גיא ריצ'י, איש הקרטה והקבלה ואקס מר מדונה, חוזר לשורשיו. אחרי שני פרקים מצליחים בסרטי שרלוק הולמס בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור (2011-2009), הייתה לו הכנסה פושרת למדי ב"שם קוד מ.ל.א.ך" (2015), וכישלון כלכלי ב"קינג ארתור: אגדת החרב" (2017). כבר היה סיכוי שנזכה להפוגה ממושכת ממנו, אבל בשנה שעברה "אלאדין" בבימויו חצה את קו המיליארד דולר, והמניות של ריצ'י בתעשייה חזרו לשיאן.
סרטו החדש "הג'נטלמנים" (The Gentlemen) מחזיר אותו לכור מחצבתו, לדבר שלשיטתו הוא מבין ואוהב: סרטי פשע בריטיים עם "גברים גברים" (פלוס ארומה הומו-ארוטית), רוויים תחבולות צורניות, טקסטים שההומור שלהם נובע מדומיננטיות גברית של איום והשפלה, ומבנה נרטיבי מורכב, מהיר ורב תהפוכות, שבו המתוחכם הופך למתחכם ומייגע.
סרטיו המוקדמים של ריצ'י נוצרו בנקודת המפגש בין ז'אנר הפשע הבריטי של שנות ה-70 ("תפוס את קרטר" של מייק הוג'ס מ-1971), סרטיו הראשונים של טרנטינו במחצית הראשונה של שנות ה-90, והשילוב בין הומור שחור וסגנון קצבי ב"טריינספוטינג" (1996) של דני בויל. שני סרטיו הראשונים "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" (1998) ו"סנאץ'" (2000) נעשו בתקציב נמוך וזכו להצלחה. הם גם היו פלטפורמה מוצלחת להשקת הקריירה של ג'ייסון סטיית'האם כגרסת הפנטזיה של ריצ'י לזכר אלפא בריטי, זה שנמצא דרגה אבולוציונית אחת מעל חוליגן הכדורגל הממוצע.
הג'נטלמניםהג'נטלמנים
בסרטו השלישי "סחף חושים" (2002), רימייק לסרטה הסאטירי של לינה וורטמולר (1974), ריצ'י ניסה לצאת מאזור הנוחות שלו וליצור דרמה קומית על יחסי כוח מיניים. הוא עשה זאת בעבודה משותפת עם השחקנית הגרועה בתבל שלגמרי במקרה הייתה אשתו דאז (מדונה, אם זה לא היה ברור). התוצאה, שהייתה אסון כלכלי וביקורתי, חקוקה בדברי הימים של פרסי ה"ראזי". ריצ'י עשה סיבוב פרסה מהיר וניסה לחזור למה שהוא מבין אבל נכשל כלכלית ב"אקדח" (2005) וזכה להצלחה פושרת מאוד ב"רוקנרולה" (2008). "שרלוק הולמס" (2009) הציל לו את הקריירה בזכות השימוש בקרימינליות הבריטית המסוגננת כבסיס לאפיון מחדש של שרלוק הולמס. כעת הבלש הדגול עוצב כמי שמחשב במוחו המפותח את זוויות ההתקפה המושלמות בקרבות אגרוף.
במרכז "הג'נטלמנים" ניצבת דמותו של מיקי פירסון (מת'יו מקונוהיי). הוא הגיע בצעירותו לאנגליה על מלגת רודס כדי ללמוד באוקספורד, אך הפך לספק הוויד של המעמד הגבוה. הוא הקים אימפריית ייצור ושיווק קנאביס וזכה למעמד של "מלך הג'ונגל" שכולם נזהרים מלהתעסק איתו. בסצנה הפותחת נדמה כי אנו חוזים ברציחתו על ידי מתנקש שנעמד מאחוריו בבר אנגלי בעודו שותה את הבירה שלו עם ביצה כבושה. כחלק מהנרטיב ושלל התחבולות שבסרט, עוד נחזור לנקודת הזמן הזו בווריאציות שונות.
