בשבועות האחרונים שוב מורגשות רוחות המלחמה עם איראן. ככל שהתקרב מועד פגישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, התפרסמו עוד ועוד דיווחים על תוכנית הטילים האיראנית שמתקדמת, ועל כך שבטהרן מתכוננים למערכה הבאה.
גורמי ביטחון שניסו להרגיע את האווירה הזהירו גם מתרחיש של "מיס-קלקולציה", שבו איראן תתקוף ראשונה מחשש שישראל תתקוף אותה בקרוב. בצל גל השמועות, דובר צה"ל מסר כי לפי שעה אין כל שינויים בהיערכות הכוחות או בהנחיות פיקוד העורף.
בינתיים בשטח, ברחבי הארץ עדיין ניתן לראות את זירות ההרס מהטילים ששיגרה איראן בסבב האחרון ביוני, שחלקן הגדול לא טופל. לא מדובר רק על זירות ענק כמו פגיעת הטיל בבית החולים סורוקה בבאר שבע, או הפגיעה הישירה במכון ויצמן ברחובות; גם בתים פרטיים שנפגעו עדיין לא שוקמו במלואם, וכך גם דירות שחרבו ובניינים שקרסו וטרם התחילו העבודות על חידושם.
2.6 מיליארד שקל שולמו בגין נזקי המלחמה עם איראן
על פי נתוני רשות המיסים, בגין נזקי המלחמה עם איראן, שנמשכה 12 ימים בלבד, שולמו 2.6 מיליארד שקל על ידי מס רכוש בגין 56,766 תביעות, מספר חסר תקדים בגין אירוע ביטחוני שנמשך פחות משבועיים. 43,820 תביעות הוגשו בגין נזקים לבניינים, בתים פרטיים ודירות, 5,917 תביעות הוגשו בשל נזקים לכלי רכב ו-6,046 תביעות הוגשו בגין נזקים לתכולה. ברשות המיסים ציינו כי במסגרת תשלום הפיצויים לימי המלחמה עם איראן טופלו 9,735 תביעות במסלול המהיר והשאר טופלו במסגרת המסלול הרגיל.
בשבוע שעבר ערכה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת דיון ראשון לקראת הכנה לקריאה שנייה ושלישית של הצעת חוק שיקום נזקי מלחמה בדרך של התחדשות עירונית, שאמורה לדאוג לשיקום המבנים שניזוקו ממטחי הטילים מאיראן. למרות הרצון והצורך בשיקום והשאיפה לקדם חקיקה מהירה, הצעת החוק מעוררת מחלוקות והליכי החקיקה עלולים להתארך.
הצעת החוק לשיקום נזקי מבצע עם כלביא עוסקת בשיקום מתחמי מגורים שנפגעו באמצעות התחדשות עירונית ומבקשת לקצר את תהליכי ההתחדשות ואת משך הזמן עד לסיום ההליך, העומד כיום על 9 שנים בממוצע. מטרת הצעת החוק היא הקמת מנגנון ייעודי, שיאפשר קידום מואץ של פרויקטים להתחדשות עירונית באותם מתחמים, תוך שמירה על עקרונות תכנוניים, זכויות הדיירים והתאמת למציאות בשטח.
החוק מבקש להבטיח הגנה על זכויות הדיירים במנגנון המאפשר שיפוי ופיצוי כדוגמת מסלול "Buy Out", במסגרתו בעלי דירות יוכלו לבחור בין השתתפות בפרויקט ההתחדשות העירונית לבין קבלת אפשרות לרכישת דירה חדשה חלופית באופן מיידי. עם זאת, הוא קובע כי שיעור הדירות שאפשר יהיה לצרף למתחמי השיקום, למרות שלא נהרסו כתוצאה מפגיעות הטילים, יגיע עד ל-25% מהמתחם, ובמקביל מפחית את שיעור ההסכמה של הדיירים לצורך קידום פינוי בינוי לכ-51% (ולא רוב של 66% הנדרש כיום במיזמי פינוי בינוי).
