-109-
בשער של כביש האגרה ראה פול שהמצלמה מצלמת את לוחית הרישוי שלו. יש להניח שהסטודנט עדיין לא דיווח על גניבת המכונית שלו. וגם אם כן, פול שיער שיעבור זמן עד שמספר הרישוי של המכונית הגנובה יעלה למערכת המקוונת.
ומה בנוגע לצו המעצר נגדו? האם אכן יש צו כזה? בוודאי יש דרך לברר זאת.
הוא ראה שלט שמכוון אל העיר סומֶרסֶט ועצר בצד הדרך. הפרט היחיד שהיה ידוע לו על העיר הזאת הוא העובדה שהיא בפנסילבניה. הוא התקשר למשטרת סומרסט. בוודאי מדובר בתחנה קטנה, חשב בלבו, שבה העובדים עדיין חביבים ומסבירי פנים. להבדיל מתחנת משטרה בעיר גדולה.
הטלפון בצד השני צלצל וצלצל, עשרה צלצולים. הוא ניתק ולחץ על חיוג חוזר. בניסיון השני מישהו ענה. קול נמוך. פול התקשה לקבוע אם הוא מדבר עם גבר או אישה.
"משטרת סומרסט. האם מדובר במקרה חירום?"
"אממ... אני פגשתי מישהו, דיברתי איתו, ואחר כך שמעתי שאולי הוא מבוקש על ידי המשטרה או האף בי איי. לכן אני רוצה לדעת אם אני אקבל פרס אם אני אסגיר אותו."
"מי זה המישהו הזה?" שאל הקול.
"אני לא בטוח, אבל נדמה לי ששמעתי את השם ברייטמן?"
"חכה רגע," נשמעה התשובה.
כעבור שלושים שניות אמר לו הקול, "יש פרס של חצי מיליון דולר. אם נתפוס אותו על סמך המידע שאתה תספק לנו, תקבל חמש מאות אלף דולר. אתה יכול למסור לי את המידע, או שאתה יכול להתקשר לקו שבו מוסרים מידע בעילום שם."
"זה מה שאני אעשה," אמר פול וניתק את השיחה.
הבולשת מציעה חצי מיליון דולר תמורת מידע שיוביל למעצרו. חצי מיליון דולר. הצעה כזאת, כשהיא מתפרסמת באינטרנט, מדרבנת הרבה מאוד אנשים.
לכן, במקום לנסוע באוטובוס, הוא ימשיך לנהוג לעיר וושינגטון. הוא מצא את תחנת הדלק הקרובה ומילא את המכל.
כשיצא שוב לדרך, הקפיד לא לעבור את המהירות המותרת ונשאר בנתיב הימני ככל שהצליח להתאפק.
למיטב הבנתו, היתה לו רק דרך אחת להיחלץ מהמצב. רק דרך אחת להתקדם. דרך שהיתה זרועה מכשולים וסיכונים.
רק אדם אחד בבולשת עדיין היה אמין בעיניו. הוא לחץ על מספר הטלפון.
-110-
סטפני טרומבלי, סוכנת מיוחדת בבולשת, היתה אפורת שיער עכשיו. חמש שנים חלפו מיום שפול פגש אותה בניו יורק, עם סוכן מיוחד אדיסון, זמן קצר לפני הטבח במשרדי הבולשת. גם פניה הזדקנו יותר מהצפוי תקופה קשה עברה עליה, אחרי שראתה את עמיתיה וידידיה מוטלים מתים. המועקה הפכה את חמש השנים לתקופת חיים ארוכה יותר.
פול נפגש איתה במסעדת צ'יפּוֹטלֶה, ברחוב 10, בעיר וושינגטון, מול המשרדים הראשיים של הבולשת. היא באה לבדה, כמו שהבטיחה.
היא רצתה שייפגשו בתוך המשרדים, אבל הוא סירב. מסוכן מדי. עכשיו נעצה בו מבט כשנכנסה למסעדה. כשהתיישבה לשולחן, אמרה, "אז אתה באמת חי."
"בינתיים, כן."
"לא פעם שאלתי את עצמי. הסוכנים הכי מקצועיים ביבשת לא הצליחו למצוא אותך. מה קרה עכשיו?"
"המזל לא האיר לי פנים."
"תסביר."
הוא היסס לרגע. האם כדאי לספר לה איך הרג את המתנקש, רגע לפני שהוא כמעט הרג אותו?
"איתרו אותי באיזו עיירה בניו המפשייר," אמר.
"איך?" היא הסיטה את השיער אל מאחורי אוזניה.
"אני חושב שמצלמת אכיפה קלטה את הפרצוף שלי."
היא הנהנה. "אז ככה דמפסי וברזין מצאו אותך. ושלחו מישהו להרוג אותך. אבל אתה..."
"במקרה הזה דווקא היה לי מזל. הוא נהרג לפנַי." הוא תיאר את התאונה עם רובה החצים. "בהתחלה חשבתי שגאלקין מנסה לחסל אותי, כי עזבתי את הבת שלו. אבל אני מניח שחברת ההשקעות שלו קרסה." פול חיפש את גאלקין בגוגל וקרא שגם עליו, כמו על אוליגרכים רוסים אחרים, הוטלו סנקציות אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה. היאכטה שלו, הנדל"ן שלו ברחבי העולם ושאר הנכסים הכול הוחרם. החברה שלו פורקה. אבל חוץ מכמה מאמרים על צעדי הענישה האלה, לא היה שום חומר עליו. איפה הוא גר עכשיו? איפה הוא מסתובב? תעלומה גמורה.
"הוא כבר לא עשיר. הוא כבר לא במעמד להציע פרס על ראשך. הוא גם לא היה עושה את זה בכל מקרה. אבל אתה עדיין בורח."
"נכון. ואני זקוק לעזרתך."
"לא יודעת מה אני אוכל לעשות למענך, אבל קדימה, תגיד לי מה חשבת."
"מי רדף אחרי בניו המפשייר? ראיתי את ברזין. ואז ראיתי שני סוכני בולשת."
"טוב, זה קצת מסובך. מאז הטבח של סוכני הבולשת, היחידה של דמפסי נסגרה, ונפתחה חקירה פנימית בתוך סוכנות הביון. ג'רלדין דמפסי והצוות שלה מחקו בשיטתיות כל תיעוד של הפעולה, בידיעה שאם תיוודע האמת על הטבח, זה הסוף שלה. נותר לחתוך רק חוט אחד אחרון: אתה. וכשנודע לברזין שאתה בניו המפשייר..."
"אבל ברזין..."
"ברזין שייך כבר הרבה זמן לסוכנות הביון ונשלט על ידי דמפסי."
"מה? אז ברזין עבד כל הזמן הזה בשביל דמפסי? לא בשביל גאלקין?"
טרומבלי הנהנה.
"תסבירי."
היא הסבירה.
כל החלקים התחילו להתחבר אט אט. פול הקשיב במנוחה ולא הפגין שום הפתעה. לבסוף אמר, "היא המציאה את כל האישומים האלה נגדי. הכול שטויות במיץ. אני רוצה שתבטלו את כל האישומים נגדי."
"לא כל כך פשוט. למעשה, זה ממש מסובך."
"את לא סוכנת בכירה?"
"כן, כמו מאות אחרים."
"אין לי ספק שאת מסוגלת לעשות את זה. הצלחתם לגלות מי זאת נטשה אובולנסקי, שלכאורה העבירה מיליארדים לפנטום?"
טרומבלי חייכה. "סוד שמור מאוד. נצח עבר עד שהצלחנו לפצח אותו."
"והצלחתם?"
"אין אישה כזאת. היא לא קיימת. סוכנות הביון המציאו אותה, יצרו אותה משמועות ורכילויות, והשתמשו בה כדי להזרים מיליארדים לקרן של גאלקין כשהיא הוקמה. מבחינת שאר קהיליית המודיעין, נטשה אובולנסקי היתה רוסייה עשירה ומתבודדת, שחיה בחו"ל, באירלנד. כולם חשבו שזה כסף של הקרמלין, אבל זה היה כסף של סוכנות הביון."
"וכל המסחר במידע פנים בחברה של גאלקין?"
"הכול היה מבוסס על מידע סודי ביותר ממסדרונות הממשל, בנוגע לענייני הגנה שונים, שדמפסי העבירה לגאלקין. אסור בתכלית האיסור כמובן."
בשלב זה הסביר פול לטרומבלי מה הוא מתכנן לעשות.
טרומבלי העיפה מבט סביב כדי לוודא שאף אחד לא מצותת להם. "זה בלתי אפשרי," אמרה.
"בלתי אפשרי?"
"כמעט."
"הקריירה שלךְ תנסוק."
"בלי כל ספק. אבל מה אתה חושב, שאני יכולה לנקוש באצבעות ו..."
"ברור לי שזה מסובך, שדרושה כאן מקצוענות אמיתית בכל מה שקשור למערכת החוק. אבל לכן אני מדבר איתך."
