מ"משחקי הכס" לקומיקס

למה להסתפק בטלוויזיה? אמיליה קלארק (אתם יכולים לקרוא לה גם דאינריז טארגאריין או אפילו חאליסי) נכנסת לעולם הקומיקס, ועומדת לפרסם רומן גרפי. הפרויקט החדש, שיראה אור בהוצאת אימאג' קומיקס, יקרא Mother of Madness, "אם הטירוף", ובקיצור M.O.M. במרכזו ניצבת גיבורת על מפתיעה: אם יחידנית בשם מאיה. לאחר שהיא מגלה שהיא בעלת כוחות על, היא מחליטה להשתמש בהם על מנת לעצור קנוניה מבעיתה של סחר בבני אדם.
6 צפייה בגלריה
 אמיליה קלארק
 אמיליה קלארק
אמיליה קלארק
(צילום: gettyimages)
קלארק לא כתבה את העלילה לגמרי לבדה, אלא נעזרה במרגרט בנט, שעבדה בעבר עם מארוול, DC ואחרים. מלבדן, היו מעורבות ביצירה רק נשים, כולל המאיירת ליילה לייז, כותבת נוספת בשם איזובל ריצ'רדסון וג'ו רטקליף, שציירה את העטיפה. בשיחה עם "אנטרטיימנט וויקלי" הודתה קאלרק שהפרויקט נולד בכלל כבדיחה, לפני כשלוש שנים, והוסיפה שהקומיקס יבטא רוח פמיניסטית מובהקת, לצד הומור שובב ופארודיה קלילה על ז'אנר גיבורי העל. ומה לגבי כוחות העל של הגיבורה, מאיה? קלארק רמזה כי יהיה להן קשר כלשהו למחזור החודשי. "חשבתי שיהיה מגניב לקחת את כל הדברים שנשים לא אוהבות בעצמן, לסובב את זה - ולהפוך אותם לכוחות על". נשמע כיף. בתוך כך, נודע כי קלארק צפויה להשתתף בסדרת גיבורי העל של מארוול ודיסני פלוס, Inavsion.

ריצ'רד דוקינס, הומניסט לשעבר

ג'יי קיי רולינג נחשבה למגדלור מוסרי למשך כשני עשורים, בעקבות ספרי "הארי פוטר" שהציגו מאבק ברור בין כוחות האופל לכוחות האור. אחר כך התברר שהעולם קצת יותר מורכב מכך, ובשנים האחרונות, כשהיא החלה להתבטא בעניין הקהילה הטרנסית, התגלה כי התפיסות שלה נתפסות כמיושנות (ופוגעניות) בעיניי קהלים רבים, והיא מצאה עצמה מנהלת ויכוחים אינסופיים בטוויטר. מעריצים רבים נטשו, או הכריזו כי הם ממשיכים להעריץ את הארי, רון והרמיוני - אבל ממש לא את מי שהביאה אותם לעולם.
עכשיו הגיע תורו של ההוגה הבריטי ריצ'רד דוקינס, מחבר רב המכר העולמי "הגן האנוכי". השבוע האגודה ההומניסטית האמריקאית הודיעה כי תשלול ממנו את תואר "ההומוניסט של השנה" שהעניקה לו לפני 25 שנים, אי אז בשנת 1996. הסיבה: "פגיעה בקבוצות שוליים", וזאת "במסווה של שיח מדעי".
6 צפייה בגלריה
ריצ'רד דוקינס
ריצ'רד דוקינס
הסתבך. ריצ'רד דוקינס
(צילום: Don Arnold, Gettyimages IL)
בדומה לרולינג, גם דוקינס הסתבך בעקבות ציוץ תמים למדי, או תמים לכאורה, שבו ערך השוואה בין טרנסים וטרנסיות לבין רייצ'ל דוליזאל, פעילת זכויות אדם לבנה שהתחזתה לשחורה במשך שנים. "רייצ'ל דוליזאל, שעמדה בראש הארגון NAACP ('האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים') הפכה למושמצת משום שהזדהתה כשחורה. גברים מסוימים בוחרים להזדהות כנשים, ונשים מסוימות בוחרות להזדהות כגברים, ותהפוך למושמץ אם תכחיש שהם אכן הדבר שעימו הם מזדהים. דונו".
ובכן, הצייצנים אכן דנו וזה נגמר לא טוב. האם דוקינס אכן רק רצה לעורר שיח, ופשוט עשה זאת בחוסר רגישות, או שמא ניסה לחולל פרובוקציה מכוונת והצליח? לא ברור. בהודעה מאוחרת יותר כתב: "לא התכוונתי לזלזל בטרנסים וטרנסיות. אני רואה ששאלת הדיון האקדמית שלי הובנה לא נכון, ואני מצר על כך. גם לא התכוונתי לחבור בשום צורה לבעלי הדעות הקדומות הרפובליקניים בארצות הברית, שמנצלים עכשיו את המצב".

