בשנים האחרונות עולים שוב ושוב קולות בציבור הישראלי הקוראים להטיל עונש מוות על מחבלים, בפרט לאחר המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר. והנה השבוע עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק לתיקון חוק העונשין, כך שיכלול עונש מוות למחבלים. האם מדובר בבשורה של ממש שתביא למיגור הטרור, או בהצהרה סמלית חסרת משמעות על גבול הספין הפוליטי? אבקש כאן לצנן את ההתלהבות סביב הצעת החוק, אך לא מטעמים פוליטיים אלא משפטיים ומוסריים.
חרף ההנחה הרווחת, עונש מוות נמצא בספר החוקים. סעיפים שונים בחוק העונשין מאפשרים לבתי המשפט להטיל עונש מוות במקרים חריגים בחומרתם. למשל סעיף 97(א), הקובע ש"מי שעשה בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה - דינו מיתה או מאסר עולם".
למרות זאת, בפועל בתי המשפט נמנעו לאורך השנים מגזירת עונש מוות, גם במקרים קיצוניים של טרור, שמן הסתם עשויים להיחשב "פגיעה בריבונות המדינה". הפעם האחרונה שנגזר בישראל עונש מוות הייתה על אדולף אייכמן בדצמבר 1961. מאז, חרף פיגועים מזוויעים ומעשי רצח קשים, בתי המשפט בחרו שלא להשתמש בכלי הקיצוני הזה, מתוך גישה שמרנית ובהינתן שמדובר בעונשי מקסימום ולא חובה.
בדברי ההסבר להצעת החוק הנוכחית צוין ש"הניסיון מלמד כי מאסר עולם אינו מרתיע מחבלים - שכן רבים מהם מניחים שתקופת מאסרם תקוצר משמעותית בעסקאות הכוללות שחרור אסירים". לאור זאת, "מוצע לקבוע כי דינם של מחבלים על מעשי רצח שביצעו יהיה מיתה. עונש זה יהיה בו כדי להרתיע וכך למנוע ביצוע מעשי טרור נוספים".
נניח בצד את השאלה אם עונש מוות אכן ירתיע מחבלים מלבצע מעשי טרור. השאלה האמיתית היא האם בתי המשפט ישתמשו בכלי הזה? אם המערכת המשפטית נרתעה עד היום מהטלת עונש מוות, קשה לראות כיצד חוק חדש ישנה את הלך הרוח הזה.
אמנם החוק החדש קובע עונש מוות חובה, אולם בסופו של דבר השופטים הם אלה שנדרשים להפעיל את הסמכות, והם מחויבים לעקרונות של צדק, זהירות ופרשנות מידתית. לכן, סביר להניח שגם אם החוק יעבור, בתי המשפט ימשיכו לנהוג באיפוק ויראו בו צעד הצהרתי בעיקרו.
בעיה נוספת עם קביעת עונש מוות חובה הינה מתן סיבה לבתי המשפט להרשיע מחבל בעבירות קלות יותר, שהעונש עליהן אינו מיתה - ואז יצא שכרנו בהפסדנו.
החשש: אפליה והרשעת שווא
אחת הביקורות המרכזיות נגד החוק היא החשש לאכיפה סלקטיבית. בפועל, מרבית מקרי הטרור שבהם צפוי החוק לחול מבוצעים על ידי פלסטינים, ולכן מתעוררת טענה כבדת משקל כי מדובר בחוק שייושם, הלכה למעשה, רק נגד ערבים.
עיון בלשון הצעת החוק מחזקת מסקנה זו. נכתב בה שעונש מוות ייגזר על מי ש"גורם בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראל כשהמעשה נעשה... מתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו".
עו"ד חן ברוךתומכי החוק יטענו שמדובר בהבחנה עניינית - לאומית או ביטחונית - ולא אתנית, אך במבחן המציאות קשה להתעלם מהתחושה שמדובר בחוק המופנה כלפי מגזר אחד. תחושה זו עלולה לערער את אמון הציבור במערכת המשפט ולחזק טענות של אפליה ממוסדת.
מעבר לשאלת ההרתעה, קיימת הדילמה המוסרית הקשה מכל: האפשרות להרשיע חף מפשע. ההיסטוריה המשפטית בעולם מלאה במקרים שבהם הורשעו אנשים בעבירות חמורות, ורק שנים אחר כך התגלו ראיות חדשות שזיכו אותם. גם אצלנו זוכה לפני כשנתיים רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ז"ל, אחרי שנים שישב בכלא על לא עוול בכפו.
מעונש מוות אין דרך חזרה. ככל שבעתיד יתברר שהנאשם זכאי, לא תהיה אפשרות להחזירו לחיים. שיקול זה עומד בלב התנגדותם של רבים לחוק. התומכים ישיבו אמנם שניתן לקבוע מנגנונים לקביעת אשמה ברמת הסתברות גבוהה (למשל, בהינתן מספר שופטים מסוים שכולם בעד הרשעה), אלא שדווקא מקרה זדורוב - שפעמים רבות נמצא אשם עד שזוכה - נראה שמפריך טענה זו.
כמו ישראלים רבים, אני מצפה ומתפללת לתקופה שבה נשב לבטח בארצנו, ללא חשש מפיגועים. חוק עונש מוות למחבלים נראה במבט ראשון כהולם ומקדם מטרה זו, ואולם במבט מעמיק יותר נדמה שלא יביא לשינוי המיוחל. לאור זאת אציע למקבלי ההחלטות לחשוב בכיוונים אחרים לשם מיגור הטרור, פחות הצהרתיים ויותר אפקטיביים.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד חן ברוך עוסקת במשפט פלילי
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