"ברור לי לגמרי למה אתה מדבר איתי. בגלל מה שקרה למארק אדיסון."
פול הרים את גבותיו והצליח לחייך בעצב. "אני מדבר איתך כי אני יודע שאכפת לך. וכן, מפני שאת היחידה שנשארה לי. גם בגלל זה."
טרומבלי רק הביטה בו, אבל מעיניה נשקף כאב עמוק.
"רגע. אם סגרו את המחלקה של דמפסי," אמר, "איך היא שולחת אנשים לרדוף אחרי?"
טרומבלי היססה רגע ארוך. "זאת באמת תעלומה, אני מודה. אני בקשר עם יחידת הריגול הנגדי בסוכנות הביון ציידי החפרפרות שהיא קבוצה קטנה וממודרת מאוד. יש לנו סוכן שהוטמע ביחידה הזאת. אנחנו מובילים את הפעולות, אבל אנחנו צריכים לתאם את זה איתם. ולדבריהם, אנחנו צריכים להקליט הודאה של דמפסי. וזה מופרך לגמרי כמובן. הרי היא פיקחית מעל ומעבר. בוגרת החוג ללימודי רוסיה במכללת סְוֶורְתְמור, עשתה דוקטורט בג'ורג'טאון. יודעת יותר מכל אחד אחר או ככה היא חושבת. אז איך נביא אותה למצב שהיא תפליל את עצמה? בכל מקרה, אחרת אין לנו שום דבר ביד. כך שהבולשת לא יכולה לפעול."
"ההחסן הנייד של הפנטום לא מספיק?"
"לא. הם צריכים הקלטה שבה היא מודה שהיא אחראית לטבח במשרדי הבולשת."
שתיקה ארוכה השתררה, ואז אמר פול, "לדעתי, יש דרך."
"אני שומעת," אמרה סטפני טרומבלי.
-111-
הבסיס הימי הגדול ביותר בעולם, המשמש גם כמפקדה ראשית של הצי האמריקאי, הוא בסיס נורפוק, ששטחו היבשתי הוא 146 קילומטרים רבועים, והוא שוכן בקצה הדרומי מזרחי של וירג'יניה. פול נסע לשם מהעיר וושינגטון שלוש שעות בלי לעצור לרגע. כשהגיע אל שער 5, נכנס למשרד הקבלה כדי לקחת אישור כניסה ליום אחד, שהמתין לו שם. הוא השתמש ברישיון הנהיגה שלו כגרנט אנדרסון, והתפלל בלבו שלא יבדקו במאגרי המידע הפלילי. הם אכן לא בדקו. האישור השתלשל עכשיו מהמראה הקדמית של הרכב.
קציני הצי הבכירים ביותר התגוררו בשכונת בְּריזי פוינט, בבתים בני חמישה חדרים, שמותר לגדל בהם חיות מחמד. הבית שפול חיפש היה ממוקם בשדרת דילינגהם. בית נאה, גם אם חסר כל ייחודיות, עם חניה מקורה ומדשאה נאה. כמו פרבר עירוני אמיד. שום מאבטחים חמושים לא נראו ברחובות.
פול החנה את המכונית בשביל הגישה וצלצל בפעמון הדלת. הוא שמע את הצלצולים מהדהדים בבית. דקה חלפה. מבעד לדלת הכניסה שמע מוזיקה פועמת.
טטיאנה גאלקין פתחה את הדלת.
חמש שנים לא ראה אותה. שערה היה זהוב יותר, אסוף כלפי מעלה בפקעת מבולגנת. היא היתה יפה כתמיד, אם כי השנים שרטטו קמטים דקים על מצחה ומסביב לעיניה. היא עלתה קצת במשקל, וזה החמיא לה מאוד. היא לא ענדה טבעת נישואים, לא שלו ולא של אף אחד אחר. היא לבשה חולצת טריקו לבנה, ואת מכנסי הטרנינג שלו ממכללת ריד, שלא לקח איתו כשעזב. הוא תהה אם בחרה בהם בכוונה לקראת הפגישה איתו.
פניה היו סמוקים קצת ועיניה היו אדומות, כאילו בכתה. ברקע שמע את טיילור סוויפט שרה משהו נוּגֶה, מריר מתוק, אולי את "All Too Well". הוא נזכר שגם שׂרה אהבה מאוד את טיילור סוויפט.
"פאשה," אמרה טטיאנה בקול צרוד.
היא פתחה בדחיפה את דלת הרשת. הוא חיבק אותה. הריח שלה לא השתנה. היא לא החליפה בושם.
פול נכנס לסלון, שגם הריהוט בו היה חסר כל ייחודיות. ללא ציפויי זהב.
"למה את בוכה?" שאל.
"קשה לי," אמרה. "לפגוש אותך."
הוא הנהן במבוכה.
היא טלטלה את ראשה. "לא יודעת," אמרה בשקט. "ברור לי שאתה אף פעם לא תסלח לי, ובכל זאת אני רוצה להתנצל."
"על מה?" אמר בשקט.
היא הרכינה את ראשה, עצמה את עיניה וטלטלה שוב את ראשה. "אַל תַקשה עלי. אני בחרתי במשפחה שלי, אתה יודע את זה. אבל גם אתה היית משפחה שלי. אני פשוט לא הבנתי את זה עד הסוף."
אחרי חמש שנים הוא עדיין חש אשם על שעזב אותה בצורה כזאת. כאב לו, כי פעם אהב אותה, וגם עכשיו עדיין אהב אותה. מערבולת רגשות הסתחררה בתוכו.
לאחר שתיקה ארוכה אמר, "אבא שלך..."
היא קטעה אותו. "ברזין לא התכוון להרוג אותך עם ספל התה ההוא. לא הייתי משתפת פעולה עם דבר כזה. זאת היתה תרופת הרגעה."
הוא הניד את ראשו. הוא לא רצה להיזכר ביום ההוא. "מה... מה שלומך?" הוא רצה לשאול אם יש לה מישהו אחר, אבל זה לא היה הזמן המתאים.
"תראה איך אנחנו חיים."
הוא הביט סביבו והרהר בהבדלים העצומים בין המראה השגרתי הזה לבין המותרות המופלגים שאפיינו את חייו של ארקדי גאלקין.
"אבל זה מקום מוגן," אמר פול. "לא נשקפת לכם סכנה כאן."
"אנחנו אסירים."
ארקדי גאלקין צץ פתאום בפתח החדר, מאחורי בתו. "מוזיקה חזק מדי," אמר לבתו. "לכבות." הוא פנה אל פול כשטטיאנה נסוגה. "ברייטמן," אמר ולא חייך.
גאלקין נראה כמי שהזדקן בעשר שנים, ולא בחמש. כרסו היתה גדולה עוד יותר. עיגולים אדומים נראו עכשיו מתחת לעיניו, שהתגמדו מתחת לגבות האפורות הפרועות. פניו היו חרושים קמטים עמוקים. כתפיו היו שחוחות.
המוזיקה נפסקה.
-112-
שני הגברים ישבו בביתן הגן, שהיה סגור ברשתות נגד חרקים. גאלקין עישן סיגר. העשן מילא את הביתן וצרב בעיניו של פול. גאלקין לבש את חולצת הפלנל המוכרת שלו, המשובצת כחול ולבן, כמו פעם. עיניו היו שקועות, אדומות ועייפות. שיניו היו לבנות יותר, אולי הודות לשיקום שיניים קוסמטי, אבל הוא נראה כמו קליפה ריקה של האדם התוסס שהיה חמש שנים קודם לכן.
"פעם הייתי אחד מאנשים הכי עשירים בעולם," אמר גאלקין. "עכשיו אני אסיר. מעצר בית. אתה מבין, החיים לא צפויים."
"'האדם מתכנן..."
"...ואלוהים צוחק.' כן. אתה איש פיקח." ראשו של גאלקין היה אפוף בענן עשן אפור. "אתה נעלמת לחמש שנים. בטח לא קל."
"דרש הרבה משמעת, כן."
"התחתנת עם בת שלי ונעלמת."
פול אמר, "נדמה לי שהיא יודעת למה."
"אני ידעתי שאתה חי! כל הזמן אמרתי לברזין. אתה בורח לבת שלי. אתה גונב ממני. לוקח כונן מחשב."
"החסן נייד, אתה מתכוון."
"כן. עושה לי כאב ראש גדול."
"אני מבין," אמר פול. הוא קרא חלק מהחומר שפוענח מהחסן הפנטום לא את כולו כמובן, כי הרוב היה ברוסית, אבל הוא הבין היטב את החשיבות המדהימה של התכתובת. "אני גם מבין שבעשרים השנים האחרונות היית נכס של סוכנות הביון. ג'רלדין דמפסי שלטה בך."
שתיקה ארוכה. עד כדי כך שפול התחיל לתהות אם גאלקין שמע אותו, אם הבין את מה שאמר.