"תראה איזה חורבן גדול יש כאן, זה פשוט מטורף"
כאמור, יותר מחצי שנה עברה מאז סיום המערכה עם איראן, ועדיין רבים מהדיירים שנפגעו נותרו ללא פתרון. כך למשל, בשכונת נווה שאנן בחיפה, נפל טיל ב-15 ביוני ופגע ישירות ברחוב הגליל. הטיל גרם לנזק כבד לארבעה בתים ועשרות כלי רכב של תושבי השכונה, שחנו בשעת לילה בסמוך לבתי המגורים. צוותים של עיריית חיפה פעלו מאז לפנות את המכוניות שניזוקו ולשקם את המרחב, ובזירה הוצבו מאבטחים לשמור על הרכוש הפרטי של הדיירים בבניינים שנפגעו. מהנדסי בניין אמדו את חומרת הנזקים ואת מידת הסכנה הקיימת בהם. רבים מהתושבים עדיין גרים בדירות זמניות.
אברהם, שמתגורר בשכונה, אומר בזירה כי "היום, כמעט שבעה חודשים אחרי, עדיין יש התדיינות מה יעשו, אם יהרסו לגמרי או לא. תראה איזה חורבן גדול יש כאן, זה פשוט מטורף. מלחיץ לחשוב ששוב נכנסו לכל הבלגן הזה".
תלמידים בסיור בית ספרי עוברים במקום, והמורה מסבירה להם כי ההרס נגרם כתוצאה מהמלחמה עם איראן. מסביב, המתחם גודר בגדר לבנה גדולה, עם שלט שמזהיר שמדובר במבנה מסוכן.
לא הרחק משם נמצא גם בניין הטיל, ששימש משרדי ממשלה בעיר התחתית בחיפה ונפגע מטילי איראני גם הוא במלחמה. מאז הוא מוגדר כ"בניין מסוכן", ומתקיימים בו שיפוצים נרחבים. מאבטחים מונעים כניסה אליו, והמתחם מסוגר עם גדרות גבוהות. רק פועלים מורשים להיכנס.
בין השאר, נפגעו בזירה הזו גם בניין בתי המשפט הסמוך, בית הדין הרבני שנפגע קשות וגם משרדים סמוכים ומבנה הביטוח הלאומי. "חלק ממשרדי הממשלה עברו למקומות זמניים, אבל לא כולם - ואנחנו, התושבים, נאלצים לחפש מקומות חלופיים להנפיק תעודת זהות למשל", מסביר חיים שלו. "צריך לנסוע לקריות, לעכו או לנהריה. פה הכל סגור".
"באידיאל מצופה שבכל בניין יהיה מקלט, אבל זו לא המציאות בת"א"
גם בלב העיר תל אביב הותיר אחריו טיל איראני הרס רב, עשרות איבדו את ביתם ומאות סבלו מנזק קשה שנגרם לדירתם. עבור גיא, צעיר בן 29, המתקפה הפכה בתוך שניות מחוויה רחוקה למה שמתרחש ממש בתוך הבית, ולרגע שבו הבין עד כמה הבחירה בדירה בלי מקלט עלולה לגבות מחיר.
גיא מתגורר בסמוך לזירת הנפילה ברחוב פינסקר. בזמן הנפילה הוא שהה במקלט בבניין שממול לביתו. "דלת המקלט נפתחה מההדף, והוא הורגש גם בפנים. כל החלונות בדירה שלי התנפצו. זה היה ממש מפחיד", הוא מספר.
לדבריו, מעולם לא פנה לבעל הדירה בנוגע לממ״ד או מקלט בבניין. "אני יודע שאין לו מאיפה להמציא פתאום מקלט. זה משהו שהייתי מודע אליו כשנכנסתי לדירה. באידיאל מצופה שבכל בניין יהיה מקלט, אבל זו ממש לא המציאות בתל אביב. עברתי לדירה לפני המערכה עם איראן, ועכשיו, אחרי שחוויתי את העוצמה וההיקף של זה, זה כן שיקול שצריך לקחת בחשבון. אני יודע ומכיר הרבה אנשים שנכנסים לדירות חדשות והשאלה הראשונה שלהם היא 'יש ממ״ד או מקלט?'".
"אם תהיה עוד מערכה – אני לא אשאר בדירה"
עדי זיבלי (35) מרמת-גן ניצלה בהחלטה של רגע מפגיעת הטיל האיראני שהחריב לחלוטין את הדירה שבה התגוררה. "שעה לפני שזה קרה התלבטתי אם להישאר בבית או לא", סיפרה ביוני האחרון ל"ידיעות אחרונות". "בסוף הלכתי לאמא שלי, היינו במסעדה בגבעתיים ושם שמענו את האזעקה ורצנו למקלט בבניין קרוב".
