מאיה בר-דולב כבר רגילה לריצות בוקר בשלג בבוסטון הקפואה, שאחריהן היא מייבשת את הכלב במשך חצי שעה עם מייבש שיער; דפנה פטישי-פרילוק מלווה ישראלים שמחפשים קצת שקט מהארץ בדרך לרילוקיישן; ודניאל דרורי, חוקר בתחום הסרטן שהגיע לעיר בעקבות משרה באחת המעבדות המובילות בעולם, אומר שדווקא בבוסטון הוא התחיל לבקר בבית הכנסת בימי שבת. אלה רק חלק מהישראלים שבחרו לעבור לעיר בשנים האחרונות – שלמרות שהחורף בה הוא ארוך והטמפרטורות צונחות לא פעם מתחת לאפס – מבחינתם היא אחת הערים האטרקטיביות ביותר בארה"ב.
כתבות קודמות בפרויקט "חלום אמריקני":
הקהילה הישראלית בבוסטון תמיד הייתה שונה מרוב קהילות הישראלים בארה"ב. כמעט שלא תמצאו בה נותני שירותים, קבלנים או בעלי עסקים קטנים בתחומי הבנייה והנדל"ן. לעומת זאת, בולטים בה אקדמאים, רופאים, אנשי הייטק וסייבר ויזמי סטארטאפ.
הצצה בעמוד הפייסבוק "ישראלים בבוסטון" מצביעה על הבדל נוסף: כמעט שאין שם פוסטים העוסקים במעמד לא חוקי ובחיפוש אחר עורכי דין לענייני הגירה. אין שם פוסטים של אנשים שנתקעו בלי מקום מגורים, נקלעו לקשיים כלכליים ומבקשים עזרה, ובולטים בהיעדרם גם פוסטים של ישראלים שמחפשים היכן לבלות את השבת, כפי שקורה בדרך כלל בערים בעלות ריכוזי ישראלים גדולים.
להבדלים הללו יש כמה סיבות: ראשית, הישראלים שעושים רילוקיישן לבוסטון מגיעים אליה לרוב לצורכי לימודים , מחקר, עבודה בבתי חולים או בחברות הייטק, או במסגרת מיזמי סטארטאפ. ברוב המקרים הם מגיעים עם מקום עבודה שמסדיר מראש את מעמדם החוקי, ונהנים מרמת הכנסה שמאפשרת להם יציבות כלכלית. כמעט אף אחד לא מגיע לבוסטון ומתחיל לחפש עבודה בתקווה להסתדר בהמשך ולמצוא כיוון.
בר-דולב הגיעה לבוסטון לפני עשרה חודשים עם בעלה ושלושת ילדיהם, תאומים בני 16 וילדה בת 11. "בעלי קיבל הצעת עבודה בתחום הסמי-קונדקטור", היא מספרת. "האופציה הראשונה שקיבלנו הייתה בפאלו אלטו קליפורניה, אבל זה כבר היה יותר מדי רחוק מהארץ, אז בחרנו באופציה השנייה, בוסטון. יש כאן הרבה בני זוג כמונו שאחד מהם מצא עבודה מספיק שווה כאן, ורבים הגיעו לשבתונים ולפוסט-דוקטורנטים, ויש כאלו בשלב שני בקריירה".
בארץ עבדה בר-דולב כמנהלת מעבדה בטכניון, ואילו היום היא עדיין מחפשת עבודה. למרות האבטלה שנכפתה עליה בעקבות המעבר לארה"ב והריחוק מהמשפחה בארץ, היא מוצאת את הפלוס שבעניין: "יש לי הרבה זמן פנוי, אז אני מבלה יותר עם בעלי והילדים. סופי השבוע הארוכים יותר – שבת וראשון – מאפשרים לנו לצאת לטייל ולראות מקומות חדשים, ויש גם פחות מחויבויות משפחתיות, אז זה מפנה לנו זמן".