חלק משמעותי מהעלילה נפרש במפגש לילי בין תחקירן צהובון נכלולי בשם פלצ'ר (יו גרנט), וריימונד (צ'ארלי הונאן) יד ימינו של פירסון. פלצ'ר מגולל את התחקיר שהוא ביצע בשליחות העורך שלו "דייב הגדול" (אדי מרסן) שבו התחקה אחר אימפריית הסמים של פירסון, ועל מה שהתחולל כאשר "מלך הג'ונגל" החליט למכור את עסקיו כדי לבלות זמן רב יותר עם אשתו רוזלינד (מישל דוקרי).
הג'נטלמניםהג'נטלמנים
החלטה זו מניעה שרשרת של מפגשים עם דמויות, ומהלכים עלילתיים רבים ומפותלים. המועמד המתעניין ברכישת העסק הוא מת'יו ברגר (ג'רמי סטרונג), סוחר סמים יהודי-אמריקני עדין מראה ובעל סגנון דיבור מאופק. אבל סוכני המוסד, שהם חלק מהחיילים של ברגר (רעיון שמוזכר כמה פעמים), והמעמד המבוסס שלו בסחר בסמים בארה"ב, מרמזים שהוא ממש לא פראייר. רוזלינד, אשתו היהודייה של פירסון, מזהה אצל ברגר תכונות מסוימות של בני עמה, ומזהירה את בעלה בפניו. נדמה שריצ'י מסתתר מאחורי הגזענות של הדמויות, ולא רק בהקשר היהודי, בכדי ליצור את מה שבעיניו הוא קומדיה.
לקלחת העלילתית נכנסת גם דמותו של "עין יבשה" (הנרי גולדינג), בוס פשע סיני צעיר ושאפתן, שמעוניין גם הוא לקנות את עסקיו של פירסון. כשהוא נדחה בבוז מתחילים להתרחש אירועים אלימים שמערערים את יציבות אימפריית הסמים. אירועים אלו מכניסים לעלילה גם את דמותו הצבעונית של מאמן האגרוף המכונה "מאמן" (קולין פארל) שחניכיו פולשים וגונבים סחורה מאחת ממעבדות הייצור של פירסון.
העיתונאי פלצ'ר לא רק מספר את הסיפור, אלא משתעשע בו באופן שבו הוא קופץ ומחבר בין פרטים. הוא מנסה לסחוט 20 מיליון ליש"ט כדי שמסקנות התחקיר לא יפורסמו. לשם כך הוא הוא צריך ליצור משחק של גילוי והסתרה של הפרטים אותם הוא מספר לריימונד, ומידי פעם אף לשתול הצעה שיש בה גוון מיני שאותו לא ניתן לפספס. ריימונד, מצידו, הוא המקצוען המושלם ואסטרטג שאין לזלזל בו.
הג'נטלמניםהג'נטלמנים
מתכונת זו מציגה את רוב אירועי הסרט לא רק כפלשבקים, אלא כמשחק בהעברת מידע, שבו פלצ'ר משמש כנציגו של ריצ'י בסרט. העלילה סוטה שוב ושוב לעוד פרטים ודמויות, וריצ'י ממשיך לשחק משחקים עם המסגרת העלילתית עד סוף הסרט. היפוך, ואז עוד היפוך. אירוע שהובן בדרך אחת, יובן אחרת. מי שהיה בעמדת כוח יהפוך לחלש וחוזר חלילה. בהשוואה לסרט פשע שעובד כמו שעון שווייצרי (למשל "השוד" של סטנלי קובריק מ-1956), ריצ'י מציע גודש קדחתני שמנסה להסוות את הישענותו על מניירות של בימוי ומשחק.
חובבי סרטיו של ריצ'י מעדיפים לחשוב על שני סרטיו הראשונים כסיבות להעריך את עבודתו. למרות שאיני מחסידיו, דעה שלא השתנתה בעקבות הצפייה ב"הג'נטלמנים", סביר להניח שחובבי סגנון זה לא יתאכזבו. מי שלא אהב את ארבעת סרטי הפשע המוקדמים שלו פטור מהצורך לתת לו הזדמנות נוספת. זו אותה סחורה, גם אם יותר מלוטשת ובתקציב משמעותי יותר מכפי שהייתה בסרטיו הראשונים.