מטרידנים כל הדרך למטה

הנה סיפור מגעיל - נדמה שאין מילה מדויקת מכך - שלוכד היטב את רוח התקופה. לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה חדשה של פיליפ רות, שמציגה אותו, בין היתר, כמטרידן סדרתי שאף נהג להתעלל בבנות זוגו. עולם הספרות, או עולם הרכילות הספרותי, סער וגעש. עד כאן, הכל כבר סופר. אך כעת מגיע החלק השני, הטוויסט האירוני והמבחיל: הוצאת הספרים האמריקנית ו"ו נורטון הודיעה כי תקפיא לאלתר את הפצתו של רב-המכר, בעקבות עדויות של נשים לפיהן מחבר הביוגרפיה, בלייק ביילי, פגע בהן מינית. אחת מהן מספרת כי אנס אותה כשהייתה בת 22, ואחרות אומרות כי ניצל את יחסי המרות כשהיה מורה בחטיבת ביניים בניו אורלינס בשנות ה-90. לרגעים נדמה כי העולם עומד על מטרידנים וגם הם עצמם עומדים על מטרידנים, וככה, מטרידנים ואנסים כל הדרך למטה. בבריטניה, אגב, הספר ימשיך לצאת לאור, בהוצאת וינטג', שמהווה חלק מהוצאת פנגווין. עם זאת, הם הודיעו כי הם שוקלים את צעדיהם.
6 צפייה בגלריה
בלייק ביילי
בלייק ביילי
בלייק ביילי
(צילום: David Shankbone, ויקיפדיה)

אש בספריית ג'אגר

הנה חדשות עצובות, למי שפספס. בשבוע שעבר פרצה שריפה באזור הר השולחן בקייפטאון, אחד האתרים המפורסמים בדרום אפריקה. למעלה מיממה נלחמו בה מכבי האש, ובזמן הזה נגרם נזק לאתרים היסטוריים רבים. האש התחילה ממורדות "הר השטן" - שם מחריד לכל הדעות - ובמשטרה חושדים שמדובר בהצתה מכוונת. בינתיים נעצר גם חשוד. איך כל זה רלוונטי לטור הספרים השבועי? כיוון שבעקבות השריפה נאלצו סטודנטים להתפנות ממעונות באוניברסיטת קייפטאון, וכמה בניינים של הקמפוס עלו בלהבות, בהם ספריית ג'אגר הוותיקה (כמעט בת 200) שבה נשמרו ספרים היסטוריים וכתבים עתיקים. האוניברסיטה הודיעה שחלק מהאוספים שם אבדו לעד, אבל היקף הנזק המדויק עדיין אינו ידוע. האם אפשר שלא לחשוב על השריפה הטרגית בספריית אלכסנדריה? לא, אי אפשר (וזאת למרות שהיסטוריונים עכשוויים טוענים שהיא כלל לא נחרבה בשריפה, אלא בשל חוסר תקציבים).
6 צפייה בגלריה
דרום אפריקה שריפה קייפטאון
דרום אפריקה שריפה קייפטאון
השריפה בספריית ג'אגר בקייפטאון
(צילום: EPA)

קופצים לבקר

לפני כחודשיים התבשרנו על כתב עת חדש לביקורת, "מעלה", שמבקש "להתמיר את הדיון בספרות", לדברי עורכיו. השבוע נולד לו אח בשם "פנס", מיסודן של המחלקה לספרות עברית ומכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הגיליון הראשון כולל בין היתר ביקורת של יגאל שוורץ על "הבת היחידה" מאת א.ב. יהושע, מסה קצרה של שירה סתיו על הונאות ספרותיות (בהשראת "פרשת" אילנה ברנשטיין), טקסט של יעל שנקר על קולנוע נשי חרדי בעקבות מחקר של מרלין וניג, ביקורת של סיגל פרלמן נאור על "חרסים" מאת אבות ישורון טקסט שחיברה נעמי קריספל, נערה בת 17, על "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" מאת נעה שניצר. העורך, חוקר הספרות פרופ' חיים וייס, הבטיח בפייסבוק: "אנחנו מבטיחים להשאר בסביבה הרבה זמן ולהעלות כל חודש גיליון חדש (השניים הבאים כבר די מוכנים והם מלאים כל טוב)". יאללה, בואו ניתן צ'אנס.
6 צפייה בגלריה
א. ב. יהושע
א. ב. יהושע
מה חשבו על החדש שלו? א. ב. יהושע
(צילום: טל שחר)

עם קפקא, על החוף

מחלקת הספריות של תל-אביב הודיעה השבוע שעם תחילת עונת הקיץ, חזרו ספריות הרחוב והחוף למרחב הציבורי. אפשר למצוא אותן בשדרות ההשכלה, שדרות רוטשילד, גן מאיר, חוף הצוק הצפוני, חוף מציצים, חוף גורדון, פארק מנחים בגין וגני יהושע - ובקרוב גם במקומות נוספים. בנוסף, בספריית בית אריאלה נחנך הסלון העירוני החדש, שכבר מתחיל לארח אירועי תרבות מגוונים, ונפתחו גם חדרי הלימודי וספריות ההשאלה לילדים ולמבוגרים. למי שפספס, כדאי לבקר ולהתרשם מהשיפוץ.