החסרונות העיקריים במגורים בבוסטון הם הקור והשלג, שהישראלים לא מורגלים אליהם, וגם מחירי הירקות. "המלפפונים והעגבניות פחות טעימים וגם הרבה יותר יקרים, כמו רוב הירקות", אומרת בר-דולב. "החורף כאן קשוח, אמנם תיק-תק התרגלתי לרוץ באפס מעלות, אבל עם השלג די קשה כי רוב החניות חסומות וקשה לטייל עם הכלב כשהכל מכוסה שלג. כשהוא נמס יש גם נזילות בבית".
הפיצוי – נוף מרהיב, במיוחד בחודשי הסתיו, אז העצים נצבעים בשלל צבעי שלכת ואגמים רבים לאן שלא נוסעים. עוד שנתיים התאומים של בר-דולב יתגייסו לצה"ל, והיא מקווה לחזור איתם, אף שיש גם לא מעט ישראלים שילדיהם מתגייסים לצה"ל כחיילים בודדים.
"ההפרדה בין ישראלי לאמריקני מתמוססת"
ד"ר אבי אלמוזלינו הוא אחד הישראלים הוותיקים ביותר בבוסטון. לפני כ-40 שנה הוא הגיע לעיר בעקבות הצעת עבודה, וב-2014, למרות המשרה התובענית שלו כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים בעיר, הוא החליט לקחת על עצמו את תפקיד יו"ר משותף של ארגון הקהילה הישראלית-יהודית בעיר (IAC). "אומרים שאם רוצים שמשהו יתבצע צריך לבקש את זה מאדם עסוק", אומר אלמוזלינו. "עשיתי את זה בשביל שלצד העבודה יהיה לי גם שאר רוח, וגם כי אני מאמין בזה. 10%-15% מהקהילה היהודית בארה"ב הם ישראלים, ככה שהמשקל הסגולי שלנו הוא ענק. הקהילה היהודית בארה"ב חייבת להיות חוד החנית של התמיכה בישראל".
לאלמוזלינו שני ילדים בוגרים, בן ובת שנולדו בארה"ב – אבל מחוברים מאוד לישראל. בתו, בוגרת בית ספר לעסקים, פעילה בארגון הצעירים המקצועיים ב-IAC, ובנו עלה לארץ בדצמבר 2020. "הוא חיפש מקום חם לעבוד בו, כי כמדען נתונים הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם. הוא התאהב בתל אביב, ובהמשך הכיר בחורה ישראלית והתחתן. לפני שנתיים פתח סטארטאפ בארץ".
לא נדיר למצוא ילדי ישראלים בבוסטון שמתגייסים לצה"ל, חלקם אף נשארים בישראל לאחר השירות הצבאי. ההורים לפעמים מצטרפים אליהם. "הרבה מאוד מילדי החברים שלנו משרתים בצה"ל", אומר אלמוזלינו. "ויש גם רבים שעולים לארץ. לא מעט מהישראלים בבוסטון גרים חצי שנה פה וחצי שנה שם. אנחנו חיים בעולם דינמי, וההפרדה הזאת בין להיות אמריקני לגמרי או ישראלי לגמרי מתמוססת".
שירה רודרמן היא אחת מאלה שחיים על קו תל אביב-בוסטון. רודרמן, שנשואה לג'יי רודרמן ואם לארבעה ילדים, הגיעה לראשונה לבוסטון לפני 24 שנה, והיא משמשת כמנכ"לית הקרן הפילנתרופית של משפחת רודרמן, הפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות ולחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב. שלושה מילדיה לומדים בקולג' בארה"ב, ובן הזקונים סיים תיכון בישראל.
