זה סיפורן של שלוש נשים, שהצליחו להגשים חלום ולהקים עסק קטן, כקריירה שנייה, בעזרת עמותת "יוזמות עתיד". וביום אחד, באותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר 2023, ראו את חלומן נשבר, כשהעסק שבנו וטיפחו, נסגר. זה הסיפור של דלית מניר עוז, שנמצאת בימים אלו כמפונה באילת, של שירן מאופקים, ושל אלה משלומי, שנמצאת כמפונה ביפו. שניים מעסקים אלו עדיין סגורים, האחד מתפקד ברבע כוח. שלושה סיפורים, שמהווים אב טיפוס לכ-200 אלף עסקים זעירים, שנסגרו או נמצאים בסכנת סגירה בעקבות המלחמה.
דלית רם אהרון, בת 44, נשואה ואם לשלושה, היא מניצולי ניר עוז. שבועיים לאחר השבת השחורה היא עמדה לפתוח את פסטיבל "פסטי מאמא", שיועד לנשים ואמהות, במרכזו הרצאות וסדנאות ואימוני סטיילינג טיפולי, תחום בו מתמחה רם אהרון. "עוד בקורונה, לאחר קריירה של כ-20 שנה בתחום החינוך, החלטתי לצאת לדרך חדשה ולפתוח עסק עצמאי. לקחתי את הקורס של יזמות עסקית, התמחיתי באימון והשינוי יצא לדרך".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רם אהרון נולדה בניר עוז, שרבע מתושביו נרצחו, נחטפו או נעדרים. לאחר השירות הצבאי עזבה את הקיבוץ, ולאחר נישואיה, לפני כעשור, שבה אליו והקימה בו את ביתה, שם נולדו גם ילדיה. היא מציינת, שהם נקלטו בקיבוץ כתושבים וממש עכשיו היו אמורים להפוך לחברי קיבוץ.
דלית רם אהרוןצילום: איריס חשביה"השינוי בקריירה גם סייע לי להתמודד עם אובדן אישי גדול", היא ממשיכה בסיפורה. "התחלתי בקטן ולאט לאט פיתחתי את העסק. הפסטיבל הראשון התקיים ביולי האחרון, גם ההכנות אליו, אגב, היו תוך כדי סבב לוחמה, והוא הצליח בניגוד לכל הסיכויים. בחצי השנה האחרונה כל מה שעניין אותי היה הפסטיבל השני, שהיה אמור להתקיים בין 19 ל-21 באוקטובר. מכרתי 50 כרטיסים, והצפי היה למכירת 80 כרטיסים, שעלותם נעה בין 790 שקל ל-1,300 שקל למשתתפת. ידעתי שהצלחת הפסטיבל תביא לי את העתיד, ששאפתי אליו. בעלי ומשפחתי ידעו, שאי אפשר לדבר איתי עד לפסטיבל, שהכל יחכה לאחריו. עוד יום קודם לאסון, ב-6 באוקטובר, התפרסמה עליי כתבה לקראתו".
ואז?
ב-6:15 בבוקר שבת התעוררתי והכנתי לעצמי את הקפה, שנשאר קר כפי שהיה. שמעתי 'צבע אדום'. צעקתי בקול כדי שכולם ייכנסו לממ"ד, יש לנו 10 שניות בלבד מרגע האזעקה להיכנס אליו. לרוב, לאחר כמה דקות, יוצאים. הפעם זה המשיך והמשיך ובמקביל התחילו להגיע הודעות שיש מחבלים בקיבוץ. די מהר המחבלים הגיעו לבית של הוריי, שניהם סיעודיים. המטפלות התקשרו אליי ואמרו שדופקים בדלת. הוריתי להם לא לפתוח את הדלת ולהחזיק חזק את הידית של הממ"ד. בבית של הוריי הם שהו במשך כ-4 וחצי שעות.
במקביל, התחילו לרוץ בווטסאפ של הקיבוץ הודעות נוראות: "הם אצלי", "הצילו", "שורפים אותנו". ב-10.00 בבוקר הם נכנסו לבית שלנו. הם לא דפקו בדלת, פשוט ירו, ובסוף שברו אותה. שמענו את רעש השבירה והבנו שהם בבית. שמענו אותם מתהלכים בבית, קודחים, בוזזים, ואז גם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד. בעלי החזיק חזק את הידית. בתי בת ה-4 התחילה לצעוק, סתמתי לה את הפה בחוזקה, והיא כ"כ נעלבה שנשכבה על המיטה ונרדמה. זה טוב, כי היא ישנה במשך כל הזמן שהמחבלים היו בבית. שני הבנים ואני התחבקנו בחוזקה, וביד אחת סימסתי וקראתי לעזרה. כל התשובות היו 'עוד רגע הצבא יגיע', אבל חיינו באשליה. המחבלים שהו בבית שלנו כשעה, בשעה 15:00 פסקו היריות, ורק לאחר כ-12 שעות הצבא הגיע אלינו ויצאנו מהבית. אז נחשפנו לגודל האסון".