זה קרה ביום שישי, 13 ביוני 2025, במטח הטילים האיראני הראשון על ישראל, שנורה בתגובה לתקיפת הפתע של חיל האוויר הישראלי באיראן, שהוגדרה כיריית הפתיחה של מבצע עם כלביא. אחד מאותם טילים איראניים פגע בבניין מגוריה של זיבלי ברחוב תרצה ברמת-גן, והחריב אותו לחלוטין.
חצי שנה אחרי, הרגע ההוא מלווה את זיבלי עד היום וזכור אצלה כרגע שבו נאלצה להתחיל את החיים מחדש. על הפגיעה בבניין גילתה דרך אחותה, שזיהתה אותו הרוס לגמרי, בצילומי החדשות בטלוויזיה.
"הבניין נהרס לגמרי", שיחזרה זיבלי השבוע. "התפנינו לבית מלון בתל-אביב, הייתי שם בערך חודש וחצי. אחר כך מצאתי דירה אחרת ברמת-גן. עזבתי את הדירה ביום שהטיל נפל ומאז לא חזרתי. אין לאן לחזור. הכל היה הרוס. אין שם כלום. זה נראה כמו אתר בנייה".
אבל הפינוי היה רק השלב הראשון. אחריו הגיעה ההתמודדות הכלכלית והבירוקרטית. "למס רכוש לקח זמן להחזיר את הכסף, משהו כמו חודשיים, וזה לא היה פשוט. זה אומר לקנות הכל מחדש – רהיטים, בגדים, ציוד בסיסי. בהתחלה העבירו את הכסף לבעל הדירה, ורק אחר כך הבינו שהוא בכלל היה צריך להגיע אליי. בינתיים הייתי בלי דירה ובלי חפצים, וניסיתי להבין איך מתחילים מחדש".
אז, בראיון ל"ידיעות אחרונות" כמה ימים אחרי הפגיעה, סיפרה זיבלי שלתחושתה הקושי האמיתי עדיין לפניה. "אני מאוד אסופה כרגע, אבל אני מתארת לעצמי שהכל יתפרץ מתישהו", אמרה שם. "אני לא מצליחה להתמודד לבד עם המחשבות. כשאני יורדת למקלט באזעקה, לפעמים תוקפת אותי חרדה. לא פשוט לי בכלל. זו סיטואציה מאוד לא נעימה".
על אף הקושי, זיבלי בוחרת לא להישאר במקום של קורבן. "אני בסדר", היא אומרת. "אני בונה חיים מחדש, אבל זה באמת היה להתחיל מאפס. כל מה שהיה פשוט נמחק".
תחושת הביטחון, לדבריה, לא חזרה מאז: "גם בבניין הקודם היה מקלט לא תקני, וגם בדירה שאליה עברתי עכשיו, המקלט לא תקני. אין ממ"ד בדירה. יש מקלט, אבל בלי דלת ובלי חלון, רק מבנה. אין באמת אופציה למצוא ברמת-גן דירה במחיר סביר, עם בעלי דירה טובים ומקלט תקין".
הפער הזה, בין הציפייה להגנה בסיסית לבין המציאות בשטח, מעסיק אותה מאוד: "אני לא מבינה איך יש בניינים בלי מקלטים תקינים. גם כשהבניינים הם לא תחת אחריות העירייה אלא תחת בעלי הדירות, זה עדיין לא בסדר. אי-אפשר לתת לאנשים לגור ככה, בטח לא במדינה שחיה כל הזמן בין סבבים".
כשמדברים על אפשרות של התחממות ביטחונית נוספת מול איראן, זיבלי מודה שהפחד קיים: "אני מנסה לא להיכנס לזה יותר מדי. מקווה שאם יהיה משהו, יהיו התרעות כמו שצריך. אנחנו מדינה שתמיד נמצאת תחת מלחמה, אז איכשהו לומדים לחיות עם זה".
הפעם, לדבריה, היא כבר יודעת מה הגבולות שלה: "אם תהיה עוד מערכה – אני לא אשאר בדירה. אסע לאמא שלי. אני לא אהיה בבניין עם מקלט לא תקני. היום אני גם יודעת כבר מה לקחת איתי. במקרה כזה אני לוקחת מה שצריך ועוזבת".