"הייתי," אמר גאלקין לבסוף. "כבר לא."
"מה קרה?"
"מלחמה. עכשיו אף אחד בקרמלין לא סומך אף אחד."
"אז אתה חסר תועלת מבחינת סוכנות הביון?"
"נכון. הם אומרים אני" הוא חייך ואמר את המילים לאט "לא שמיש יותר. וככה, שלוש שנים, ארבע שנים, אנחנו חיים כמו אסירים בבסיס של צי אמריקאי."
"כל הכסף שלך," אמר פול בזהירות, "לא היה שלך?"
"לא שלי? אני משקיע! אני בונה! אני לקחת כמה מיליארדים ועושה מהם הרבה הרבה מיליארדים."
"אבל המזומן שהוזרם בהתחלה, שאִפשר לך להיכנס לעסקים..."
"אוך." גאלקין נופף בביטול בידו.
"האישה שפגשתי במוסקבה אתה יודע, העיוורת, לודמילה זייצבה היתה נכס של סוכנות הביון. היא גייסה אותך. היא עזרה לתעל כסף מסוכנות הביון, נכון?" פול נזכר לרגע בדבריה החידתיים של לודמילה: ברגע שנדמה לך שהבנת הכול, פתאום מתברר שטעית לגמרי. וגם: בנוגע למי שמושך בחוטים, כאן הכול מסתבך.
הדברים האלה נראו לו תמוהים, עד עכשיו.
גאלקין משך בכתפיו. "מי סוכנות ביון, מי קג"ב כל זה אני לא יכול לעקוב."
"בסדר." פול הרהר רגע. "אבל אתה בכל זאת יודע איך להגיע למפעילה שלך. למי שממונה על התיק. יש לך כתובת דוא"ל שלה."
הוא הניד את ראשו. "כל ערוצים סגורים. אני גמור עכשיו."
"ומה במקרה חירום? לדוגמה, אם החיים שלך בסכנה?"
"כן, כן, יש דרך. אני שולח נוּר. זיקוק של מצוקה."
"טוב. איפה נהגת להיפגש עם דמפסי?"
"בעיקר מלון. כל פעם אחר. לפעמים בבית מסתור."
"איפה?"
"ניו יורק, וושינגטון."
"בית מסתור בעיר וושינגטון?"
"כן. על יד. אז מה?"
-113-
כחובב ספרי מתח, דמיין פול את בית המסתור כבית אחוזה ג'ורג'יאני, עשוי לבנים אדומות, גדול אבל נסתר מן העין, עם חצר גדולה ומטופחת, בפרבר קטן בווירג'יניה. אבל בית המסתור שבו נהג ארקדי גאלקין להיפגש עם ג'רלדין דמפסי היה בית משק קטן וצנוע, ביער קֶבּין ג'ון שבמרילנד. בית עץ צבוע לבן, עם תריסים אדומים דהויים, שבחזיתו מדרגות בטון צבועות אפור. גג הרעפים היה מוכתם מהעצים שמעל. באדניות בטון לבנות נראו פרחים מוזנחים, ומסביב לבית היתה חורשה. כלומר, בקתה ביער, בקצה דרך עפר ארוכה. פרטיות מוחלטת כמעט. בלי שכנים, בלי שום עין שעלולה לשים לב מי מגיע ומי עוזב.
גאלקין הגיע באיחור של חצי שעה כמעט, בבלייזר כחול ועניבה. פול שם לב שהוא התלבש חגיגי לכבוד האירוע.
"אתה בטוח שזה כאן?" שאל פול.
"לגמרי בטוח. בית שכור. ממשלה תמיד מתקמצן."
"איך נכנסים?"
"בלי בעיה." גאלקין מצא קופסה נעולה שהיתה תלויה על המעקה של מרפסת הכניסה, לחץ על ארבעה מקשים ופתח אותה. בפנים היה המפתח. טכנולוגיה פשוטה לגמרי.
"סוכנות הביון סומכת עליך כנראה," אמר פול.
"פעם סמכו."
"הם לא שינו את הצופן."
"אני אומר לך, בכל מקום אותו בירוקרטיה של ממשלה. לא משתנה כלום." גאלקין פתח את מנעול הכניסה, והדלת שנפתחה שחררה מבפנים אוויר מחניק ומעופש. המקום היה בשימוש רק לעתים נדירות ככל הנראה. אבל אם הסוכנת טרומבלי אכן מקצוענית ועומדת בדיבורה, אנשי הבולשת כבר ביקרו כאן בשעה מוקדמת יותר ושתלו את מכשירי ההקלטה הנסתרים שלהם. זה המרב שהם היו מוכנים לעשות. מכל בחינה אחרת, המפגש הזה היה יוזמה של פול ובאחריותו הבלעדית; אנשי הבולשת ישתפו פעולה רק אם הוא יצליח במשימה. ולכן הכול היה מוטל על כתפיו.
בתוך הבית, בסלון הקטן, היו שטיח בז' מקיר לקיר, שתי כורסאות אדומות, טלוויזיה גדולה ווילונות. בקצה מסדרון קטן היו חדר שינה וחדר רחצה.
שעה נותרה עד המועד שבו תגיע לכאן ג'רלדין דמפסי, לדיון חירום עם ארקדי גאלקין. פול סקר במבטו את הבית הקטן ולא ראה שום עדות ברורה למכשירי הקלטה. אבל אולי הוא לא יודע מה לחפש? ובכל זאת ביצע את הנדרש לדעתו פתח ארונות, הפשיל את כיסוי המיטה ולא מצא כלום.
התוכנית שלו היתה להקליט את השיחה בין ג'רלדין דמפסי לגאלקין. שיחה שבה היא תפליל את עצמה. התכתובת שבכונן הפנטום חשפה את יחסיה ארוכי השנים עם הסוכן שהפעילה, ארקדי גאלקין, אבל לא קישרה אותה לטבח במשרדי הבולשת, וזאת החוליה שהיתה דרושה להם.
פול ערך חזרות עם גאלקין ועבר איתו על התרחישים האפשריים, וגאלקין שיתף פעולה בלהיטות מפתיעה. הסתייגותה של דמפסי מהפגישה, והעובדה שגאלקין נאלץ לעמול כדי לשכנע אותה, רק חיזקה את ההשערה שסוכנות הביון התנערה ממנו עובדה שהעצימה את נחישותו של גאלקין עד כדי דיבוק ממש.
כששמעו מכונית נעצרת, מיהר פול להתחבא בחדר השינה, אבל התמקם כך שיוכל להציץ החוצה דרך התריסים הוונציאניים שבחדר השינה, אבל מזווית נסתרת, כדי שלא יבחינו בו. גבר יצא מהמכונית בחור גבוה מאוד, בעל כתפיים רחבות וראש מגולח, שהבלייזר שלו היה קצת גדול עליו וכנראה הסתיר מתחתיו כלי נשק. פול שיער מראש שדמפסי תגיע לפחות עם מלווה אחד משירות האבטחה של סוכנות הביון. האיש ניגש אל הדלת האחורית של המכונית ופתח אותה, ודמפסי יצאה משם במעיל ארוך עם חגורה, נושאת תיק עור שחור גדול. הם ניגשו אל הבית והגבר פתח את דלת הכניסה, תחב את ראשו פנימה לסקירה קצרה, ורק אז אִפשר לדמפסי להיכנס.
"ארקדי ויקטורוביץ'," אמרה דמפסי בקול רועם. "פנית אלי בערוץ החירום. אני מקווה לטובתך שבאמת מדובר במקרה חירום. הפרעת לי ביום עמוס מאוד."
"אנחנו צריכים לדבר," אמר גאלקין.
פול התכוון לשבת על המיטה בחדר השינה, אבל דמפסי היתה עלולה לפתוח את דלת החדר רק כדי לבדוק שאין אף אדם נוסף בבית. לכן נכנס לארון הטחוב, שמבעד לדופנותיו הדקות שמע את השיחה באופן סביר בהחלט.
"מה הסיפור, ארקדי?" שאלה דמפסי, וקולה נשמע עמום קצת. "בהתחשב בעובדה שאתה כבר לא עובד בשבילנו."
"ברייטמן," הוא אמר. קולו נשמע צלול ורם יותר. "פול ברייטמן... מסתובב בשטח. את צריכה לפתור את העניין הזה. הוא איום בשביל משפחה שלי. הוא יודע שאני עבדתי איתך. אם זה יוצא, קרמלין ינסו לתפוס אותי ומשפחה שלי, ולא יוותרו עד ש..."
שתיקה קצרה. "כל עוד אתה ובני משפחתך תישארו בבסיס של הצי, אתם מוגנים."
"ככה זה כמו בית סוהר," הוא אמר. "איזה חיים זה, אחרי כל מה שאני עושה בשבילך?"
"הפנטום נסגר. אתה יודע את זה היטב."