כשיצאה רם אהרון מהממ"ד גילתה, שבין יתר הדברים שהמחבלים בזזו, היה המחשב הנייד שלה. "שם היה כל העסק שלי", היא מספרת בכאב. "ידעתי שגיביתי אותו על כוננים ניידים, אבל לא ידעתי מה עלה בגורלם. רק לפני כשבוע, כשנכנסו אלינו הביתה להביא לנו כמה דברים, גילו שאחד הכוננים נשאר, ובו לפחות יש את הבסיס של העסק. עבורי זה היה רגע של קרן קטנה בחושך, רגע מעודד.
4 צפייה בגלריה
"גיליתי שבין יתר הדברים שהמחבלים בזזו מהבית, היה גם המחשב הנייד - שם היה כל העסק שלי". דלית רם אהרון
(צילום: איריס חשביה)
"תחושה של הפקרות כפולה"
היא מספרת על כמות הנתינה, התרומות והמעטפת שהמשפחה של מקבלת, כמו משפחות נוספות, אבל זה לא מחליף את העסק שאיבדה. בעלה, מסגר במקצועו, מקבל בימים אלו דמי אבטלה, ועל זה נסמכת כלכלת המשפחה. עם העובדה הזו הם ייצאו בקרוב מהמלון באילת לדירה שקיבלו בקריית גת, למשך כשנה או יותר. "זה בלתי אפשרי לעבוד עכשיו, כי אנחנו 24/7 עם הילדים, למעט שלוש שעות שהם במסגרות, מה שהחל לפני שבוע. לא רק שאני לא עובדת ואין לי הכנסה, אני גם מחזירה את הכסף של הכרטיסים, כי אני לא יכולה להתחייב על פסטיבל חדש ואני חייבת להיות הוגנת. זה בנוסף לעשרות אלפי שקלים, שהוצאתי מכיסי לארגון הפסטיבל. אין לי מושג איך אפשר להמשיך מכאן בכלכלת משפחה".
והמדינה?
השבוע הודיעו לנו שליישובים סמוכים נותנים מסלול שכר, החל מ-7 באוקטובר, 520 שקל ליום. זה עדיין לא נותן לי מענה על ההפסדים שנגרמו לי בעקבות ביטול הפסטיבל, וזה שלא בטוח שאצליח להקים את העסק מחדש. זה נותן מענה על הזמן של עכשיו. אני צריכה להגיש בקשה, ואני מקווה שיקבלו אותה. כואב לי שאם הייתי שכירה לא הייתה בעיה. הייתי מקבלת לפחות דמי אבטלה. דיברתי עם נציגת המעו"ף שנמצאת במלון. יש לה המון נכונות לעזור. אבל היא הסבירה במבט מבויש, שאין כלום במתווה שיכול לסייע למקרה שלי.
"בהחלט ציפיתי שהמדינה תיקח אחריות על ההפסדים שלי. יש לי תחושה של הפקרות כפולה. לא רק שהפקירו אותנו שם, בזמן שהיינו לבד עם מחבלים בבית וניצלנו בנס, עכשיו מפקירים אותי פעם נוספת, כשלא לוקחים אחריות על זה שחירבו לי את העסק, ולא מכסים לי את ההפסדים. למה? הרי ביום אחד הכל קרס לי בגלל שהמדינה הפקירה אותי, חייב להיות מתווה אינדיבידואלי.
"את יודעת איפה הייתי צריכה להיות היום? אחרי פסטיבל, שככל הנראה היה מצליח, עם תוכניות לעתיד. בסוף, עסקים קטנים בתחילת הדרך הכי צריכים את הסיוע הזה, וכלום. אני מרגישה שאנחנו כמו עכברי מעבדה פה, כנראה שזו תהיה ההרגשה עד שלא נגיע לכרמי גת ונתחיל לייצר איזו שיגרה מקיימת בית. אני כבר רוצה שנגיע לשם ונתמקם ואז אראה מה אני עושה עם עצמי אחרי כל מה שעברנו".
