"עלובי החיים" (Les Misérables) אינו עוד עיבוד לרומן המפורסם של ויקטור הוגו מ-1862. אך הבחירה הלא מקרית בשמו לסרט, העוסק במהגרים החיים בשכונת מצוקה בפריז של ימינו, אומרת שהמציאות הנוראית שתיאר הוגו אינה רק נחלת המאה ה-19. היא כאן ועכשיו. יצירת הביכורים המרשימה מאוד של הבמאי לאדג' לי, שזכתה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון והיא נציגת צרפת לאוסקר, היא סרט שכולו המולה וזעם. זעם ההולך וגואה עד שהוא מתפרץ בסצנה האפוקליפטית-סוריאליסטית החותמת את הסרט.
"עלובי החיים" - טריילר
"עלובי החיים" מתרחש ברובע מונפרמיי, שאכן מוזכר ברומן של הוגו. העלילה נפרשת על פני יום אחד, והיא עוקבת אחר שלושה שוטרי יס"מ שתפקידם לשמור על הסדר בשכונה. האחד הוא גזען אלים ופרובוקטיבי (אלכסיס מאננטי), השני הוא שחור בן הרובע (ג'יבריל זונגה), והשלישי הוא שוטר שזה עתה הצטרף לצוות (דמיאן בונאר). דמותו משמשת עבורנו כמעין אליס, שנקודת מבטה מתווכת-חושפת את ארץ הפלאות מהגיהינום. הסרט, אגב כך, מבוסס על סרט קצר באותו שם שביים לי, על אותו נושא ועם אותה שלישיית שחקנים.
השגרה הטעונה והמתוחה ממילא של אותו יום מתעצמת, אחרי שנער מקומי (איסה פריקה) גונב גור אריות מקרקס צועני נודד - מעשה שכמעט מצית אש בין מנהל הקרקס (ריימון לופז) וחברי כנופיה מקומית המונהגת בידי "ראש העיר" (סטיב טינצ'ו). העניינים מסתבכים עוד יותר, כאשר אחד מאנשי היס"מ יורה כדור גומי ופוצע את הגנב הצעיר, ומחמירים כשמתברר שהיה מי שצילם בחשאי את האירוע (אותו מנסים השוטרים לטייח). זהו ילד מתבודד שעלה עם רחפן-צעצוע על גג הבניין שבו הוא מתגורר (אל-חסן לי), ועתה מבקשים השוטרים להניח את ידם גם עליו.
עלובי החייםעלובי החיים
שגרה טעונה ומתוחה. מתוך "עלובי החיים"
אי אפשר להתעלם מהסמליות שבאימוצו של הכפיר הרך על ידי מי שעתיד להפוך (אולי) למנהיג הדור הבא, האלים יותר, של עלובי החיים מהפרברים. אי אפשר גם להתעלם ממבט העל של מצלמת הרחפן שמטעינה את הדימויים במשמעות האתית של אחריות - היא מראה לנו, לכאורה מעמדה אובייקטיבית, את מה שאנחנו, הציבור הפריזאי השאנן אבל לא רק הוא, מבקש להעלים ממנו את מבטו. הסרט כמו לופת את פנינו בשתי ידיים ותובע מאיתנו: הסתכלו. קשה, אגב כך, שלא להשוות בין סרט זה ו"השנאה", סרטו העוצמתי של מתייה קסוביץ מ-1995, שתיאר בשחור-לבן מחוספס, ובמחווה לסרטיהם של מרטין סקורסזה וספייק לי, יממה במציאות חייהם האלימה של שלושה צעירים משכונת מצוקה בפריז.