"ואתם מקפיאים נכסים שלי. כסף שלי זה ביטחון שלי. כמעט עשרים שנה אני נותן מידעים לסוכנות ביון. אני משקיע. עושה הון. עכשיו אני רוצה כסף שלי בחזרה. לפחות קצת כסף."
"חתמת על ויתור, לפני שנים, והסכמת לתנאי הזה. הכסף הזה מעולם לא היה שלך."
"אני רוצה עסקה."
"אין על מה לדבר. אתה חתמת על הטופס. אז אם גמרת להתלונן ולנסות לעשות עסקות, אני רוצה לחזור למשרד שלי. יש לי הרבה עבודה אמיתית לעשות."
"אם תשחררו חצי מיליארד מנכסים שלי," אמר גאלקין, "אני נותן לכם ברייטמן."
"ברייטמן..." דמפסי שתקה רגע. "יכול להיות מעניין. תמשיך."
רעש עז נשמע פתאום מהדורת חדשות בטלוויזיה, בקולי קולות. דמפסי הפעילה את המכשיר, כך שיער פול, כדי למסֵך את מה שייאמר בינה לבין גאלקין. לנטרל כל מכשיר הקלטה חבוי. כלומר, היא שיערה שעלולים להיות מכשירים כאלה וציפתה להם. במשך דקה או שתיים ניסה פול להמשיך להאזין לשיחה, אבל לא שמע כלום.
הוא גחן לקשור מחדש את נעליו, שהיו חדשות והציקו לו קצת.
באותו רגע, בלי כל אזהרה, שמע את דלת חדר השינה נפתחת במהירות. "אני יודע שאתה פה, ברייטמן," נשמע קולו של המאבטח. "צא משם בידיים מורמות. ברגע זה."
דלת הארון נפתחה, ומולו, באקדח שלוף, עמד המאבטח, גבר בן ארבעים כמעט, שפניו הקשוחים נחרצו קמטים בטרם עת.
מאחוריו עמדה ג'רלדין דמפסי. ולצדה ניצב ארקדי גאלקין.
"מר ברייטמן," אמרה דמפסי, ושום הפתעה לא ניכרה בפניה. "הנה אתה. איזה עונג בלתי צפוי. יש לנו כל כך הרבה דברים לשוחח עליהם."
"כמו האופן שבו שכרת סוכנים רוסים כדי שירצחו סוכני בולשת שעמדו לגלות שאת חפרפרת?"
"על מה אתה מדבר, ברייטמן? אתה נשמע מעורער." היא פנתה אל הקירח בחיוך מלא חדווה. "שון, תערוך עליו חיפוש." ובמלמול הוסיפה, "בוא נוודא שהשיחה הזאת תישאר בינינו."
המאבטח התקרב, בלי להסיט את האקדח שאחז בימינו ועדיין כיוון אל פול. הוא שלח את ידו השמאלית וערך חיפוש על פול, מהכתפיים ובמורד הגוף והצלעות. הוא חיטט בכיסיו, ובארשת ניצחון שלף את הטלפון החד פעמי של פול. הוא הראה אותו לדמפסי, שמשכה בכתפיה. "קח את זה," אמרה.
הוא המשיך בחיפוש על גבו של ברייטמן, עד שאצבעותיו איתרו את המשדר הזעיר שהודבק בשקע גבו של פול. הוא עצר. "תוריד את החולצה," פקד.
פול היסס אבל הבין שאין לו ברירה. כשפשט את החולצה, אמרה דמפסי, "תסתובב." פול הסתובב ועיווה את פניו כאשר שון תלש את פס ההדבקה, הוריד את המכשיר והושיט אותו לדמפסי.
"עוד משדר?" אמרה והנידה את ראשה. "איזו תוכנית יסודית. שון, אני מניחה שיש עט בכיס החזה שלו. תוכל לתת לי גם אותו, בבקשה?"
שון שלף את מכשיר הגיבוי העט שהוצמד לכיס החולצה של פול.
דמפסי לא החמיצה אף פרט כנראה.
"אז מה אתה אומר, פול?" אמרה דמפסי בארסיות.
"אני אומר שהכול מתקדם לפי התוכנית," ענה פול.
"על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?"
"את כל כך צפויה," אמר לה פול, אבל לא המשיך להסביר. התוכנית שלו התקדמה, גם אם לא בדיוק כמו שחזה.
"צא משם," אמרה דמפסי.
המאבטח דחף את פול אל מחוץ לחדר ולאורך המסדרון, ופתח את דלת הבית.
"אם אתה רוצה לדבר," המשיכה דמפסי, "נלך לטייל ביער. נצא מ... אולפן ההקלטות הזה." היא נופפה בידה בביטול לעבר הבית וכל מכשירי ההקלטה החבויים בו. "קדימה, שניכם."
פול ידע מה היא מתכוונת לעשות לו, או לצוות על שון שיעשה לו, ברגע שיצא מהבית. הוא לא היה מסוגל להרגיע את לבו ההולם. כי עכשיו הכול היה צריך לפעול לפי התוכנית, או שזה הסוף שלו.
כאשר ארבעתם ירדו במדרגות הכניסה של הבית, התחילה דמפסי לומר, "אז ככה, מר ברייטמן..."
פול קטע אותה. "אם משהו יקרה לי, הלילה בחצות יישלח דוא"ל עם קובץ הפנטום המפוענח לרשימה ארוכה, שנבחרה בקפידה, של כתבים ועורכים ב'וול סטריט ג'ורנל', ב'וושינגטון פוסט', ב'ניו יורק טיימס' ובהמון רשתות תקשורת וערוצי חדשות בכבלים."
להפתעתו, דמפסי לא אמרה כלום. הם נכנסו לתוך היער, שהיה עבות עד כדי כך שהבית נעלם מן העין כמעט מיד. האם האיום אכן נטרל אותה? חשב פול. לא היתה שום בעיה ליצור "מתג איש מת" דיגיטלי. והוא אכן עשה זאת: הוא חיבר דוא"ל מפורט וקבע לו שליחה אוטומטית מושהית. אם הוא לא יגיע אל חשבון הג'ימייל שלו ויבטל את השליחה הזאת, הדוא"ל יישלח אל כל הנמענים שציין. רק הוא עצמו יכול לעצור את התהליך. ולכן, לא כדאי לדמפסי להרוג אותו.
"אבל אני אוכל לעצור את הדוא"ל הזה," הוסיף. "אם תצליחי לשכנע אותי."
"לשכנע אותך?" דמפסי חייכה קלות והביטה בגאלקין. "ארקדי, העובד לשעבר שלך לא שמע כנראה על FISC."
ארקדי הביט בה ואחר כך בפול. נראה שאין לו מושג על מה היא מדברת.
"מה זאת אומרת?" שאל פול. הם פסעו לאורך שביל עפר צר, שהתפתל בין העצים.
"בית הדין למעקב אחרי מודיעין זר. לפני שעתיים, לפי בקשתי שאושרה על ידי ראש המודיעין הלאומי, דרך אגב בית הדין הורה לגוגל להיענות לבקשתי ולאפשר לי להיכנס לג'ימייל שלך. ואכן נכנסנו לשם, והדוא"ל שהתכוונת לשלוח נמחק."
פול חש שהוא נתקף אלם. עיניו מצמצו במהירות כשהרהר במשמעותה של הבשורה הזאת. לא רק בנוגע לביטחונו שלו: דבריה של דמפסי העידו שהיקף הקנוניה והטיוח הוא מעל ומעבר לכל מה שצפה מראש.
"אתה מבין, מר ברייטמן, אתה תשב עשר שנים במאסר בגלל מה שנקרא החזקה בלתי חוקית ומכוּונת של מידע מסווג הנוגע לביטחון הלאומי. כך שאם אתה מקווה לנהל איתי משא ומתן, אל תטרח."
פול שתק. הם המשיכו ללכת.
"אתה רוצה לדעת במה אתה מנסה לחבֵּל? רק ביוזמת הריגול המוצלחת ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אחד הסודות הכמוסים ביותר אי פעם. מיזם סודי כל כך של סוכנות הביון, שהוא אפילו לא רשום בספר הטלפונים המסווג של הסוכנות. החדירה המשמעותית ביותר לקרמלין מאז ומתמיד, אתה מבין?"
"ומה מטרתו?" שאל פול.
