ועדת המדרוג
בשנת 1939 כתב המשורר ט.ס אליוט את ספר השירים הקליל "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים". קשה לחשוב על אירוע נוסף מאותה שנה שהיו לו השלכות גלובליות כה קטסטרופליות. למעט, כמובן, פריצת מלחמת העולם השניה.
השירים עובדו בשנות ה-70 על ידי אנדרו לויד ובר שחיבר את הפרגמנטים לעלילה של המיוזיקל "קאטס". המיוזיקל עלה ב-1981 בווסט אנד, ושנה אחר כך בברודוויי. ההפקה רצה ברציפות 21 ו-18 שנים בהתאמה, והייתה פק"ל לכל תייר שהגיע לאחת משתי ערים אלו בשנות ה-80 וה-90. המיוזיקל על כל הפקותיו, בשפות ובארצות השונות, גרף הון עתק שהוערך בתחילת העשור ב-3.5 מיליארד דולר.
ההפקה הבימתית התרחשה בתוך מרחב סמלי שבו אפשר לקבל את ההיברידיות של אנשים מחופשים לחתולים. סטיבן ספילברג שקל להפוך את המחזמר לסרט אנימציה שגיבוריו הם חתולים, אבל ירד בצדק מהרעיון. זה לא מיוזיקל על חתולים, אלא על בני אדם-שחקנים דרך חתולים. או אולי על חתולים שחושבים שהם שחקנים אנושיים שחושבים שהם חתולים. אני מודה שקצת התבלבלתי.
עם תקציב גדול ועם טכנולוגיית פרווה דיגיטלית עכשווית, נוצרה דרך חדשה להקים לתחייה את החתולים. וכך הגענו למצב הנוכחי: שבוע לאחר עלייתו למסכים של "קאטס" (Cats), כבר מובטח מקומו בפנתאון היציאות הביזאריות בהיסטוריה של הוליווד. המוניטין של הסרט הוא כה איום עד שבהקרנה הרגילה שבה נכחתי לפני יומיים צופים התחילו לצחוק מהדקה הראשונה של הסרט – עוד לפני שממש הייתה סיבה לעשות זאת. הטריילר מעורר הפלצות ששוחרר ביולי והציטוטים מביקורות קטלניות עשו את שלהן. הם באו לצחוק, וגוד דאם איט! הם הולכים לצחוק.
מתוך קאטסמתוך קאטס
מתוך "קאטס"
על העיבוד הופקד טום הופר, מי שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר על "נאום המלך" (2010), זכייה שזכורה כאחת הפחות מוצדקות בהיסטוריה של הפרס. הוא עיבד את המיוזיקל המצליח של אלן בובליל וקלוד-מישל שנברג, "עלובי החיים" (2012), וכבר אז זכה לתגובות מעורבות. המיוזיקל צולם אז בטכניקה שבה נעשה שימוש גם ב"קאטס": השחקנים שרים בלייב לתוך המיקרופון ומצולמים מקרוב בהופעה שלוכדת את הניואנסים של המשחק. בשלב הפוסט פרודקשן המיקרופון נמחק דיגיטלית. ב"עלובי החיים" אן האת'ווי זכתה באוסקר לשחקנית משנה על הביצוע רב העוצמה שלה ל-"I Dreamed a Dream" בעודה מתייפחת, זועקת ומאבדת נשימה בקלוז אפ. הביצוע כולל גם הופעה תקדימית במיוזיקל הקולנועי האמריקני: טיפת סמארק במורד האף לתוספת אותנטיות לשירה-בכי.
טכניקת ההקלטה חוזרת על כל השלכותיה הטובות והמצערות. הביצוע הגדול שייך לשיר המפורסם ביותר – "זיכרונות" – אותו שרה ג'ניפר האדסון בתפקיד החתולה הדחויה גריזבלה. האדסון בסדר גמור כזמרת, הבעיה שזו לא בדיוק דמות, והעריכה הביזארית חותכת משיאי השירה שלה לטובת תגובות סתמיות של החתולים האחרים. אין כאן שום פוטנציאל למועמדות לאוסקר משנה.
