השירות של נשים בחזית מלחמת העולם השנייה, ואלה שחזרו מהמלחמה כשהן הלומות קרב, לא זכה עד כה לדיון קולנועי משמעותי. מכאן חשיבותו של הסרט הרוסי "ג'ירפה" (Beanpole), שגרף שבחים עת הוקרן בפסטיבל קאן אשתקד במסגרת "מבט מסוים", ועלה בסוף השבוע על האקרנים בישראל. כותרתו הוא כינוי גנאי שמתייחס אל הגיבורה הגמלונית שלו, שגובהה יוצא הדופן ותנועתה המגושמת הופכים אותה לחיזיון יוצא דופן בבית החולים שבו היא עובדת כאחות רחמנייה, בלנינגרד (היא סט. פטרבורג) של 1945.

זוהי איה (ויקטוריה מירושניצ'נקו) שהיכרותנו הראשונה איתה היא באמצעות קולות ההשתנקות שלה שנשמעים על רקע הכותרות, שלאחריהן אנו רואים אותה נעוצה במקומה, מבטה המזוגג שלוח קדימה, והיא מנותקת לחלוטין מסביבתה. נחוצה מידה לא מבוטלת של אומץ יצירתי לפתוח כך סרט העוסק באישה הלומת קרב, והבמאי הצעיר קנטמיר בלגוב (שזהו סרטו העלילתי הארוך השני), בהחלט מצויד בו. מכאן והלאה, זוהי צלילה אל התופת – של הדמויות הנשיות הראשיות בסרט, ושל החיים בלנינגרד שעה שהדי המלחמה באירופה עדיין לא שוככים.
לא חולפת רבע שעה, והסרט מתאר בפרטנות אירוע מחריד, בלתי נתפס ממש, שמוצג באופן ראליסטי כל-כך עד שאיני יכול להאשים את הצופים שיחליטו לצאת מהאולם באותו רגע. זהו הרגע שבו האימה והבלהה משתלטות על הסרט – שהוא, במידה רבה, סרט אימה – והופכות אותו ליצירה שאינה מסיטה את מבטה, כמו גם את מבטנו שלנו, מהשלכותיו הנוראיות של הלם הקרב שבו שרויה הגיבורה. השילוב של אנקותיה של איה יחד עם צליל חד, בודד ומרוחק שנשמע בפסקול כמו מכניס אותנו אל תודעתה המנותקת (אגב אימה, סרט הביכורים של בלגוב מ-2017, "קִרבה", עסק בחטיפתם של זוג יהודי בקווקז, וכלל סרטונים אותנטיים של מורדים צ'צ'נים המשספים את גרונותיהם של חיילים רוסיים).
איה מטפלת בילד הקטן של חברתה מאשה (וסיליסה פרליגינה), איתה שירתה בחזית. עם שובה של זו, נאלצת איה לבשר לה חדשות נוראות, שאותן כמובן לא נחשוף כאן, ועל-מנת לפצותה נכונה היא, איה, לנדב את גופה (תגובתה של מאשה לבשורה מעידה על המצב הפוסט-טראומטי שבו נתונה אף היא). במקביל, אנו פוגשים בסדרה של גברים פגומים, בגוף ובנפש, החולפים בחייהן של איה ומאשה. כאלה הם חייל משותק ומפוכח שאשתו אינה יודעת כיצד תוכל לטפל בו, רופא מלנכולי שמציע לה בקור רוח כיצד לגאול אותו מייסוריו, וחייל נמוך קומה בעל פני תינוק המתאהב במאשה ורוצה לשאתה לאישה.
ג'ירפהג'ירפה
"ג'ירפה"
(צילום: Liana Mukhamedzyanova)
בתוך כך, אנו גם מתוודעים למשמעות הלגמרי-לא-הרואית של שירות נשים רוסיות בחזית המערבית. דרך סיפורה של מאשה, ששימשה כסייעת לוגיסטית, נחשפים יחסי הניצול והסחר של נשים בגופן על-מנת לשרוד. הסרט, אגב כך, מבוסס על ספר מאת זוכת פרס נובל, סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא-נשיות של המלחמה", שבו היא תיעדה את סיפוריהן של מאות נשים רוסיות – טייסות-קרב, רופאות, לוחמות נ"מ, כובסות וטבחיות, רשימה חלקית בלבד – שהשתתפו במלחמה. בהתאם, סרטו של בלגוב עוסק באופן שבו שתי הגיבורות שלו מנסות לשוב ולהיות נשים, דרך חזרה אל תפקידיהן המסורתיים כרעיות ואימהות. אבל הרצון הזה אינו מעיד בהכרח על חזרה לנורמליות.
"ג'ירפה", אם כן, הוא סרט על נשים שמבקשות להשיל מעליהן את התפקיד שמלאו במסגרת הגברית המזוהה עם הלאומיות, ולגלות מחדש את נשיותן. העובדה היא שמאשה נאלצה לוותר על תפקידה כאם – היא, כאמור, הותירה את בנה בחזקתה של איה – כדי לשרת את השיח הפטריוטי שהיא שותפה לו. נדמה כאילו איה ומאשה מתנהלות בעולם הפוסט-מלחמתי כמו רוחות רפאים, מתקשות להשתקם מהזוועות שלהן היו עדות בחזית ואשר ממשיכות להיות נוכחות דרך המראות הלא-מלבבים בבית החולים. נאמן להוויה הטראומטית המשורטטת בו באופן מטלטל כל-כך, "ג'ירפה" נעדר כל אזכור היסטורי (בכלל, יש בו מעט צילומי חוץ), כך שנדמה כאילו הוא מתרחש בטריטוריה תודעתית, על-זמנית.
הצילום קר הגוונים (הצלמת הנפלאה היא קסניה סרדה בת ה-24) מזכיר קצת סרט חג מולד שמתרחש בגיהינום – במיוחד כאשר מוסיפים לכך את הצבע הירוק הבולט בלבושן של הגיבורות. זהו סרט אינטנסיבי מאוד, הן מבחינה רגשית והן באופן שבו דימוייו הולמים בנו בתדירות מדויקת. הוא מספק בעבורנו ביקור בשְאול ההישרדות של אחרי המלחמה, ועושה זאת בדרך שכמעט ואינה מאפשרת לנו להתיק את מבטנו מהמסך. מבנה גופה, כשל גמל שלמה, של איה (זוהי הופעתה הראשונה, ונכון לעתה גם היחידה, של מירושניצ'נקו על הבד) הופך את הדימוי הנשי החריג לביטוי של ניתוק פיזי ורגשי שהיא שרויה בו. מזמן לא ראינו סרט כל-כך מסויט ואפקטיבי על פוסט-טראומה.