דמפסי נאנחה והנידה את ראשה, כמיואשת מהשיח האווילי וחסר הטעם. היא הזיזה קצת את רצועת התיק שהיה תלוי על כתפה. דבריה נטפו התנשאות. "עוד בצעירותי, כעובדת שאפתנית של סוכנות הביון, ששובצה במוסקבה בסוף המאה העשרים, גייסתי יזם צעיר, שאפתני לא פחות, לתוכנית יוצאת דופן. עשינו איתו עסקה. אנחנו נעזור לך להתעשר, ובתמורה, אתה תרַגל בשבילנו. הוא יהיה אוליגרך שנמצא בבעלותנו. אוליגרך שיש לו גישה ישירה לקרמלין, כמו לכל האוליגרכים האחרים. ואני אהיה ממונה על התיק שלו. בהתחלה הזרמנו לקרן שלו כסף של סוכנות הביון. אבל מהר מאוד הרווחנו את הכסף בחזרה. ארקדי גאלקין נהפך בסופו של דבר לנכס המודיעיני היקר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. מִשקפת לתוך הקרמלין! כל החלטה שהתקבלה בהנהגה הרוסית נודעה לנו מיד. איך אתה חושב שידענו זמן רב כל כך מראש שמוסקבה עומדת לפלוש לאוקראינה? ידענו בפרטי פרטים על כל צעד ועל כל שינוי. ידענו מה הם עומדים לעשות עוד לפני שמישהו בעולם ידע על כך. ויחידה סודית שלמה של סוכנות הביון צמחה סביבו: הפנטום. תא קטן וסגור, שהאנשים שבו ערכו סיעור מוחות בנוגע לדרכי ריגול חדשות. במנותק משאר הסוכנות. ומה היתה הגאונות בתוכנית כולה? שלא היינו זקוקים למימון. התוכנית מימנה את עצמה! כך שלא היינו זקוקים לפיקוח של הקונגרס. ועכשיו אתה מאיים לפרסם את הפרטים! ובכך להוריד לטמיון עשרות שנים של מודיעין שלא יסולא בפז. ועוד דבר: אם תחשוף את העובדה שארקדי בגד בקרמלין, תביא למותם של כל בני משפחתו. זה מה שאתה רוצה לעשות לטטיאנה? אתה באמת מוכן לדון אותם למוות בדם קר?"
"הם מוגנים," אמר פול. "הם גרים בבסיס של הצי האמריקאי."
מחשבותיו הסתחררו בזעם. עדיין נותרו לו כמה קלפים ביד, אבל היה עליו לתזמן בדייקנות את שליפתם.
דמפסי המשיכה. "אתה זוכר את הסיפור הזה בחדשות, על ההוא שיזם הפיכה נגד הקרמלין? שהמטוס שלו התפוצץ באוויר, מצפון למוסקבה, כעבור כמה שבועות? כפי שאתה מבין, כשמדובר בחוסר נאמנות, האיש הגדול במוסקבה לא משחק משחקים. אז אתה יכול להיות בטוח שאשתך לשעבר ואבא שלה, ורבים אחרים, יחוסלו אם המידע הזה יתפרסם בציבור. הם ימצאו אותם, אני מבטיחה לך. זה לא ייגמר טוב מבחינתך, פול. למעשה, הבוס שלך לשעבר, גאלקין, לא מביא לנו שום תועלת כרגע. הוא התחיל להאמין למה שכתבו עליו בעיתון. כמו פינוקיו, הוא התחיל להאמין שהוא ילד אמיתי. חשב שהוא באמת משקיע גאון. זאת אומרת, הרווחים שלו אומרים הכול, כן? אבל האמת היא שרק מטוב לבנו אנחנו מאפשרים לו ולבני המשפחה שלו לגור בבסיס של הצי, כדי להגן עליהם מהמזימות של הגֶה אוּ. להגן כמיטב יכולתנו כמובן. ולא, ארקדי, אתה לא תקבל בחזרה חצי מיליארד דולר. אפילו לא סנט אחד. הכסף לא שלך. ומעולם לא היה שלך."
עכשיו פנה פול אל גאלקין, שפניו היו סמוקים. האוליגרך לשעבר נראה זועם. "אתה מבין? היא כבר לא בעלת ברית שלך," אמר פול. "היא אויבת שלך. היא יכולה לחשוף אותך ואת כל המשפחה שלך לסכנה. אתה באמת רוצה להשאיר את הגורל שלך בידיה? כמו שאמרתָ, בובה שאוהבת את החוטים שלה חושבת שהיא חופשייה! זאת ההזדמנות שלך לחתוך את החוטים שלך."
פול הביט בדמפסי וניסה לאמוד את התגובה שלה, ואז, בזווית העין, הבחין בתנועה חשאית ומהירה.
גאלקין שלף אקדח וכיוון אותו ישירות אל ג'רלדין דמפסי. אל המפעילה שלו. אל הממונָה על התיק שלו. איך הגיע כלי נשק לידיו של גאלקין? הוא לא ציין שיש ברשותו נשק.
"אל תהיה טיפש," הטיחה בו דמפסי. פול ראה את לובן עיניה באפלולית הדמדומים. לא היה לה מושג מה הנכס שלה לשעבר עלול לעשות עכשיו. "תוריד את האקדח הזה לפני שתחטוף כדור בעצמך."
כמו לפי אות, הרים המאבטח את האקדח שלו וכיוון אותו אל גאלקין, ולרגע נראה שנוצר כאן תיקו. האיש מילא את תפקידו והגן על בת חסותו.
האקדח של גאלקין רעד קלות באחיזתו. הוא כיוון אותו אל דמפסי ואחר כך אל שון, המאבטח. הלוך ושוב, בהבעה פראית, אולי גם מפוחדת קצת.
פול נזכר בדבריה של הסוכנת טרומבלי: שירות האבטחה של סוכנות הביון... הם שואבים כוח אדם מהמשטרה או מהבולשת. אולי גם שון הוא סוכן בולשת לשעבר, חשב בלבו. רוב הסיכויים שכן.
ולכן ניסה שוב להתגרות בדמפסי. "אני לא מבין איך את מסוגלת לישון בלילה," אמר לה. "הרי אַת שכרת בריונים שיחסלו את סוכני הבולשת. אלה היו עמיתים שלך, שנלחמו למען המטרה המשותפת של כולנו, ואת ציווית לחסל אותם! איך יכולת לעשות דבר כזה?"
שון המשיך לכוון את האקדח אל גאלקין, אבל נראה שהוא מקשיב לדבריו.
"אוי, בחייך," אמרה דמפסי. "תחסוך ממני את הצדקנות המבחילה שלך. כן, לפני חמש שנים נאלצנו לגדוע את החקירה הזאת, שהכוונות שלה היו טובות, אבל התוצאה שלה היתה עלולה להיות הרת אסון. ובזכות העובדה שמיזם הפנטום שרד, הצלחנו להשיג מידע רב ערך, שעיצב את המדיניות. עמיתַי ואני נאלצים שוב ושוב לסכן את חייהם של הסוכנים שלנו. אנחנו לא עושים את זה בקלות ראש. אבל אי אפשר להגן על הארץ הזאת אם לא מוכנים להסתכן בשביל זה. הגברים והנשים שמתנדבים להגן על האומה משלימים עם המציאות הזאת. במקרה ההוא, שהזכרת, חיסולה של היחידה הזאת היה החלטה טרגית, אבל הכרחית לחלוטין."
שון הביט בג'רלדין דמפסי, הוריד את אקדחו וצמצם את עיניו. "סליחה, גברתי, מה אמרת?"
הבזק של עצבנות חלף בפניה של דמפסי. אבל האם ברגע זה השתנה משהו במאזן היחסים בינה לבין המאבטח שלה? גאלקין עדיין כיוון את האקדח שלו עכשיו רק אל דמפסי.
פול הביט במאבטח ומבטיהם הצטלבו. "כן," אמר לו פול. "קיצוניים כמוה חושבים שהם צודקים תמיד. אבל ברגע שמתייחסים לבני אדם כאל חיילים על לוח שחמט, מאבדים את הדרך."
"שון, שני האנשים האלה מאיימים על חיי. תמלא את התפקיד שלך ותחסל את שניהם," פקדה דמפסי.
המאבטח הניד קלות את ראשו.
דמפסי צעקה בזעם, "שון, תחסל אותם! ואתה, גאלקין אתה באמת חושב שהמשפחה שלך תחיה בשלווה אי פעם? אני אסלק אתכם לגמרי מהתוכנית! לא תהיה לכם שום הגנה משום סוג!"
קול הנפץ החריש את אוזניו של פול.
אבל הירייה לא נורתה מאקדחו של שון. אלא מזה של ארקדי גאלקין. הוא נראה המום ממה שעשה. "אני לא בובה!" צעק.
הגוף של ג'רלדין דמפסי התעוות כשהיא נפלה ארצה, והתיק שלה נשמט מידה והתגלגל קצת הלאה. "אלוהים!" צעקה וציפורניה שרטו את העפר.
הירייה פגעה כנראה בירכה של דמפסי. גאלקין הרים שוב את אקדחו וכיוון אותו אליה. שוב נשמע קול נפץ עז.
חזהו של גאלקין נהפך לעיסה שותתת דם. אקדחו נשמט לצדו כשקרס ארצה. שון הוא שיָרה בו.
גאלקין גנח. פול הסתובב אליו. הוא ראה שחותנו לשעבר מתייסר, אבל הוא עדיין לא מת. גאלקין התנשף, בהה בפול, ופיו נפתח ונסגר כמו פה של דג. ואז הבין פול שגאלקין מנסה להגיד לו משהו.
