בימים אלה מתחוללת מהפכה של ממש בתחום דיני החוזים: ביום שני אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק החוזים שביטל את הלכת "אפרופים" הידועה - פסיקה שבמשך שלושה עשורים עמדה בלב הפרשנות החוזית בישראל. מה זה אומר בפועל? למה מדובר בצעד דרמטי כל כך? ומהן ההשלכות האפשריות על הציבור בכלל והמגזר העסקי בפרט?
מהי הלכת אפרופים?
מדובר בפסק דין תקדימי מ-1995 של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. נקבע בו שפרשנות חוזה לא תוגבל ללשונו בלבד, אלא אף לתכליתו. במילים אחרות: במקום לפרש חוזה לפי מילותיו הכתובות - ובמידת הצורך לבדוק נסיבות חיצוניות - יש לראות את שני היסודות, לשון ונסיבות, כמקשה אחת. "בעימות שבין לשון החוזה לבין כוונת עושיו", נקבע בפסק הדין, "יד האחרונה על העליונה".
פסיקה זו הפכה במשך השנים לאבן יסוד בפרשנות חוזים בישראל, והייתה חלק בלתי נפרד ממה שנקרא "המהפכה החוקתית" של הנשיא בדימוס. ההלכה עוררה מחלוקת רבתי, שכן מצד אחד נועדה אמנם לתור אחר כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה, ואולם מן העבר השני היו שטענו כי פוגעת בוודאות המשפטית והמסחרית, בכך שאפשרה לשופטים לפרש חוזה במגוון דרכים כראות עיניהם.
מה עשתה הכנסת עכשיו?
התיקון החדש לחוק החוזים, שאותו יזמו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, מבקש להחזיר את מרכז הפרשנות אל לשון החוזה כפי שהוסכמה בין הצדדים, ובניגוד לנקבע בהלכת אפרופים.
התיקון קובע כי אופן פרשנות חוזה יהיה "ככל שיקבעו הצדדים". כלומר, אם ישנה הסכמה בין הצדדים על אופן הפרשנות - אותה יש לכבד ואם אין כזו, אז יחולו כללים שונים לפרשנות לפי סוג החוזה. ספציפית לגבי חוזים עסקיים נקבע, על רקע "רצינותם", כי אלה יפורשו לפי לשונם בלבד, למעט מקרה שבו הלשון מובילה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת או לסתירה בין הוראותיו השונות של ההסכם.
עו"ד שגיא דותןצילום: בני לפידבמילים אחרות: הכנסת ביטלה את הכלל הפסיקתי שהעניק עדיפות לפרשנות לפי תכלית וכוונה רחבה, והחזירה את הכוח לצדדים לחוזה לקבוע באיזו דרך בדיוק יפורשו הוראותיו.
ולמה כל זה צריך לעניין אתכם? מהסיבה הפשוטה שכל אדם מתקשר בחוזים בשלבים כאלה ואחרים של חייו. לאור זאת, חשוב להיות מודעים למציאות החדשה שתשרור בעולם החוזים לאחר תיקון החקיקה הדרמטי. להלן אמנה כמה מההשלכות:
1. ודאות משפטית גבוהה יותר
כפי שצוין בתחילת המאמר, הביקורת המרכזית כלפי הלכת אפרופים הייתה ששופט יכול באמצעותה אפילו "לכתוב חוזה מחדש", על בסיס הבנתו את כוונת הצדדים. התיקון החדש לחוק מצמצם משמעותית יכולת זו, וקובע כי בתי המשפט ייצמדו - לפחות כנקודת מוצא - לקביעת הצדדים עצמם ביחס לאופן הפרשנות. זה מייצר יותר ודאות, בפרט בעולם העסקי שבו חוזים מנוסחים על דרך הכלל בקפידה רבה, ומסדירים עניינים כלכליים בהיקפים נרחבים.
2. דגש על חופש ההתקשרות
התיקון לחוק אף מחזק את עקרון חופש ההתקשרות: הצדדים, ולא בתי המשפט, הם אלה שמגדירים את מערכת היחסים החוזית ביניהם בכלל, ואת אופן פרשנות ההסכם בפרט. ככל שכוונתם משתקפת בצורה ברורה בלשון החוזה היא כמובן תכובד, אבל גם אם לא - במקרה של עמימות - יינתן להם הכוח לקבוע כיצד לקרוא את ההוראות הלא ברורות. זו בשורה של ממש.
3. ריסון האקטיביזם השיפוטי
ניתן להסתכל על התיקון הדרמטי באופן נרחב יותר: מדובר בצעד שנועד לרסן את האקטיביזם השיפוטי - שיש כאלה שיטענו כי יצא מגדריו בתקופת כהונתו של ברק - בתחום שאולי הכי זקוק לכך: דיני החוזים, אשר נועדו להסדיר יחסים בין אנשים או ארגונים המתקשרים ביניהם למטרה כזו או אחרת.
נדמה שמיותר להסביר מדוע יש להעניק לצדדים עצמם - ולא לצד שלישי, אפילו יהא זה שופט - את יכולת הקביעה כיצד יפורש המסמך, הלעיתים גורלי, שעליו חתמו.
כמובן, כמו בכל שינוי חקיקתי משמעותי, ניאלץ להמתין ולראות כיצד בתי המשפט יתמודדו עם המצב החדש, למשל במקרים של עמימות לשונית בחוזה. כך או אחרת, אין ספק שזו נקודת מפנה היסטורית בתחום דיני החוזים בישראל.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד שגיא דותן עוסק בדיני חוזים
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