נותן הצגה

ואם אנחנו כבר באווירה הקיצית, הנה תמונה מפתיעה: סמואל בקט מבלה ביום קיצי. פחות "מחכים לגודו" ויותר "שמש לך מצפים". גם אנשי האבסורד יודעיבאופן כללי, מומלץ לעקוב אחרי חשבון הטוויטר המתוק והמשעשע writers doing normal shit.

"עיר היא חידה שאיש לא חד"

אינספור ספרים חדשים יוצאים בכל שנה בארץ ובעולם, ומיעוט מהם (בתחושה שלי, רובם המכריע) עושים את דרכם אל שולחני. נערמים וממתינים, במידה לא מבוטלת של עזות מצח, שמישהו יקרא אותם. ואז, בדרכי הביתה מכאן או משם, אני מוצא ספר על הספסל. לא חדש, לא תמיד במצב טוב, לא תמיד יצירת מופת. סתם ספר על סתם ספסל. ולא פעם, זהו הספר שבסופו של דבר אני קורא. מדוע ולמה? אולי בגלל חוסר המאמץ וחוסר הציפייה. הספרים בנייר העטיפה החום, שנשלחים אליי מהוצאות הספרים, מבקשים שאקרא אותם בדחיפות - לפני שאר הספרים, לפני שאר המבקרים, אם אפשר - ושאחווה עליהם דעה מיידית. נו! נו! הספר על הספסל, מצדו, אינו דורש ממני דבר. הוא רק מזמין אותי לעיין בו באצבעות קלות. לא בעיניים כלות. אני מתנסה. אני משתעתע. לרגעים אני מתמסר. ולבסוף אני גם מצטט. ככה זה. עמכם הסליחה, ידידיי היח"צנים.
השבוע היה זה הספר "רשימות של חתול רחוב" מאת המחזאי והסופר נסים אלוני. אוסף קטעים שכתב לאורך עשרות שנים ושפורסמו בכל מיני במות. אחד הקטעים, "התחפשתי לחתול רחוב", שבו הכותב מתאר את שיטוטיו ברחבי תל אביב, לכד את תשומת לבי במיוחד. הרי במהלך אחד מן השיטוטים האלה בדיוק מצאתי אני את הספר של אלוני. וחוץ מזה, תמיד יש לי תירוץ לפתוח בשוטטות או בשיחה על שוטטות. כשהכל סגור והקורונה מולכת, אתה משוטט בזהירות הרחק מביתך וגונב מידה של חופש, חומק בין נגיפים ורשויות. כשהכל נפתח, אתה חוגג את קימתה לתחייה של העיר בשוטטות ארכנית ומפוזרת.
6 צפייה בגלריה
ניסים אלוני
ניסים אלוני
נסים אלוני
(איור: יובל פלוטקין)
לא כולם אוהבים לשוטט. יש כאלה שמעדיפים לרבוץ או להדור. וחוץ מזה, בשעות הלילה גברים נוטים לעשות את זה יותר מנשים, וזה עצוב וידוע ומובן. מי שכן נוהג לשוטט, עלול להתמכר ולחוש שאין לכך תחליף. אחרי זמן מה, המחשבה והרגליים מתחילות לנוע בסנכרון מושלם כמעט, וכל כוכבי ההיגיון והרוח מסתדרים בשורה פתאומית שנושקת לאינסוף. ואז, בן רגע, גם הגפיים וגם התבונה שוקעות בתנומה. אם התמזל מזלך, אתה קרוב לבית. אם לא, אתה גורר את עצמך בשתיקה.
נסים אלוני היה משוטט ומתעד. "אני מוצא את עצמי חוזר והולך ברחובות שהלכתי בהם מזמן", הוא כתב. "אני נראה לעצמי קצת מוכר מאיזה מקום. הלוא כבר צעדתי כאן, קצת יותר קטן וקצת יותר דק, כבר התבוננתי בחלון מואר של בית מלון שלא נשתנה יותר ממני, אם כי מבנו המפואר נתקלף הרבה, עד רחמנות. אני רוצה להחיות את עברי? להחזיר לי עתידי? עיר היא חידה שאיש לא חד. בלילה, בעיקר".
וכמה פסקאות לאחר מכן: "אני ממשיך בדרכי, עד לכיכר מגן דוד, שיש בה ספסלי אבן. על אחד הספסלים, מרוחקים זה מזה, יושבים שני בני אדם שמדברים על מפעל החשמל של רוטנברג, בנהריים. שלא כמו חתול, אני מגלה את פרצופי: מוציא פנקס ועט ורושם את תולדות הלילה. רק כאשר חדלו שכני לגלגל ברוטנברג, אני נושא אליהם את עיניי ורואה אותם נועצים בי מבטים תמוהים: העט והפנקס מסגירים אותי. משוגע. ובסך הכול עשרה בלילה". בקיצור, הנה המלצה חמה: נסו למצוא ספר של נסים אלוני על איזה ספסל קרוב לביתכם.