חוליה של סוכני בולשת פרצה פתאום מבין העצים. שניים מהם תפסו את ג'רלדין דמפסי ואזקו אותה. היא מחתה בקול, בכעס. אבל הפציעה שלה היתה חמורה, ולכן השכיבו אותה על אלונקה מתקפלת. היא צרחה מכאב.
פול כרע ליד גאלקין הגווע, הביט בחזהו השותת דם, וניסה לשמוע את המילים החלושות, החרישיות, את הלחישה המחרחרת. דם ניגר מזוויות פיו של ארקדי. בכוחותיו האחרונים ניסה להגיד משהו לפול.
פול גחן עוד יותר וקירב את אוזנו אל ראשו של גאלקין. אבל שפתיו של האוליגרך הפסיקו לנוע. לסתו נשמטה, והיה ברור שהוא מת. ולרגע עברה במוחו של פול המחשבה שהוא נראֶה שלֵו.
אפילוג
כעבור חודש
בית הקברות שכן מחוץ לדריפילד אתר קבורה נטול כל סממן דתי, שהמצבות הישנות ביותר בו היו מהמאה השמונה עשרה. משתתפים מעטים הגיעו להלוויה של סטנלי ברייטמן. הוא לא השאיר אחריו חברים רבים, ופול חשש שאיש לא יגיע. הוא היה בטוח ששרה לא תבוא. הוא לא ציפה שהיא תבוא. הסיפור הזה נגמר. פול חשב שאולי המטיף מהיער יבוא. סטיבן לוקס. אבל גם הוא לא בא. לעומת זאת, פרופסור מוס סוויטווטר הגיע מפיטסבורג. וגם חבר ילדות של פול, וולטר בֶּקלי, שעשה את כל הדרך בטיסה מבלינגהם שבמדינת וושינגטון.
מאחר שאביו לא השאיר הנחיות כלשהן בנוגע לסידורי ההלוויה שלו, נאלץ פול לאלתר. הוא הביא רב מהעיר בית לחם שבניו המפשייר. רב מבית לחם נראה לו פשרה הוגנת. אביו של פול מעולם לא חי לפי כלליה של דת זו או אחרת. הוא לא האמין בכך.
המשתתפים המעטים התקבצו אט אט בבית הקברות הקטן והפשוט, המוקף יער. וולטר בקלי לחץ את ידו של פול וחיבק אותו במבוכה. "בחיי, אבא שלך הפך את החיים שלו להרפתקה פרועה. בהשוואה אליו, החיים שלך בטח נראים משעממים, בלי שום אירועים מיוחדים," אמר.
"נכון," ענה פול, וחיוך מהורהר עלה על פניו.
"אולי זאת הסיבה שאנשים כמונו עושים סקי, נכון? אין לנו מספיק סכנות בחיים."
פול צחקק בנימוס ואמר, "טוב, יש יתרונות לחיים שלווים."
מישהו עמד בסמוך וחיכה לדבר איתו, ופול שם לב שזהו פרופסור סוויטווטר, התלמיד הוותיק של אביו. "סליחה," אמר פול לוולטר ופנה אל הפרופסור, שאותת לו שיבוא איתו הצדה. כששניהם היו במרחק כעשרה מטרים מהחבורה, אמר פרופסור סוויטווטר בקול חרישי, "אתה יודע שחמשת הקבצים ההם עדיין על המחשב שלי."
"באמת?"
"אתה רוצה שאני אשלח לך אותם?"
"לא, תודה," אמר פול. "אני מנסה להתרחק מכל העניין הזה."
"אה," אמר הפרופסור בחיוך קל. "אני מבין. אבל אם אי פעם תשנה את דעתך, תודיע לי."
"תודה רבה."
"דרך אגב, מה קרה לאוליגרך?"
ארקדי גאלקין נקבר בטקס פרטי קטן בבית הקברות הר הלבנון, באָדֶלפי שבמרילנד. פול שמע על כך רק לאחר מעשה.
"הוא מת," אמר בעצב. "סיפור ארוך."
הוא הבחין במישהו מתקרב, התנצל לפני פרופסור סוויטווטר ונפנה אל בן דודו ג'ייסון ברייטמן.
"ג'ייסון," אמר פול. "לא חשבתי שתבוא."
"כן, אני יודע," אמר ג'ייסון. "לא הכרתי את אבא שלך. ידעתי שהוא קצת... ירד מהפסים, נכון? אבל הוא היה אדם מבריק."
"אלכס בסדר?"
"כן, היה לו איזה עניין... משפחתי, כך שהוא לא היה יכול להגיע, אבל הוא שולח את תנחומיו."
"מצטער שלא יכולתי להיות בקשר בשנים האחרונות."
"אני מבין. אתה התייחסת יפה אל אבא שלי, ואני יודע שהוא העריך את זה, גם אם הוא לא היה מסוגל להגיד."
"אני יודע. והמשפחה שלך הצילה את חיי, אז כן, זה מתאזן איכשהו."
"הֵיי, פול!" ריק ג'ייקובסון ומרי לואיז הגיעו. ריק ניגש אל פול וחיבק אותו חזק. "אני כל כך מצטער," אמר והוסיף אל ג'ייסון: "סליחה על ההפרעה."
"תודה שבאתם." פול נישק את מרי לואיז על לחייה. "אני מעריך את זה מאוד."
ריק הניח את ידיו על כתפיו של פול. "לדעתי, אתה חייב לי הסבר ארוך וכמה כוסות בירה."
"אולי תישארו ללון אצלי?" שאל פול. "יש המון מקום, והנסיעה לניו ג'רזי תיקח לכם המון זמן."
בני הזוג הביטו זה בזה. "הצעה נחמדה מאוד," אמרה מרי לואיז.
מעבר לכתפה ראה פול דמות אישה פוסעת לאט לעברו. "תסלחו לי רגע, חברים?"
הוא התקרב אליה בזרועות פתוחות. "דושנקאיה. הגעת."
"הייתי חייבת לבוא, פאשה. אני יודעת כמה אבא שלך היה חשוב לך."
פול חייך קלות. "כן, במובן מסוים, אני מניח." הוא חיבק אותה.
"דיברת עליו הרבה."
היא לבשה שמלה שחורה ארוכה, עטורת גדילים. שמלה מיד שנייה או שמלת מעצבים בסגנון וינטג'? היה קשה לקבוע. המעמד שלה השתנה, אבל היא לא השתנתה, ראה פול. "אם מדברים על אבות שמתו..."
דממה השתררה. טטיאנה אחזה את כף ידו בשתי ידיה. "לדעתי, כשהוא שלף אקדח בבית המסתור של סוכנות הביון, הוא ידע מה יקרה לו. בעיני, הוא ממש התאבד. כי כל החיים הקודמים שלו נעלמו. והוא ידע שהם לא יחזרו. הוא לא רצה לחיות ככה." דמעות זלגו על פניה.
"איפה המשפחה שלך? מה קרה להם?"
"הממשל התייחס אלינו יפה. בזכות השירות של אבא, שנמשך כל כך הרבה שנים. הם הציעו להעביר את כולנו למקום אחר, לארץ זרה, בשם בדוי, אבל התברר שמדובר בפרגוואי, ואלינה סירבה בכל תוקף. לא בא בחשבון. כך שגם היא גרה בבית שבבסיס."
"וניקו?"
"הוא כאן, פאשה. נסענו יחד."
"שכרתם מכונית?" הוא ניסה להבין איך חייהם מתנהלים בלי כסף. מרחוק ראה את ניקו עומד ליד בחור נאה, שחור שיער הבחור שפול ראה אותו פעם נוהג במכונית של ניקו. איך הוא עדיין יכול לממן לעצמו נהג? תהה פול. ואז ראה שהאיש אוחז בידו של ניקו והבין.
"הוא לא הנהג של ניקו, מה?" שאל פול בהשתאות.
טטיאנה חייכה, עצמה את עיניה והנידה את ראשה. "אבא שלי לא היה היחיד שהסתיר דברים. עכשיו הרבה יותר נעים בחברתו של ניקו."
שתיקה ארוכה השתררה. לבסוף אמר פול, "אתם באמת מוגנים, לדעתך? מישהו מנסה לפגוע בכם?"
"מיום שפאפא מת, אנחנו כבר לא על הכוונת. הוא היחיד שעניין את הרוסים. אנחנו לא מעניינים אותם כל כך."
"ואת? איפה את גרה?"
"בשלב זה אני גרה עם אלינה בבסיס. לא הכי כיף בעולם, אבל זה מה שיש."
הוא הביט בה רגע ארוך. "את אוהבת להפליג?"
"אתה יודע שאני אוהבת את הים, פאשה."
"אני לא מתכוון לבטן גב ביאכטה מפוארת, טטיאנה, אני מתכוון לשיט ממש."
ברגע שאמר את זה, תהה אם הכאיב לה בכך שהזכיר את עולמה הקודם. אבל היא רק חייכה אליו.
