ב-100 השנים האחרונות נוצרה כמות בלתי נתפסת של עיבודים ל"נשים קטנות", מה שמעלה את התהייה העיקרית: האם באמת צריך עיבוד נוסף לרומן הקלאסי שיצא לפני 152 שנה? אם לשפוט לפי הגרסה האחרונה בניצוחה של יוצרת האינדי העכשווית גרטה גרוויג, התשובה היא בהחלט כן.
"נשים קטנות" - טריילר
"נשים קטנות" גרסת 2019 הוא עיבוד בוגר יותר לרומן של לואיזה מיי אלקוט, שתמיד נחשב ליצירה שהקדימה את זמנה. בוגר בגלל הנושאים שבהם הוא בוחר להתעסק, אבל גם משום שלהבדיל מגרסאות קודמות - הפעם הדגש הוא לא על ילדותן של האחיות, אלא על בגרותן.
גרוויג השכילה להבין שאחרי חמישה סרטים באורך מלא ושלל סדרות, רוב האנשים - כלומר הנשים - יודעים מה עלה בגורלן של האחיות מארץ'. לכן הסרט מתחיל בלי אקספוזיציה מיותרת, וצולל ישר לחלקו השני של הרומן: ג'ו מתגוררת בניו יורק ומנסה להתפרנס מכתיבת סיפורים, מג נשואה באושר ובעוני, בת' עסוקה בנגינה בפסנתר ואיימי מציירת בפריז, שם היא פוגשת שוב את לורי, בדיוק כשהיא מצפה להצעת נישואים מגבר אמיד.
נשים קטנותנשים קטנות
עיבוד בוגר שמצדיק את עצמו
הסרט קופץ בין הזמנים ונע בין ההווה לעבר, מה שמאפשר נקודת מבט אחרת על האירועים שעיצבו את ילדותן של האחיות. זוהי בחירה תסריטאית מעניינת שלא רק מבדילה את הסרט החדש מאינספור העיבודים שקדמו לו, אלא גם מרחיבה את הסיפור ואת טווח התנועה שלו. עם זאת, בשל ההתמקדות המרעננת בחיי האחיות כנשים צעירות, הפרקים מהעבר נדמים לעיתים מיותרים ומתקתקים מדי לימינו. זה לא אומר שאין בהם קסם רב (אם כי הגרסה של 1994 הייתה מרגשת יותר), אבל הם פחות מעניינים מהרעיונות החדשים שגרוויג מציגה.
כמו בספר ובסרטים הקודמים גם הפעם הדגש הוא בעיקר על ג'ו, שמתמזגת עם מחברת הספר אלקוט. היא נחושה בדעתה להפוך לסופרת - אבל אם העיבודים הקודמים נגמרו בכך שג'ו מפרסמת את הרומן שלה, הסרט החדש עוקב אחר דרך החתחתים שהיא עוברת כדי להוציא אותו לאור. מבעל ההוצאה שאינו מעוניין לפרסם ספר שמכוון בעיקר לנשים, התמלוגים הנמוכים שהציעו לה תמורתו והדרישה שדמותה של ג'ו תתחתן בסוף כתנאי הכרחי לרומן - כולם אגב התרחשו במציאות.
אלקוט אכן התקשתה להוציא את הרומן וההוצאה רצתה לשלם לה גרושים תמורתו. היא לא חששה להתמקח ואף זכתה לשמור את כל הזכויות לעצמה, דיל משתלם במיוחד שמפרנס את משפחתה גם דורות אחרי. וכמו שהנישואים של ג'ו בסוף הספר לפרופסור הם בעיקר הטרלה של אלקוט כלפי דרישת ההוצאה - כך גם הסרט מתמודד עם הנישואים האלה באופן מעומעם ולא חד משמעי, בסצנה כל כך קולנועית שהיא בכוונה מתעתעת.
