המאבק של משפחת מאור מניר עוז, שעליו פורסם ב-ynet בחודש שעבר, נכנס כעת לשלב חדש. בני המשפחה, שהחליטו שלא לשוב לקיבוץ לאחר טבח 7 באוקטובר, דורשים פיצוי שיאפשר להם להשתקם במקום אחר. אתמול, עם תום המועד שקבע הקיבוץ לפינוי תכולת ביתם לקראת הריסתו, הגיע ירון מאור לבית והקים בפתחו אוהל מחאה. "אמנע את הטרקטורים בגופי", הצהיר מאור.
בהגעה לביתו אני נתקל בתמונה סוריאליסטית, בדמות אוהל צבעוני מונח על מדרכה צרה, שבפתחו יושב ירון ומכין קפה שחור בגזיית קמפינג כתומה, על רקע ביתו ההרוס. "אני עושה כאן תערוכה ומחאה", הוא מסביר. התערוכה היא החפץ שחמאס שכח כאן ב-7 באוקטובר – אני. אני החפץ. המדינה מתייחסת אליי כחפץ. ככה הקיבוצים אוהבים – תערוכות. כשיש תערוכה כולם תומכים".
מאור מנהל מאבק עיקש ולא ממלכתי במיוחד מול הקיבוץ והמדינה בדרישה לפיצוי שיאפשר לו ולמשפחתו לבנות את חייהם מחדש מחוץ לניר עוז. המשפחה, שעברה להתגורר בבנימינה לאחר שהחליטה כי אינה מסוגלת לשוב למקום שבו אירע הטבח, טוענת כי הפיצוי המוצע לה אינו מאפשר לרכוש בית חלופי שתואם את צרכיה ולשקם את חייה. מנגד, בקיבוץ טוענים כי אין באפשרותם להעניק למשפחה את הסכום שהיא דורשת, וכי האחריות למתן מענה כלכלי למי שאינם יכולים לשוב מוטלת על המדינה.
העימות החריף בחודש שעבר, לאחר שהקיבוץ שלח למשפחה מכתב באמצעות עורכי דין ובו דרישה לפנות את תכולת הבית לקראת הריסתו. לפי המכתב, המשפחה נדרשה להודיע על הסכמתה לפינוי ולהוציא את החפצים והציוד מהמבנה בתוך שבועיים – עד 1 בנובמבר, אתמול. הקיבוץ הציע לסייע בפינוי ובאחסון התכולה, אך הזהיר כי אם לא תפונה במועד, הוא שומר לעצמו את הזכות לפנות אותה בעצמו ולחייב את המשפחה בעלויות הכרוכות בכך.
כעת, משחלף המועד שנקבע במכתב, מאור בוחר להעלות את המאבק שלב ולהגיע פיזית לבית שממנו ניצל עם משפחתו ב-7 באוקטובר. מבחינתו, הריסת המבנה לפני שיושג הסדר שיהיה מקובל על משפחתו תיקח ממנו כלי משמעותי באותו מאבק.
"הפכתי להיות משוגע הכפר מבחינתם, אחרי כל מה שעברנו. יש עוד אנשים במצב שלי. המערכת מנצלת את המצב שהם כנועים וחסרי ישע. אין להם את האפשרות להילחם ואין לנו שום נציג. זה נגד האינטרס הלאומי לחזור לעוטף. החלום שלי הוא לחזור להיות בן אדם אנונימי ופשוט. לא בשבילי הדבר הזה. אמרו שהם יפנו את הבית והנה אני פה. הבית שלי פוגע להם בשיקום? מישהו מסתכל על השיקום שלי?"
בשיחה הקודמת עם ynet אמר מאור: "לא יכולים להרוס לי את העבר לפני שנותנים לי עתיד. הקרקע בניר עוז זולה, ואיפה אני קונה בית לשש נפשות במיליון וחצי שקל? מי מפצה אותי על מרקם החיים שהיה לי? מציירים את זה כאילו אנחנו באים לעשות אקזיט. מי שלא חוזר לקיבוץ הוא לא גיבור והוא מוקצה".
מאור ליד הבית ההרוס. "הפכתי למשוגע מבחינתם"
(צילום: רוני גרין שאולוב)
הוא טוען שהמשפחה אינה מבקשת לעשות רווח מהעזיבה, אלא לקבל פיצוי שיביא בחשבון את הפער בין שווי הבית והקרקע בניר עוז לבין העלות של רכישת בית חלופי במקום אחר בישראל. "שיעשו ממוצע ארצי", הוא אומר. "עם סכום הכסף שמוצע לי אני לא יכול לקנות בית באופקים אפילו".
המאבק של משפחת מאור מציף מצב מורכב שמלווה את שיקום יישובי העוטף מאז הטבח. לצד המשימה העצומה של קיבוץ שנדרש לבנות מחדש ולהשיב את חיי הקהילה למסלולם, משפחת מאור מבקשת שהשיקום יימדד גם ביכולת של מי שאינם יכולים לשוב למצוא בית ועתיד במקום אחר. שתי המשימות מתקיימות במקביל, אבל במקרה הזה הן התנגשו זו בזו. אין כאן צד צודק וצד טועה, אלא מצב כמעט בלתי אפשרי שנוצר בעקבות הטבח ועדיין לא נפתר, שלוש שנים אחרי.
מבחינת הקיבוץ, פיצוי חריג שיינתן מכספיו עלול לבוא על חשבון חברים אחרים שגם הם נפגעו מהאסון וזקוקים לשיקום. עוד לפי גישת הקיבוץ, תקציב השיקום הכולל "צבוע" לפרויקטים מסוימים על ידי המדינה, ואין באפשרות הקיבוץ לקחת ממנו חלק ולייעד אותו לחברים שעוזבים או ספציפית לירון.
בקיבוץ ניר עוז מסרו בתגובה לכתבה הקודמת כי מתוך כבוד לפרטיות חברי הקהילה הם נמנעים מלהתייחס בפומבי למקרים פרטניים. לדבריהם, המדינה טרם נתנה מענה מספק למשקי בית שאינם מסוגלים לשוב לקיבוץ, והמשאבים שהועמדו לשיקום אינם ניתנים לשימוש חופשי למטרות אחרות. עוד ציינו כי התקדמות עבודות השיקום מחייבת פינוי והריסה של מבנים בהתאם לתוכנית המדינה, וכי הקיבוץ פועל גם למציאת מענה למי שאינם יכולים לשוב.