זיבלי, שעד מבצע עם כלביא עסקה בתחום החינוך, וכיום עובדת כמוכרת ברשת חנויות בגדים, מתארת את הדילמה היומיומית שבין תחושת ביטחון לבין יכולת כלכלית: "אם הייתי מתעקשת על דירה עם ממ"ד או על בניין שיש בו מקלט תקין ומתוחזק, זה היה עולה הרבה יותר". הסיפור שלה אינו חריג. במרכז הארץ מתגוררים אלפי דיירים בבניינים ישנים ללא מיגון תקני, ונאלצים לבחור בין יכולת כלכלית לבין תחושת ביטחון. בחירה שמקבלת משמעות אחרת ברגעים שבהם האיום לסבב נוסף חוזר ומרחף.
זיבלי עדיין חולפת לעיתים ליד הבניין שבו הייתה הדירה שלה. "יש לי שם משפחה שגרה באזור, אז יוצא לי לעבור שם הרבה, אבל אין באמת מה לראות", סיפרה. "זה פשוט חול".
למרות הקושי היא בוחרת להסתכל קדימה: "אני מאמינה שצריך להתקדם ולא להיתקע על מה שקרה. אני מקווה מאוד שלא תהיה עוד מערכה, אבל אם כן, אני כבר יודעת איך להיערך לקראתה".
"אין לי מושג מאיפה לקחת אנרגיות בגילי, לבנות בית חדש"
גם משפחת שבתאי מראשון לציון מתארת סיטואציה קשה. "אין עם מי לדבר, אנחנו חסרי אונים. אנחנו שמחים על הנס שהמשפחה יצאה בחיים מטיל שנוחת לנו בסלון והפך את קירות הבית לאבק וגרגרי אבנים. אבל הבירוקרטיה ושאנחנו שקופים ונשארנו לבד לגורלנו, זה כבר המדינה ששכחה מאיתנו", אומרת עדנה שבתאי.
עדנה, בעלה ידידיה, בתה ובעלה ושתי הנכדות ניצלו בנס מפגיעת הטיל האיראני, אך ד"ר גניה בלינדר, דיירת בשנות ה-70 לחייה, שגרה בשכירות ביחידת הדיור של משפחת שבתאי ב-18 השנים האחרונות, לא הספיקה להגיע לממ"ד ונהרגה.
ידידיה (77) בנה במו ידיו את הבית הפרטי ברחוב הצדף בשכונת נווה ים בראשון-לציון לפני כ-35 שנים. "אני חי כפליט במדינה שלי", אומר שבתאי כשהוא יושב בסלון הדירה ששכר בקומה השישית. ידידיה מדבר בשקט, קולו ופניו משדרים עייפות. אחרי שטיל איראני נחת לו באמצע הסלון ב-14 ביוני, ביום שבת לפנות בוקר, הוא ובני משפחתו יצאו עם הבגדים שעליהם והכל נקבר תחת הריסות הבית שבו גידל את שתי בנותיו ונכדיו שיחקו בחצר שבה שתל יותר מ-20 עצי פרי שהניבו פירות. ידידיה מבין היום שהוא נותר לבד בגילו להתמודד עם האתגר לבנות בית. "אין לי מושג מאיפה לקחת את האנרגיות", הוא אומר, "בגיל שלי לבנות בית חדש".
במרכז רחוב הצדף בשכונת הווילות בנווה ים עבדו בשבוע שעבר פועלים בשיפוץ הבתים הפרטיים שקירותיהם שרדו את פגיעה הטיל. במרכז הרחוב שני בורות ענק נפערו באדמה, בכל בור עמד צמד וילות שהפכו לערימת אבנים שדייריהן פונו וממתינים שפועלי הבניין יניחו את היסודות לבניית הבתים. אחד הבתים הוא של בני משפחת שבתאי שרק עכשיו הגישו תוכניות לעיריית ראשון-לציון. "הכל לוקח זמן, אני מקווה שאני אזכה לחגוג את יום הולדת 80 שלי בבית החדש שנבנה", שבתאי מחייך חיוך ציני ומוסיף, "אני לא מאמין שזה יקרה. בגיל שלי אי-אפשר לדעת מה יהיה איתי מחר".
