק זאגה, שימלאו לו בקרוב 87. בחצי שעה שאני יושבת עם האיש, שהיה נגר ובנה את אימפריית הרהיטים ZAGA, אני לומדת על טורקיה של פעם, ועל ת"א הקטנה שלאחר קום המדינה בה גדל והצליח למרות הנתונים ההתחלתיים הלא פשוטים בהם החלה משפחתו את דרכה בארץ. "הילדים שלי עכשיו מנהלים את העסק. לצערי, אשתי נפטרה. אני נמצא פה כבר ארבע שנים. יש לי פה עם מי לדבר, הילדים והנכדים מגיעים לבקר. בגיל שלי זה צורת חיים הכי טובה שאפשר לבקש".
השבוע תחגוג אחת מדיירות הבית, שנמצאת בו מיום פתיחתו, יום הולדת. בבית נערכים לכבודו. אחרי הכל, לא כל יום חוגגת דיירת יום הולדת 102. כשאני מגיעה לחדרה, אני מוצאת אותה, את ד"ר תאה פרידמן, רופאת עיניים, ניצולת שואה מצ'רנוביץ ברומניה, משחקת סוליטר במחשב
"יש לי הרבה כסף, עבדתי קשה עבורו, אני לא צריך להתנצל על כך", אומר אחד הדיירים הוותיקים. "אנחנו פה כולנו עם אותו חשש מהזמן שעובר ומהגיל. לא בוקר אחד ולא שניים התעוררנו ושמענו על פטירה של דייר, זה מעציב אותנו ושם שוב את שעון הזמן מול העיניים. לא אחת שואלים אותי אם אני לא מתגעגע הביתה, לבית שבנינו, אשתי ואני, שגידלנו בו את ילדינו".
מה אתה משיב?
"אני משתדל שלא לתת למחשבה הזו לחדור אליי. בשביל מה? המקום פה הופך את הזמן לפחות מאיים עלינו. תסתכלי", הוא מפנה את מבטו לעשרות הדיירים שיושבים בשולחנות הסמוכים. "כל אחת ואחד מהם עזב בית מתוך בחירה, מתוך ידיעה שאת שנות חייו שנותרו יעביר במקום שמיטיב עם גופו ונפשו. יש פה גם כאלו שהגיעו אלמנות או אלמנים, ומצאו כאן אהבה חדשה וזוגיות. הגיל לא אמור למנוע ולהגשים חלומות".
חדר כושר למוח בעד 120
(צילום: עד 120)
השבוע תחגוג אחת מדיירות הבית, שנמצאת בו מיום פתיחתו, יום הולדת. בבית נערכים לכבודו. אחרי הכל, לא כל יום חוגגת דיירת יום הולדת 102. כשאני מגיעה לחדרה, אני מוצאת אותה, את ד"ר תאה פרידמן, רופאת עיניים, ניצולת שואה מצ'רנוביץ ברומניה, משחקת סוליטר במחשב. אנחנו יושבות שעה קלה, במהלכה בבהירות ובצלילות וחוש הומור מדהים, היא משתפת בסיפורה, שוזרת זכרונות עבר בהווה. "זה היה בעלי", היא מראה את אחת התמונות, שמוצבות על שידת העץ. "ד"ר יוסף פרידמן. הוא היה רופא ומרצה באוניברסיטה. הוא מאוד חסר לי", היא מדגישה בלי להיכנס לרגשנות יתר. "וזה בני, גם רופא", היא מראה תמונה אחרת, ומכוונת לד"ר אכי פרידמן, רופא עור, שמתנדב בעמותת 'למענם - רופאות ורופאים למען שורדי שואה'. "זה בני היחיד. במחשבה לאחור, אני מצטערת שאין לי עוד ילדים", היא מדגישה, "אבל אני מאוד גאה בו ובכלתי ובחמשת נכדיי".
פרידמן, ששרדה את זוועות השואה בגטו ברומניה ועברה עינויים כשישבה במאסר על רצונה לעלות לארץ, הדליקה ב-2018 את אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "היו לי חיים קשים, כמו לכל ניצול שואה", היא מספרת, מתעדת את האירועים בזיכרון צלול. "אני זוכרת הכל. את המסלול שעשיתי מאז ספטמבר 1941, דרך תקופת הישיבה שלי במאסר עד שנדונתי לגירוש לטרנסניסטריה, ושוחררתי בזכות שוחד ששילמה הקהילה היהודית. ועד סוף 1943 אז הכרתי פעילים בתנועת הנוער גורדוניה, והשגתי ביחד איתם דרכונים מזויפים והגעתי לבוקרשט. שם פגשתי את מי שיהיה בעלי, יוסף פרידמן, שם גם נעצרתי בפשיטה של המשטרה ושוב נאסרתי".
תאה פרידמן בטקס המשואות ב-2018
ביולי 1944 שוחררה מבית הכלא, ולאחר חודש נכנעה רומניה לצבא האדום. ב-1945 היא נרשמה לבית הספר לרפואה בטימישוארה, ב-1950 נישאה והחלה לעבוד כרופאת עיניים, ורק ב-1958, לאחר שמונה שנים בהן היו הזוג מסורבי עלייה, עלו הזוג ובנם התינוק לישראל. "את הוריי פגשתי בישראל, לאחר שהופרדנו כשנלקחנו לגטו, לאחר שנים שלא ראיתי אותם".
עשרות שנים עבדה פרידמן כרופאת עיניים בקופת חולים ובבתי החולים, ואף ניהלה מחלקת עיניים, עד שעשתה 'סטופ' והגיעה ל'עד 120' בת"א לפני כ-15 שנה. "אני לא מסתכלת אחורה בצער", היא אומרת. "מסתכלת רק קדימה. אמנם, לא קל במדינה בתקופה הזו, אבל אני אופטימית. בעלי לימד אותי את הציונות, אני הולכת בעקבותיו בנושא הזה".
מה את מאחלת לעצמך ליום ההולדת?
"שקט ושלווה", היא מחייכת אל פזית קוכנר, מנהלת התפעול של הבית, ואליי. "פה, בבית הזה, אני מוצאת אותו, אבל זה לא מספיק, כי המדינה לא שקטה. כמו עוד הרבה אחרים, אני מקווה שנצא מהתקופה הלא פשוטה הזו, ויגיע השקט גם למדינה".