נשים קטנותנשים קטנות
שאיפות גדולות, נשים קטנות
מתוך "נשים קטנות"מתוך "נשים קטנות"
מתוך "נשים קטנות"
ההתמקדות בפיתוח הקריירה הספרותית של ג'ו מסיטה את החברות של ג'ו ולורי ממרכז הסיפור ומאפשרת לגרוויג להתמקד בעיקר - שאיפתה של אישה צעירה במאה ה-19 להתקיים ולהתפרסם בזכות עצמה ולא להסתמך על נישואים שיצילו אותה. אולם כדי להוסיף מורכבות לסיפור, גרוויג הציבה מולה את איימי, האחות הצעירה, שזכתה לטיפול עשרת אלפים בגרסה החדשה.
להבדיל משלוש האחיות טובות הלב, איימי תמיד הייתה הדמות הבעייתית והפחות אהובה בסיפור. היא הייתה ילדה קטנה, שטחית ומפונקת שלקחה מג'ו כל מה שהיא אי פעם רצתה. בסרט הנוכחי אנחנו פוגשים באיימי אחרת לחלוטין - והיא מצטיירת כנערה צעירה וחכמה עם מודעות חברתית גבוהה. היא יודעת שכישרון הציור שלה לא יקח אותה רחוק - ושכדי לזכות בחיים נוחים שיאפשרו לה לתמוך במשפחתה היא תצטרך להתחתן נכון. זו לא גחמה ילדותית או פנטזיה, אלה הן האפשרויות שלה והיא לא מתכוונת להתנצל על כך.
מי שמגלמת אותה בכישרון רב היא פלורנס פיו, הדבר הכי חם בתעשייה בימים אלה. השחקנית הבריטית שמעולם לא למדה משחק הספיקה לככב השנה גם ב"מידסומר" המדובר ובחודש מאי הקרוב היא תיקח חלק ב"אלמנה השחורה" בתפקיד מרכזי. לצד המועמדות לאוסקר שקיבלה על "נשים קטנות" ושלל כתבות הפרופיל שצצות עליה בכל פינה, היא נמצאת בעיצומו של גל מוצדק במיוחד.
נשים קטנותנשים קטנות
פלורנס פיו בתפקיד איימי
(צילום: יחץ)
נשים קטנותנשים קטנות
מריל סטריפ ב"נשים קטנות"
גם שאר השחקניות עושות עבודה נהדרת, בראשן סירשה רונאן בתפקיד הראשי. אם כל דור זוכה לעיבוד משלו ל"נשים קטנות", אז הליהוק של ג'ו מעורר חשיבות רבה. כמו קתרין הפבורן ו-וינונה ריידר שגילמו את התפקיד בעבר, רונאן היא הגרסה המילניאלית ל"איט גירל" של התקופה. לורה דרן בתור מרמי עושה עבודה מצוינת, כמו גם מריל סטריפ כדודה הזעופה. אפילו אמה ווטסון, שלא מצטיינת במיוחד במשחק, מצליחה לשכנע בתפקיד מג. החוליה החלשה היא שאלמה הצעיר, לא כי הוא לא שחקן טוב - אלא כי כבר קצת נמאס לראות אותו.
בסופו של דבר זהו עיבוד חכם, עדכני ומסוגנן, שמחזיר את השליטה של הסיפור לידי הנשים, במקרה הזה לבמאית גרוויג. ההתמקדות שלה באפשרויות המועטות לנשים בתקופה מוסיף ממד פמיניסטי ורלוונטי גם לימינו, והיא מצליחה לעשות זאת בלי מטיפנות צדקנית. אומנם גרוויג לא זכתה במועמדות על בימוי באוסקר, אבל להגנת האקדמיה לקולנוע התחרות הייתה קשה השנה. במקום זאת, היא יכולה להסתפק בשש מועמדויות אחרות לאוסקר, בהן לפרס הסרט הטוב ביותר, הישג נהדר כשלעצמו.