ועדת המדרוג
חודש ינואר נחשב בעיני האולפנים ההוליוודיים לחודש מת. אחרי החגים, בשיא החורף, כשמנקים את הבית ונפטרים מהשאריות. מסכי הקולנוע הופכים למטמנות אשפה, ורק מבקרי קולנוע אומללים וכמה צופים פתאים נחשפים למפגע. נכון, לכל כלל יש יוצא מהכלל - אבל לא במקרה הזה. "שחקי אותה בוסית" (Like a Boss) הוא קומדיה מענה, מביכה ובעיקר - אם יורשה לי לומר זאת כגבר - עלבון למין הנשי במסווה לא משכנע של קומדיה על עליונותה של חברות נשית.
הטריילר של "שחקי אותה בוסית"
דקות הפתיחה של הסרט עלולות להטעות, כאילו מדובר בסתם עוד קומדיה בינונית. מל (רוז ביירן) מיה (טיפאני האדיש) מנהלות חברות אמיצה שנמשכת מאז ילדותן. הסרט נפתח בהצגת אוסף תמונות לצלילי מוזיקה קצבית, שאמור להבהיר שכל אחת מהן היא הדמות החשובה בחייה של האחרת. "שותפה לחיים בלי סקס", כמו שאומרת אחת מחברותיהן. הן גרות יחד באותו בית, וגם אם יש מאהב מזדמן שמתארח אצל אחת מהן ללילה, אין סיכוי שגבר יתפוס את מקומה של האחרת. בינתיים ילד או משפחה לא ממש מטרידים אותן, גם אם מעגל החברות שלהן כבר חזק בג'ינגול בין קריירה ומשפחה. למל ולמיה יש רציונל מושלם: ג'נט ג'קסון חיכתה עד גיל 50 והנה יש לה ילד, אז אין סיבה להזדרז.
שחקי אותה בוסיתשחקי אותה בוסית
קומדיה מענה. "שחקי אותה בוסית"
השתיים לא רק שותפות לחיים ולמגורים - יש להן גם עסק משותף למכירת מוצרי קוסמטיקה. מיה היא, בתיאוריה, בעלת החזון היצירתי למוצרים חדשניים, ומל היא הדמות השקולה שמטפלת בניהול השוטף של העסק. יחד הן יוצרות ערכות איפור שאמורות, לפחות מבחינת התסריט, לשקף אינטואיציה עסקית נשית חיובית, של נשים שמבינות נשים. לא איפור להסתרת פגמים (כי מה יכול להיות פגום באישה), אלא "איפור מעצים". כמו, למשל, ערכת איפור מוקטנת לבחורה שמעבירה את הלילה בביתו של גבר.
אבל העסק המשותף חי על זמן שאול. מל מהססת לומר למיה שבקצב הנוכחי הן תצטרכנה לסגור אותו עוד חצי שנה. תקווה להצלה פיננסית מגיחה כאשר מגיע לחנות שלהן ג'וש (קארן סוני), העוזר האישי של טייקונית איפור בשם קלייר לונה (סלמה הייק). לונה מתפעלת מהרעיונות המבריקים של השתיים (למרות שאין לרושם זה כל ביסוס בסרט) ורוצה לקנות את העסק. היא תשלם את החוב המתקרב לחצי מיליון דולר, ותיתן למוצרים שלהן גישה לשוק שיכול להפוך אותן להצלחה כלכלית בקנה מידה מיליונרי.
שחקי אותה בוסיתשחקי אותה בוסית
כמו קריקטורות מתוך טלנובלה. "שחקי אותה בוסית"
לונה, בדרך בה הייק משחקת אותה, היא קריקטורת אובר-דה-טופ של צביעות ודומיננטיות נשית. עם בגדים כה צמודים עד שהחזה המרשים של הייק הופך לשני צפלינים המקדימים את שאר הגוף שלה בחצי מטר. אישיותה היא שילוב הלקוח מטלנובלה מקסיקנית, בין התובענות של מירנדה פריסטלי (הבוסית ב"השטן לובשת פראדה") והאכזריות של קרואלה דה וויל. באופן מאוד לא מסווה, מטרתה היא להשתלט על העסק הקטן של שתי החברות ולעשות זאת באמצעות פירוק הקשר ביניהן. בעברה, כך אנו לומדים די מהר, היא עשתה זאת לחברה ושותפה לשעבר, בדרך לאימפריה.
מהרגע בו פיסת המידע הזו ניתנת, כל צופה תוכל לנחש מה יהיו שלביו הבאים של הסרט, וכיצד הוא יסתיים. אבל עלילה כה צפויה לא הטרידה יתר על המידה את היוצרים. זהו סרט המשקף היטב את המגמה הפסבדו-פמיניסטית של לא מעט סרטים הוליוודיים עכשוויים. מה שנתפס כאג'נדה "נכונה" (או כהתחנפות אפקטיבית כלפי צופות המחזיקות באג'נדה זו) הוא הדבר היחיד החשוב.
שחקי אותה בוסיתשחקי אותה בוסית
היו לה תפקידים טובים יותר. סלמה הייק, מתוך הסרט
כל זה עוד לא מסביר למה הסרט כה איום. סיבה אחת היא הבדיחות "הפרועות", כמו צילום תינוק בעריסה כשליד ראשו מונח ג'וינט דולק, או מתן עצות לנערה לפני נשף סיום הלימודים, לגבי הזיעה של בחורים באזורים האינטימיים. הטינופת שזורמת באופן חופשי מהפה של הבנים בסרטי סת' רוגן ושות' מופיעה כאן בדרכים לא מצחיקות ובעיקר מאולצות. זהו ניסיון נואש להצדיק את ה-R בדירוג הסרט, וחבל שהוא בא על חשבון הומור נועז למבוגרים, כזה שכולל גם כנות (ולא רק מניירות של רגש) וקשר למציאות מוכרת.
ככל שהסרט הקצר (83 דקות) מתקדם אל המערכה האחרונה, כך הבינוניות הופכת לצניחה חופשית. הקליימקס, המתרחש במהלך סוג של תחרות איפור, מבויים ומשוחק באופן מחפיר ונטול כל היגיון עלילתי. קשה להאמין שיש צופה שהייתה רואה את זה בסלון ביתה ולא שולחת יד לשלט. מי שחסרה את החוסן המנטלי הנדרש לנטישת סרט בקולנוע תצטרך לסבול לא מעט בעבור סרט כה קצר.
שלושת היוצרים המרכזיים של "שחקי אותה בוסית" הם גברים: התסריטאים סם פיטמן ואדם קול-קלי, שיש להם קרדיט משותף, קודם ובודד, על פרק בסדרת טלוויזיה, והבמאי מיגואל ארטטה, לו יש קריירה ארוכה בבימוי פרקים לסדרות טלוויזיה וכמה קומדיות בינוניות בניחוח "אינדי" (כמו "צ'אק ובאק"). השלושה נושאים בחלק גדול מהאשמה על הניסיון הבוטה להתחנף לנשים באמצעות מה שנדמה להם כאג'נדה מעודכנת, בעודם מבזים בפועל את הדמויות הנשיות ואת הנושאים שאינם נטולי ערך. טרם הצלחתי להבין את קסמה של טיפאני האדיש בעיני לא מעט אנשי קולנוע אמריקנים, ועל אף שלרוז ביירן שמורה מידה של הערכה על כמה תפקידים קומיים מוצלחים (למשל ב"שכנים"), המאגר הזה מתדלדל במהירות במהלך הצפייה בסרט. מומלץ להימנע בכל דרך אם אתה גבר, ולמען האמת גם אם את אישה.