"כשהגעתי לכאן לראשונה בקושי הכרתי ישראלים, אולי שניים-שלושה בלבד. היו כאן מעט מאוד ישראלים, וגם אלו שגרו כאן לא היו מאוגדים ומאורגנים, ואני חיפשתי את הקרבה לקהילה היהודית. היום יש לנו כבר קהילה ישראלית פעילה, לצד הקהילה האמריקנית-יהודית, ואני מקווה שעוד שנה או שנתיים נוכל לומר שהיא חלק מהקהילה היהודית, ולא קהילה נפרדת".
לדברי רודרמן, יש 30 אלף ישראלים שגרים בבוסטון וכ-850 אלף ישראלים בכלל בארה"ב. המספר הזה כולל את ילדי הישראלים שנולדו בארה"ב וזכאים לדרכון ישראלי. "הקהילה הישראלית כאן רק גדלה, ואני אומרת את זה בצער, כי אנו גדלים פה אבל מפסידים בישראל. יש מעל 200 חברות הייטק ישראליות בבוסטון, אבל זה התחיל הרבה לפני 7 באוקטובר. הסיבה העיקרית היא שיש בבוסטון, ובמסצ'וסטס בכלל, תמריצים להקמת סטארטאפים, והעיר עצמה מקדמת את מערכת היחסים הכלכלית עם ישראל.
"בגלל זה אני נזהרת מלהשתמש במילים 'בריחת מוחות' – כי אף אחד לא בורח. במקום להיות שיפוטיים ולהסתכל על הישראלים כאן ככאלה שעוזבים את הארץ, צריך להבין שהעולם השתנה ושאנחנו חיים בעולם עם קצת פחות גבולות, עולם גלובלי ופתוח יותר עם ערכים אוניברסליים.
"הגיוני מאוד שהתפיסה הזו תחלחל גם לישראל ולישראלים שחיים בארץ. במקום שהמדינה תהיה פסיבית בעניין, היא צריכה להתייחס לזה אחרת מבחינה הסברתית, להבהיר שזו מערכת יחסים שבה אנשים יוצאים מהארץ לפרק זמן ואז הם יכולים לחזור. כלומר, צריך לטפח את היחסים האלה ולגרום גם למי שכאן בארה"ב לחוש מחויבים למדינה, לאפשר להם לחזור כשיתאים להם – אחרת באמת נתעורר עוד 50 שנה ונגיד, 'איפה הישראלים עכשיו?'".
מעניין לציין שכל המרואיינים שהגיעו לבוסטון בשנים האחרונות כדי לעסוק במחקר בתחום הרפואה או לעבוד בתחום ההייטק ציינו שהם רואים את המגורים בבוסטון כזמניים וכי בכוונתם לשוב לישראל לאחר כמה שנים. עם זאת, רבים מהם מטפחים קשרים טובים וחברותיים עם הקהילה היהודית המקומית.
"ברגע שהישראלים משתלבים בקהילה היהודית, הם מביאים אותה לקרבה ותמיכה בישראל", אומר אלמוזלינו. "והישראלים בבוסטון מאוד קרובים לקהילה היהודית". לדבריו, מאפיין נוסף של הקהילה הוא מצבה הכלכלי. "מבחינה סוציו-אקונומית והשכלתית, בוסטון היא ממוקמת מעל הממוצע, ולעיתים אף מעל הממוצע של הקהילה היהודית-אמריקנית בכלל", הוא אומר.
בוסטון, עם אוכלוסייה של כ-675 אלף תושבים בעיר עצמה וכ-5 מיליון באזור המטרופוליני, היא אחת הערים היקרות ביותר בארה"ב, ובמדד יוקר המחיה היא מדורגת לרוב במקום השלישי אחרי ניו יורק וסן פרנסיסקו. העלויות הגבוהות מתבטאות בעיקר במחירי הדיור הגבוהים כתוצאה מהביקוש הגבוה לעבודה בתחומי ההייטק, הרפואה והאקדמיה והיצע הדיור המוגבל.