עדנה האישה אומרת כי "בעוטף, ואני חלילה לא משווה, המדינה מובילה את הבנייה, ואצלנו השאירו אותנו לבד להתמודד. אנחנו בקושי קמים לעוד בוקר שגרתי. בכוח מנסים לחיות, לצאת מהבית. אני כל היום בוכה. לאחרונה אישרו לי טיפול פסיכותרפי, גם הנכדה בת השלוש ובכלל כל המשפחה בטיפול. ידידיה מעדיף להתמודד לבד". ידידיה מספר כי "אני לא מצליח לישון בלילה. הדי הפיצוץ שוב ושוב מתרוצצים בראשי. המדינה עד היום לא אמרה לי כמה היא מקציבה לי לבנות את הבית, נתנו לי מקדמה והכסף בבנק. אני פוחד לעשות טעוית בבנייה או שחלילה איזה בעל מקצוע יעקוץ אותי ואתקע בלי כסף להשלים את הבנייה. הלוואי שמישהו מהעירייה או המדינה היו לוקחים עליהם את פרויקט בניית הבית".
בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" לרשת המיסים, יצרו איתו קשר משם ושלחו לו דוח שמאות שבו מפורט הסכום הכספי שבו הוערכה בניית ביתו מחדש. "הסכום בשמאות בסדר ומאוד-מאוד תודה ל'ידיעות אחרונות' שמלווים אותנו", מסר.
קירות סלון הבית עירומים מתמונות, והמזוודות עדיין מחכות שיפרקו אותן, "אני פוחדת לקנות רהיטים. מה נעשה אם נעבור שוב דירה? עוד פעם הובלות?" אומרת עדנה. "אחרי הטיל התלבשנו מתרומות של בגדים, אין לי חשק לקנות בגדים או דברים שייתנו קצת מראה לבבי לבית. עכשיו בחורף קנינו מעילים ושמיכות". על שידה שנותרה בבית ששכרו בחולון במחיר 5,900 שקל שהמדינה משלמת מונחים ספרים, ליד שבועון "לאישה" ובתמונת השער שוטרת ועל ידיה נכדתה איילה, שהייתה בת 7 שבועות כשהוצלה מתוך ההריסות. אז עברו על המשפחה דקות שנדמו כנצח, כשלא ידעו אם שרדה את הטיל האיראני.
שבתאי מספר בכאב כי "מעולם לא גרתי בבניין, תמיד בבית קרקע. פתאום בניין זה קשה לנו והתחושה שהכל זמני בדירה". שבתאי מתגעגע לחיים ולבית שלפני הטיל, אף שבבית הזה עברה המשפחה שתי טרגדיות: בנו הבכור אורי ז"ל, טבע למות בשנת 2004 בטיול של הצופים בכנרת, כשהוא בן 15. מאז שבתאי לא עבד. "זה שבר אותי ולא חזרתי לעבוד". הטרגדיה השנייה, הוא מספר היא "הטיל האיראני שהמשפחה שרדה בנס, ולצערנו גניה ז"ל, שהייתה בת בית אצלנו, נהרגה".
שבתאי חי ללא פנסיה ומתקיים כיום מקצת ביטוח לאומי שביחד עם אשתו מסתכם ב-5,100 שקלים, את ההשלמה הוא קיבל בהשכרת שתי יחידות בביתו הפרטי בסכום מצטבר של 5,000 שקלים. "דמי השכירות היו הפנסיה שלי וככה יכולנו לחיות בצניעות". היום מס רכוש דחה את התביעה שלו לקבל פיצוי בגין דמי השכירות של שתי יחידות הדיור שנהרסו עם הבית. בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" לרשות המסים נמסר כי "הדחייה של תשלום פיצוי בגין הפסד השכירות ייבחן מחדש".
שבתאי אומר, "לא קניתי רכב במקום הרכב שנפגע כי אני בסכום הזה של לחיות מ-5,100 שקלים הקצבה מביטוח לאומי לא מסוגל להחזיק רכב. ככה יוצא שאני ואשתי לא ניידים ותקועים בבית. אנחנו חיים בצמצום ואני שורף חסכונות ששמרתי לעת זקנה. לא יודע מה יהיה כשאני צריך לגור בשכירות כמה שנים".
שבתאי אומר בכאב, "בגיל שלי כשיגיע הרגע לשתול עצי פרי בגינה, כבר לא אשתול שתילים קטנים שייקח שנים עד שייתנו פרי. בגילי אשתול עצי פרי בוגרים בחצר". כשהוא נשאל על מה הוא חולם, הוא עונה, "אפילו אין לי כוח לחלום על היום שבו אשב תחת עץ הפרי ואשתה קפה של בוקר".