"עלובי החיים" נפתח בתמונה מרשימה של חגיגות על רקע ניצחונה של צרפת במונדיאל 2018. האקסטזה בשאנז אליזה, על רקע שער הניצחון, והחגיגה הרב-תרבותית הצבועה בצבעי הדגל הצרפתי יפנו חיש מהר את מקומן לתמונות אחרות, כאלה הסותרות את ערכי הטריקולור. לי, בן למשפחת מהגרים ממאלי, מכיר היטב את המציאות הזו, שכן הוא גדל באותה שכונה עצמה ומתגורר בה עד היום. יחד עם אמנים נוספים, הוא הקים ב-2018 בית ספר לקולנוע בשכונה, שבו למדו כמה מתושבי הפרברים ללא שכר לימוד, כדי שיוכלו לספר את סיפוריהם בעצמם. ואכן, זהו סרט שבו עלובי החיים הם הגיבורים והמספרים כאחד.
עלובי החייםעלובי החיים
המציאות שתיאר הוגו אינה נחלת המאה ה-19. מתוך "עלובי החיים"
אגב כך, במקביל להצלחתו הביקורתית והמסחרית של הסרט, פרסמו שני עיתוני ימין קיצוני בצרפת ידיעות לפיהן לי ישב שנתיים בכלא על ניסיון רצח. לי הגיש נגדם תביעה על לשון הרע והכפשה על רקע גזעני. ואולם, ממש לאחרונה דיווח עיתון השמאל ליברסיון שלי אכן הורשע בשנת 2009 בחטיפתו והכאתו של גבר שניהל רומן עם אחותו של חבר - ואף ריצה מאסר בן שנתיים. עוד התברר עתה, שלי הורשע בעבר באלימות כלפי ראש העיר של מונפרמיי, אחרי מותו של תינוק בשריפה שפרצה ברובע. בנוסף, הוא העלה לרשת וידאו של אלימות שוטרים בשכונה, שבעקבותיו נקנס ונידון למאסר על תנאי.
אותנטיות היא שם המשחק פה. אותנטיות ואווירה מאיימת, שאינה נמוגה לרגע מהסרט האינטנסיבי הזה. אף שהוא מתרחש בימינו, הסרט אומר שהמהומות שהסעירו את פריז ב-2005, מהומות שהחלו ברובעי המהגרים, עלולות בהחלט להתחדש (לי אף יצר סרט תיעודי קצר שבו צילם את המהומות). זהו עולם שלישי שנמצא במרחק כמה תחנות מטרו מליבה של פריז, והוא רוחש זעם שמזכיר את ההתפרצות האלימה בשיאו של "עשה את הדבר הנכון" (1989) של ספייק לי. ההבדל בין שני הסרטים נעוץ בעובדה שלי של "עלובי החיים" חווה בעצמו את הזעם הזה. כנער הוא נהג לצלם את השוטרים הלבנים האלימים שהגיעו לשכונה, ובמובן זה, דמותו של הנער עם מצלמת הרחפן מהדהדת את שלו. המצלמה בעבורו, אז ועתה, היא נשק - והקולנוע הוא התחמושת.
מתוך הסרט "עלובי החיים"מתוך הסרט "עלובי החיים"
אותנטיות היא שם המשחק. מתוך הסרט "עלובי החיים"
רק בשלב מאוחר בסרט אנו מתוודעים גם לחייהם האישיים של השוטרים. ניכר שזהו החלק שבו מנסה לי להציג אותם כיותר מאשר סטריאוטיפים של אלימות ממסדית. אם "עלובי החיים" נדמה לעיתים כמו פמפלט, כזה שבא להתריע מפני הלבה הגועשת מתחת לפני השטח של העוני והדיכוי הגזעני – עדיין, אין בכך כדי לפגום בכנותה של הקריאה. יש משהו פשטני באופן שבו מציג לי את הדמויות והדינמיקה ביניהן, אבל הסרט מצליח לשכנע בכך שלאיש למעשה לא אכפת, וכולם, צוענים, האחים המוסלמים, השוטרים ושאר עלובי החיים הם קורבנות של סדר פוליטי וחברתי שעתיד לקרוס שוב ושוב אל תוך כאוס.