מדברים עברית בחופשיות
דפנה פטישי-פרילוק עברה לבוסטון לפני שנתיים עם בעלה, שני ילדיה (6 ו-4) וכלבה. לבעלה יש סטארטאפ בתחום המחקרים הקליניים, והיא עצמה, בהיותה עורכת דין בהכשרתה, קיבלה הצעה מחברת פארמה ובמקביל פתחה עסק ייעוץ לרילוקיישן. "כשעשינו את הרילוקיישן חיפשתי ולא מצאתי מישהו שיסביר לנו על התהליך, אז החלטתי ליצור בעצמי שירות כזה. יש לי לקוחות מכל הסוגים – בודדים שעוזבים את ישראל, משפחות עם ילדים וחברות שמעתיקות לכאן את פעילותן או פותחות כאן מטה".
פרילוק עצמה מתכוונת לשוב לארץ בעתיד, אך היא אינה יודעת לומר מתי בדיוק. הלקוחות שלה, היא אומרת, מספרים שהם מחפשים שקט והפוגה מחוסר הוודאות שבארץ. "הם רוצים להיות מסוגלים לתכנן יותר מהשבוע הקרוב, הם רוצים לתכנן מה יעשו בקיץ ובחופשת חג המולד, ואלו מאיתנו שחוו מציאות של מלחמה נהנים לבוא למקום שנותן להם שגרה ברוכה ופוקוס על העתיד".
סטודנטים יהודים באוניברסיטת הרווארד הסמוכה דיווחו מאז 7 באוקטובר על גילויי אנטישמיות רבים, וחלקם אף הגישו תביעה נגד האוניברסיטה בטענה שהיא כשלה להגן עליהם מפניה ויצרה סביבת לימודים עוינת. מחוץ לגבולות האוניברסיטה, עם זאת, פרילוק אומרת שהיא לא פוגשת את האנטישמיות ביומיום. "יש כאן תרבות מאוד מקבלת ומכילה. זו עיר קוסמופוליטית, אנשים מגיעים לכאן מכל העולם ללמוד ולעבוד, ולכן מקפידים כאן על שיח ניטרלי יחסית. אני לא מסתירה את הישראליות שלי, מדברת עברית בחופשיות ברחוב. יש לי חברות באירופה שמספרות לי שהן לא מדברות עברית ושהמזוזה מקובעת במשקוף בתוך הבית ולא בחוץ, אצלנו זה לא קיים".
מאפיין נוסף של הקהילה הישראלית בבוסטון הוא שהם רובם ככולם ליברלים וחילונים. עם זאת, דווקא כשהם עוברים לבוסטון הם מחפשים את הקרבה ליהדות ומתחילים לבקר בבית הכנסת. חלקם חברים בבתי כנסת המפעילים גם גני ילדים, והחיבור הזה יוצר זיקה נוספת לקהילה היהודית בעיר ומיתרגם לפעילויות שונות לאורך השנה.
דניאל דרורי (38), שגר בעיר כחמש שנים, אומר שמעולם לא נהג לבקר בבית הכנסת בישראל, גם לא בחגים, אבל מצא עצמו מגיע בשבת בבוקר לבית הכנסת עם המשפחה. "אנחנו משפחה חילונית לכל דבר, אבל כשאתה רחוק מהמשפחה ומהקהילה שלך אתה מחפש את הקשר הזה. בהתחלה נענינו להזמנה מהורים של ילדים בגן של הילדים שלנו, הגענו בשבת אחת לבית הכנסת והילדים ממש נהנו, וגם אנחנו.
"הכרנו שם עוד משפחות לילדים, נוצרו חברויות ובאופן טבעי התחלנו להגיע לבית הכנסת בשבתות ובחגים. זה לא משהו שאני חושב שהייתי עושה אילו הייתי נשאר בארץ, אבל זה בהחלט קורה להרבה ישראלים כאן. לא הפכנו לדתיים, אבל אנחנו בהחלט נהנים מהאווירה ומהרגשת השייכות לקהילה".