"אני יודעת להשיט מפרשית, פאשה. מגיל שש קיבלתי שיעורים מסודרים."
כמובן, חשב. "אוקיי, טוב."
"למה אתה שואל?"
כעבור שלושה חודשים
כמעט ארבע מאות שעות - עשרה שבועות של עבודה מאומצת - נדרשו לפול כדי לבנות לטטיאנה את סירת המפרש שרצתה: הֵרֶסְהוֹף שתים עשרה וחצי. המפרשית המשובחת והאלגנטית ביותר שעוצבה אי פעם. כאשר תוכננה בפעם הראשונה ב 1914, על ידי קפטן נתניאל הרסהוף, היא נבנתה כולה מעץ. פול מצא את התוכניות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, כולל התאמה של השִׁדרן גם לשיט במים רדודים יחסית. הסירה היתה עשויה בסגנון ניו אינגלנד קלאסי - מסגרות עץ אלון, רצפת עץ ארז ועיטורים מעץ טיק. את התורן והמנור עשה מאשוחית סיטְקה. כל הבריחים והאביזרים העשויים ארד וכל כלי המתכת האחרים היו מצוחצחים למשעי. הסיפון היה מצופה קנבס. סירה יפהפייה.
הוא קרא לסירה "טטיאנה" והצליח להסתיר זאת ממנה עד להשקת הסירה. היא ניסתה להתייחס לכך בקלילות נתנה לו אגרוף קל בכתף ואמרה שהוא נדוש אבל דמעות עמדו בעיניה. "איזה יופי," לחשה.
הוא וטטיאנה השיקו את הסירה יומיים לאחר סיומה, במזח המלין, ביום אביב מושלם.
הם בדקו שהכול קשור כהלכה, ששום חבל לא משתלשל מהסירה לתוך המים. הם וידאו שכבל העוגן מגולגל כיאות וקשור היטב למקומו. שדלי הריקון קשור לתורן. פול הרים את מבטו כדי לוודא שהכבל לא מסתבך במפרש. שכבל החרטום וכבל הירכתיים מהודקים למזח. המפרשים היו נוקשים, חדשים; יהיה צורך לרכך אותם בהתחלה.
פול עדיין עסק בבדיקות, כששמע שמישהו מתקרב.
הוא הרים את מבטו וראה את סוכנת הבולשת סטפני טרומבלי עומדת על המזח. היא לבשה ג'ינס וחולצה כחולה ששרווליה מופשלים, ונעלה סניקרס. פול לא ראה אותה מעולם בלבוש לא רשמי כזה.
הוא חש פעימת חשש. "הסוכנת טרומבלי, איזו הפתעה."
היא הנהנה וחייכה. "למעשה, כבר לא סוכנת אלא סגנית מנהל עכשיו, ובמידה מסוימת בזכותך."
"אני שמח לשמוע. ברכות."
"תודה רבה. כלי שיט נחמד מאוד בנית אותו בעצמך?"
פול הנהן. "אז הצלחת למצוא אותנו."
"זה אמור להיות הכישרון העיקרי שלנו כסוכני בולשת," אמרה.
"כן, אני מניח. ולמה זכיתי בכבוד הזה?"
"חשבתי שיעניין אותך לשמוע שג'רלדין דמפסי בדרך לכלא, עשרים וחמש שנה או מאסר עולם, תלוי בשופט. מאז הפעם האחרונה שפגשת אותה, היא הוחזקה במתקן מעצר בעיר וושינגטון."
"מה האישומים?"
"טֶבַח. רצח מארק אדיסון וחמישה סוכני בולשת נוספים."
פול הנהן והמשיך לבדוק את הכבלים.
"כי בזכותך היא הפלילה את עצמה במו פיה."
טטיאנה הציצה מאחורי מפרש החלוץ. "פול, אנחנו מוכנים לצאת?" שאלה. "אל תשכח לוודא שהטלפונים שלנו במקום בטוח."
הוא הנהן. "דאגתי לזה," אמר. הוא שם את הטלפונים שלהם בשקיות ניילון אטומות, בתוך התא למטה, כך שיישארו יבשים. בתא היתה גם צידנית מלאה כריכים ובירה.
"המכשירים ששמת בנעליים, פול," אמרה טרומבלי. "ממש צחקתי. מהלך מתוחכם מאוד."
פול חייך כשנזכר. הוא שיער שדמפסי תחפש עליו מכשירי הקלטה במפגש בבית המסתור, ולכן השאיר כמה וכמה מכשירים במקומות צפויים כדי שהיא תמצא אותם המשדר שהיה מודבק לשקע גבו, העט שמקליט ומשדר, כל אביזרי הריגול הרגילים. אבל הוא שיער שלא יעלה על דעתה לבדוק את הנעליים שלו, שהיו מצוידות במכשירי הקלטה ושידור, כך שישדרו את כל הווידוי של דמפסי אל סוכני הבולשת הממתינים. וההשערה שלו היתה נכונה.
פול הביט בטטיאנה, שהורידה למים את השִׁדרן. היה ברור שהיא אוהבת את הסירה.
טרומבלי עדיין לא סיימה. "מסוכנות הביון מסרו לי שהתוכניות הקיצוניות של דמפסי בוטלו, ולא מעט ראשים עומדים לעוף."
"אני מניח שהם עושים שם ניקוי אורוות," אמר פול.
טרומבלי חייכה בעצב והנהנה.
"לא ייאמן איך היא הצליחה לעשות מה שהיא רוצה כל כך הרבה שנים," אמר פול. "רק מפני שתוכנית הפנטום מימנה את עצמה, והיא לא היתה צריכה לבקש מאף אחד אישור לתקציב. היא ניהלה את היחידה באמצעות הכסף שגאלקין הרוויח."
טרומבלי הנהנה. "די גאוני, מה?"
"אז איפה אנדריי ברזין?"
"גם הוא עצור," אמרה טרומבלי וניסתה לסדר את שערה האפור, שנסתר ברוח.
"אבל הוא היה סוכן ביון. אני לא מבין."
"הוא נעצר על רצח שוטר בניו המפשייר, אלק ווד. מכר שלך, לא?"
"כן, הוא היה חבר שלי," אמר פול. "אבל מה שאני לא מבין זה למה דמפסי התעקשה כל כך להגן על ארקדי גאלקין בשנים האחרונות."
"היא לא הגנה על גאלקין. הוא כבר לא עניין אותה. לא היתה לו שום חשיבות מבצעית. היא הגנה על עצמה. כדי שהפעולות שלה לא ייחשפו. הסיפור הרשמי הוא שהיא פעלה על דעת עצמה."
"פעלה על דעת עצמה?" אמר פול בתדהמה. "מה זאת אומרת? הרי היא דיווחה לכמה וכמה בכירים בסוכנות הביון ולראש המודיעין הלאומי. אני מניח שכולם ידעו מה היא עושה."
"אנחנו פשוט נזרום עם הגרסה הזאת, בסדר?" אמרה טרומבלי. "כל דבר שקורה אפשר לתאר במאה דרכים שונות. אני מציעה שתאמץ את דרך התיאור שלי." היא נעצה בו מבט, ונימת קולה היתה נחרצת. הנושא לא היה פתוח לדיון. היא לא התבדחה.
"בסדר," אמר פול, ששמח להותיר מאחוריו את כל השטויות הבירוקרטיות האלה.
"וזה הסוף של כל הסיפור הזה," היא אמרה. "אבל אתה יודע... אני מצטערת שאני צריכה להגיד את זה, אבל אם אי פעם מישהו מכם משניכם ידליף איזשהו פרט מהסיפור הזה, אנחנו נמצא אתכם." עכשיו הביטה בטטיאנה, שהיתה די קרובה, כך שיכלה לשמוע את הנאמר.
"תמצאו אותנו?" פול העיף מבט בטטיאנה והחזיר את עיניו אל טרומבלי. "אני מניח שאת בסך הכול רוצה להדגיש את כוונתך, ולכן אני אשתדל לא להיפגע מצורת הדיבור שלך. אם המסר שלך הוא שצריך לקבור עמוק עמוק את כמוסת הזמן הזאת אני מבין את המסר."
"אני כמובן מעריכה את זה," אמרה טרומבלי. "ובקשר לשאר הסעיפים שנוגעים אליך..." היא התכוונה להחזקה מכוּונת של מידע מסווג הנוגע לביטחון הלאומי, לגניבת הזהות של גרנט אנדרסון ולשימוש במספר הביטוח הלאומי שלו במשך חמש שנים. "כל האישומים האלה בוטלו. אתה נקי מעכשיו."
הוא הנהן לאות תודה.
"טוב... אז מה הלאה, פול?" שאלה טרומבלי. "תחזור לחיים הקודמים שלך ותעשה הון בוול סטריט? אין לי ספק שאתה מסוגל."
"לא, אני לא חושב," הוא אמר. "טטיאנה ואני מעדיפים חיים פשוטים יותר. מתברר שהכי נעים לי כשאני עוסק בעבודת כפיים."