מתוך קאטסמתוך קאטס
מתוך "קאטס"
העלילה מעורפלת בתוך גודש של דמויות, שמות, תלבושות ומוזרויות חתוליות פסבדו-מיסטיות. בליל "ירח ג'ליקל", אי אז בשנות ה-30 של המאה ה-20, מתכנס שבט "חתולי ג'ליקל" לונדוני לתחרות "בחירת ג'ליקל". מה זה לעזאזל "ג'ליקל"? התשובה המעגלית היא שאלו החתולים גיבורי המיוזיקל "קאטס". לא תבינו זאת טוב יותר גם אחרי שתשמעו את השיר שמסביר מהם "ג'ליקל קאטס". המתרגמים לעברית הרימו ידיים ופשוט תרגמו את זה ל"חתולים". למען הבריאות הנפשית אל תחקרו במופלא מכם.
מתוך קאטסמתוך קאטס
מתוך "קאטס"
כל חתול שר על חייו בשיר נפרד, כשבעמדת סיימון קאוול נמצאת החתולה הזקנה דברירימה (Old Deuteronomy) (ג'ודי דנץ) שתכריע מי יהיה המנצח המאושר. הפרס: הוא ימות, יעלה לגן העדן החתולי הקרוי "הביסייד" (Heaviside), וייוולד מחדש לחיים חתוליים מוצלחים יותר. אני בטוח שחלק מהצופים היו שמחים לזכות בפרס הזה חמש דקות מתחילת הסרט.
חלק גדול, אם לא כל השירים, יכולים להיות מפורשים כדימויים לסוגי שחקנים ופרפורמרים. גריזבלה, למשל, היא מי שהייתה בעברה כוכבת, פנתה לדרך אפלה, ואולי אף הידרדרה לזנות חתולית. כעת היא יצור זקן, מלוכלך ואומלל, המעורר רתיעה בחתולים הצעירים. האם היא תזכה לקאמבק באמצעות גלגול לגוף חדש?
מתוך קאטסמתוך קאטס
מתוך "קאטס"
אנו נכנסים לעולם הג'ליקל באמצעות דמות חדשה - החתולה הצעירה והתמימה ויקטוריה (פרנצ'סקה הייוורד). כך נתוודע לשלל הדמויות שחלקן מגולמות על ידי שחקנים בעלי שם שישמחו למחוק את התפקיד מקורות החיים שלהם. הבולטים במיוחד הם איאן מקלן שיוצא בכבוד מגילום דמותו של "גאס חתול התיאטרון" הזקן, ג'יימס קורדן בתור החתול הבורגני באסטופר ג'ונס, רבל וילסון המגלמת חתולת בית שאוכלת מקקים עם פני אדם הקרויה ג'ני-אנד-דוטס, ואידריס אלבה הוא החתול השטני מקאוויטי, שינסה בתוך עולם המטפיזיקה-התיאולוגית-החתולית לחטוף את העלייה לגן עדן. מי שתציג את מקאוויטי היא לא אחרת מהחתולה בומבלרינה בגילומה של טיילור סוויפט, שתשיר בעודה תלויה על סהר המשתלשל מהתקרה תוך שהיא מפזרת לכל עבר אבקה מוזהבת (קטניפ?) למיסטולם של החתולים.
מלבד המופרכות הכוללת, ורצף הקטעים הלא ממש קשור וברובו גם לא מצטיין במיוחד, ישנם כמה ליקויים מהותיים. הבעיה הראשונה היא התאורה המעומעמת שמתבהרת רק בקטעים ספורים. הבעיה השנייה היא הקריפיות של החתולים שהייתה ברורה לכל מי שראה את הטריילר, אך ככל הנראה לא ליוצרי הסרט. עודף הממשות של ההיברידיות אנושית-חתולית מזכיר את המראה המסויט והמצלק של מייק מאיירס ב"חתול תעלול" (2003) ואת היצורים שהופיעו בסרט הנפל "האי של ד"ר מורו" (1996).
החרמנות החתולית מהמיוזיקל עדיין קיימת. תנועות הריקוד "מיניות", אך צנעתן של הדמויות בפיג'מות פרוותיות נשמרת באמצעות כתמי CGI מטושטשים באזורים האסטרטגיים (באופן שמזכיר את טשטוש השפם האסוני של הנרי קאביל ב"ליגת הצדק") - עוד קמצוץ קריפיות להיברידיות הלקויה של אדם-חתול. "קאטס" הוא סרט שלא היה ניתן, ולא היה צריך, לעשות אותו. במקרה הטוב מה שיישאר ממנו הוא סרט פולחן לחדרי מעונות סטודנטים עם צופים אפופי עשן וויד.