"ביום אחד העסק נפל"
אלה תבורצילום: מזל מימוןבימים אלו ועד לעוד כשבוע, נמצאת אלה תבור, בת 57, גרושה, אם לשלושה וסבתא, בדירת חדר ביפו, אליה פונתה בעזרת תרומות ממקום מגוריה בשלומי. עד ל-7 באוקטובר תבור קיימה את עצמה בכבוד מעסק שיזמה והקימה, קייטרינג "טעם הסמדר". "פתחתי את העסק שלי רק לפני כמה חודשים", היא מספרת, "לאחר קריירה שהייתה לי כמתווכת. מזה חודש שאני כבר לא עובדת, אבל העסק עומד, ואני חייבת לשלם את התשלומים. אם זה שכר הדירה בשלומי, אם אלו המיסים. גם הילדים שלי ממושב עבדון מפונים.
"אני אמורה להתפנות מכאן בחזרה לשלומי בעוד שבוע, ואני בחרדות. אני אשה חזקה. אני גרושה 27 שנים, גידלתי את הילדים שלי לבד, עברתי את כל המלחמות לבד. הפעם זה שונה. אני חסרת אונים, ומזל שיש סביבי אנשים טובים, חברים ומשפחה שעוזרים לי. לפני כמה ימים הלכתי לקנות שישיית מים מינרליים", היא מוסיפה בקול שבור, "הכרטיס לא עבר. אני מרגישה מושפלת ומבויישת. קשה להיות ולהרגיש נזקקת. ביום אחד נפל העסק שבניתי לבד. השערים ננעלו, הצ'ק של שכר הדירה חזר, ובעל הדירה צריך את הכסף".
4 צפייה בגלריה
"אני אשה חזקה, את כל המלחמות עברתי לבד. הפעם זה שונה, חוסר אונים". אלה תבור
(צילום: פרטי)
למי פנית?
"פניתי ופנו עוד מתושבי שלומי להרבה גורמים, בהם ראש המועצה, לשכת שר הכלכלה, לפיקוד צפון, לצחי הנגבי, למיקי לוי, הרשימה עוד ארוכה. אי אפשר להשיג אף אחד. החיים ממשיכים ואני חייבת לשלם על מחייתי, ואין לי. למזלי הטוב מצאתי דירה או שתיים לנקות בזמן שאני פה, אבל זהו, אני צריכה לעזוב. הייתי רוצה לחזור לשיגרה, אבל זה חלום רחוק. אני יודעת שאני אמורה לחזור לשלומי, יודעת שזו סכנת נפשות, גם בעבדון, ואין לי מקום אחר ללכת אליו ואין לי ממה להתפרנס. המדינה מפקירה אותי ואותנו".
"אין הזמנות, כי מתנות זה עסק שמח - והכל עצוב"
שירן עמרצילום: פרטיאת שירן עמר מאופקים, בעלת "שירנס", עסק קטן של מתנות ממותגות, תפסה אזעקת צבע אדום של שבת השחורה כשהיא בבאר שבע, אצל הוריה. לה ולבעלה, שוטר במג"ב, יש שלושה ילדים קטנים, והיא נמצאת בחודש השמיני להריונה. "אני שמחה על שלפחות אנחנו בבית שלנו. לא התפנינו. הכאב הוא שתושבי אופקים לא מעניינים את המדינה. אנחנו מתגוררים בשכונה של שוטרים, כל הבלגן הנורא התרחש כ-500 מטר מהבית שלנו. לפני האירוע, המנקים בשכונה שלנו היו עזתיים. דאגנו להם לאוכל, לתשומת לב, ואנחנו בטוחים שהם העבירו מידע לחמאס, כי עובדה שלא התקרבו לשכונה שלנו. הם ידעו שמתגוררים בה שוטרים. הם מיד פנו לשכונה, שידעו שאין בה ממ"ד, כי ידעו שברגע שתהיה אזעקה, התושבים ירוצו למיגוניות וכך יהרגו אותם. אנחנו בבית שלנו, אבל סגורים ומפוחדים".
4 צפייה בגלריה
"אנשים לא מחפשים מתנות, אין מצב רוח, אז אני עוסקת בעיקר בהנצחה ומשתדלת לא לקחת כמעט כסף - כי זה עוזר להם. אבל מי עוזר לנו?" שירן עמר
(צילום: פרטי)
מה קורה עם העסק בימים אלו?
העסק קיים, אבל עובד חלקית. אין ממנו שום רווח היום. פתחתי אותו לאחר עשר שנות עבודה בקסטרו בנתיבות, רציתי לעשות משהו לנשמה. בהתחלה הוא היה בבית, ורק לפני כמה חודשים הרחבתי אותו מעט ושכרתי מקום בכניסה לאופקים. גם לקחתי הלוואה של 30 אלף שקל למכונה חדשה, ועובדת שתמלא את מקומי עד שאחזור מחופשת לידה. שמחתי, כי העסק התחיל לעלות - ואז, ברגע אחד הכל נסגר. חודש שלם אני בבית עם שלושה ילדים, אין הזמנות, כי עסק של מתנות זה עסק שמח, והוא נהיה עסק עצוב. אנשים לא רוצים מתנות ואין מצב רוח לשמוח.