טטיאנה חייכה למשמע האמירה הזאת. היא אחזה בידו. "הוא מתכוון כשהוא בונה סירות ללקוחות עשירים." אם כי היא כבר לא היתה לקוחה עשירה, ושניהם גרו עכשיו בבית הקטן של פול בדריפילד.
"אז אתם מפליגים?" שאלה טרומבלי.
"כן, ממש ברגע זה. אולי באמת תוכלי לעזור לנו ולשחרר את כבל החרטום?" אמר פול, התיר את כבל הירכתיים והשליך אותו אל המזח.
טרומבלי התירה את כבל החרטום והשליכה אותו אל הסירה.
הם התרחקו מהמזח במפרשים רפויים, ואז סובבה טטיאנה את המפרשית לעבר הרוח, והמפרשים התמלאו עד שלא נותר בהם שום קמט. הסירה חגה, נטתה אל המים, והם יצאו לדרך. טטיאנה היתה שייטת מעולה. טרומבלי נופפה להם לשלום מהרציף.
טטיאנה ישבה בצד החסוי מהרוח, ידה על מוט ההיגוי. היא הביטה במפרשים ואמדה את מהירות הרוח. "פול, אתה אחראי על המפרש, כן?" אמרה.
הוא משך במיתר, כך שהמפרש התקרב אל מרכז הסירה והיא נטתה, אבל לא בצורה מסוכנת.
טטיאנה טפחה על הסיפון. "בוא, שב לידי," אמרה. זאת היתה הסירה שלה, והיא היתה הממונה.
הסירה ריחפה עכשיו על פני הגלים. פול חש את הרוח בגבו, את השמש על פניו. הרוח נשאה אותם במהירות. האור נצץ על המים. שקט מבורך השתרר מסביב. הטבע השרה עליהם שלווה, כאילו נהפכו לחלק ממנו.
"לאן אנחנו מפליגים, פאשה?"
פול משך בכתפיו וחייך. "לאן שתרצי," אמר.
תודות
כמה ספרים מצוינים סייעו לי במיוחד בהבנת התרבות והתפקיד של האוליגרכים הרוסים, ביניהם "אנשי פוטין" מאת קתרין בלטון; Butler to the World וכן Moneyland מאת אוליבר בּולוף; ו Rich Russians: From Oligarchs to Bourgeoisie מאת אליזבת שימְפּפוסְל.
כדי לתאר את מוסקבה בסביבות השנים 2019 2020, נעזרתי במוסקבאים, באנשי עסקים שנוהגים לבקר שם ובאחרים, ביניהם דניס מורוזוב, ברני זוּכֶר, ג'וש גֵלֵרֶנטֶר, ג'ון פרידמן, ג'ון קליינהיינץ ואנשים נוספים שהעדיפו ששמם לא יוזכר. חברי הטוב סטידמן הינקלי, ששירת בסוכנות הביון, סייע לי מאוד בכל הנוגע לאוליגרכים וה"קרמלין" (שבו אני משתמש כמטפורה, כי הקרמלין, כפי שחברי מציין, כבר אינו מקום מושבה של ממשלת רוסיה), אך הוא אינו אחראי כלל למזימות המרושעות של ג'רלדין דמפסי. ואם מזכירים את סוכנות הביון, תודה רבה לנד קַרמודי וג'ין סמית.
בנוגע להיעלמות של פול וחייו החדשים כגרנט, תודתי נתונה לקלי רידל מ"קֶלמָר חקירות פרטיות בינלאומיות"; לניק רוזן, מחבר הספר Off the Grid; לפרנק אָהֵרְן, מחבר הספר How to Disappear; לג'יי גרוב מ"שירותי חקירה אמריקאיים"; לסקיפ ברנדון מ"סמית ברנדון"; וללורי כץ.
אני אסיר תודה למדריכים שלי, דניס הוג וצ'אק ג'ונסון, מבית הספר להישרדות WIFM בבֵּרינגטון שבניו המפשייר, שלקחו אותי, לבקשתי, אל מרחבי פמיג'וואסט ביום חורף קר בינואר; ולצ'יף ג'ורג' ג'וי ודן ברוקס מתחנת המשטרה בברינגטון. תודה לסקוט טרֵייגר מהחברה לארגון פעילויות בחיק הטבע Northeast Off Road Adventures, ולדיוויד גֶנגֶנבאך מחברת Direct Action Driving.
יועצַי לעניין חוק ומשפט היו פיטר ר"ו בראון ממשרד נאטר מקלנן ופיש; ג'יי שפירו מווייט וּויליאמס; והמומחה להלבנת כספים ג'ק בלום. היועץ שלי לענייני רפואה היה, כתמיד, חברי ד"ר מארק מוֹרוֹקוֹ. בכל הנוגע לאמנות הצילום של טטיאנה תודה לסינדי קליין וכן לרוברט קליין מגלריית רוברט קליין בבוסטון.
בכל הקשור לעבודה של פול בעיר ניו יורק, תודתי נתונה לכריס קלר, צ'רלי קוליאניסי, אשר קרי, הנס רויטר, ג'ון באסט, ובמיוחד לדיוויד וייסבורד. ידידי ושותפי החף מפשע למזימה, ג'יילס מֶקנָמי, עזר לי בשפע ובנדיבות בכל הקשור לקריירה של פול. קיבלתי הנחיה מועילה גם מסֵת קלַרמן מקבוצת בוֹפּוֹסט. ג'נה בלום היא שעיצבה בנדיבותה את המלתחה של טטיאנה ואת סגנון לבושה.
הריגול התעשייתי של פול יצא נשכר מעצותיהם המועילות של מארק ספנסר מחברת הייעוץ ארסנל, טום הגל מסֶנטינֶל לאבּס, קֵווין מארי ממארי ושות', ג'ייסון סטריט, ושוב, ג'ף פישבאך. בכל הנוגע להצפנה, חברי היקר ברוס דונלד מאוניברסיטת דיוק סייע רבות.
תודה למומחית שלי בכל הנוגע למכללת ריד, הסופרת המעולה אלָפֵייר בֵּרק. בנוגע לעבודתם של סוכני הבולשת, אני אסיר תודה, שוב, לדיק רוג'רס, וכן לדני קולסון. נאום התוכחה של "המטיף" (וגם של סטנלי ברייטמן), על ממשלות כארגוני פשע מאורגן, מושתת על עבודתו של הסוציולוג צ'רלס טילי. חברַי הוותיקים מימי האוניברסיטה, מישה ואלנה ציפקין, בדקו את הרוסית החלודה שלי.
כלי שיט, ממפרשיות ועד יאכטות, ממלאות תפקיד משמעותי בסיפור הזה, ואני מודה לבקי אוֹקרֵנט, נינה יאנג, אלן סמית, דיאן בירן, דאג רינו, סמואל בלצ'לי, קפטן ראסל זָוואדוּק, ובמיוחד לרב החובל של יאכטת העל ברנדן אושנסי, מייסד חברת Katana Maritime. בנוגע לסירות עץ, תודה לטום שנייביץ' וכן לוולטר בארון מחברת Old Wharf Dory בוולפליט שבמסצ'וסטס.
העורך שלי, נואה איקֶר, שיפר מאוד את הספר; אני מודה לו ולאידי אַסטלי. תודה רבה גם להתר דרוקר וקייטי אוקלהן מהוצאת הארפר. אני אסיר תודה לקייט מיסיאק על הקריאה הקפדנית באחד השלבים החשובים, ולסוכנת הנהדרת שלי בבריטניה, קלייר אלכסנדר. אחי המבריק, הנרי פיינדר, היה, כתמיד, רב ערך מבחינות רבות. הסוכן המצוין שלי, דן קונוויי (המכוּנֶה "אלוף המזימות"), האמין בספר הזה מההתחלה, קרא אותו כמה פעמים וסייע רבות. ולבסוף, אני מודה לאשתי, מישל סוּדה, על תמיכתה האיתנה לאורך כל הקריירה שלי, ולבתנו האהובה אֵמה פיינדר, היועצת שלי לענייני טיילור סוויפט.
על הסופר
ג'וזף פיינדר כתב עד כה חמישה עשר מותחנים, שכולם נכנסו לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", בהם גם "השתלטות עוינת" ו"ההחלפה". שניים מהמותחנים עובדו לסרטי פעולה נודעים "פרנויה" (בכיכובם של הריסון פורד וגארי אולדמן) ו"זהות שאולה" (בכיכובם של אשלי ג'אד ומורגן פרימן). ארבעה מספריו זכו בפרסים יוקרתיים "רצח בעיניים" (פרס סופרי המותחנים הבינלאומיים), "סודות קבורים" (פרס מבקרי הסטרנד), "מחשבה פלילית" (פרס בארי) ו"המנכ"ל" (פרס בארי). פיינדר מתגורר בבוסטון שבמסצ'וסטס.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