"אני מוצאת את עצמי כל היום עוסקת בהנצחה, מכינה מעמדים לנרות ועילוי נשמת, כל הזמן עם תמונות של אנשים שנרצחו, וגם משתדלת לא לקחת להם כמעט כסף, רק עלות. זה בסדר, כי זה עוזר להם, אבל מי עוזר לנו? בעלי, שעובד כל יום כ-12 שעות, מרוויח שכר רעב של 12 אלף שקל בחודש, מזה צריך לקיים משפחה. חוזר כל לילה מאוחר בלילה ומרוויח שכר רעב. החודש כבר אין לי איך לשלם את ההלוואה שלקחתי, לא את השכירות של החנות והמיסים, והכל יורד.
"אני לא מבינה. לתושבי שדרות, נתנו לכל משפחה 5,000 שקל. למה לנו לא? אני עומדת ללדת בעוד כחודש, אני אמנם משתדלת לעבוד כמה שאני יכולה, אבל אין לי אפילו כסף לקנות עגלה ובגדים לתינוק".
4 צפייה בגלריה
"רק לפני כמה חודשים הרחבתי את העסק ושכרתי מקום בכניסה לאופקים. שמחתי כי העסק התחיל לגדול, והכל נגמר". שירן עמר
(צילום: פרטי)
ממי את מצפה לסיוע ומה היית רוצה לקבל?
"אני מצפה שהמדינה תסייע במענק, ושיתחילו לשלם לשוטרים את מה שבאמת מגיע להם לפי שעות העבודה שלהם, שלא נגמרות. הם הפכו לשק החבטות של המדינה. אתם רוצים לפצות את נשות המילואימניקים, ומה עם פיצוי לנשות השוטרים? לא נפגענו? לא השוטרים ולא הנשים שלהם מוזכרים בתוספות השכר שמתכוונים לתת למילואימניקים. נכון, מגיע להם, אבל גם מגיע לנו".
את עצובה? כועסת? מיואשת?
"אני משתדלת להיאחז במה שטוב, מבינה שיש צרות הרבה יותר גדולות. הרבה אנשים שהכרנו נרצחו. סוגיית השבויים והנעדרים מדירה שינה, ואני אומרת לעצמי שזה רק כסף, שאשמור על פרופורציות. אבל קשה לי. אני לא יודעת מה יהיה מחר. בניתי עסק בשתי ידיים והוא לא מפקד, ולא בגללי. אני מצפה שהמדינה תיקח אחריות. ראש המועצה כל הזמן אומר שתכף נכנסים למתווה, ואני אומרת: 'נשמה, חודש שלם אני בלי משכורת. מספיק דיבורים, תתחילו במעשים'. אגב, לפי המתווה של עכשיו לא מגיע לנו כלום. את אף אחד לא מעניינת ההלוואה שלקחתי ואין תשובה לגביי. לכן, אני בעיקר מיואשת".
"המגזר הראשון להיפגע והאחרון להישמע"
צופית גורדון, מנכ"לית עמותת יוזמות עתידצילום: נירי גטמון"יש היום כ-200 אלף עצמאים קטנים, רובן הגדול נשים, שמוצאות את עצמן עכשיו מול האטה כלכלית שהולכת וגוברת, ומול לקוחות שעצרו את הפעילות. זה המגזר שפעמים רבות הוא הראשון להיפגע והאחרון להישמע", אומרת צופית גורדון, מנכ"לית עמותת 'יוזמות עתיד', שפועלת לצמצום פערים חברתיים באמצעות הקמה ופיתוח של עסקים קטנים של יזמיות שמעוניינות להשיג עצמאות כלכלית.
"המתווה החדש לא מביא בשורה. גובה המענקים שהן צפויות לקבל הוא קטן עד בלתי קיים. בנוסף, לפי המתווה הקיים אין כל קשר בין אחוז הפגיעה בעסק, לסכום שתקבל בעלת העסק בפועל. בעלות העסקים האלה אינן זקוקות לנדבות של המדינה. הן לא רוצות מענקים ולא בהמשך דמי אבטלה וקצבאות. הן רוצות שהעסק שלהן ימשיך לשגשג. תפקיד המדינה הוא לדאוג לכך בימי חירום, כי בימי שגרה הנשים האלו עושות זאת מצוין בעצמן".
