מארק לאנגן היה נותן לטלפון שלו לצלצל, לשמוע מי משאיר לו הודעה על גבי המשיבון ורק אז להחליט אם הוא שווה את הטרחה הכרוכה בהחזרת טלפון. בדירה שהייתה הכול מלבד מפוארת בסיאטל, באמצע הניינטיז, הוא היה יושב על ספה שנצרבה מרוב בדלי סיגריות בוערים וצופה באופרות סבון על מיוט. לאנגן היה אז הסולן של The Screaming Trees, הרכב מוערך שתיעב את המושג גראנג' אבל היה חלק מהגל שהפך את העיר למיתולוגיה. הוא עצמו ניצב בלב הסצנה, טיפוס מוכשר וכריזמטי להחריד אבל גם אדם קיצוני, עצבני ועם יותר מאשר נטייה להרס עצמי. לחלץ ממנו חיוך, בכל אופן, היה קשה יותר מלטפס את האוורסט.
מארק לנגןמארק לנגן
מארק לאנגן
(צילום: AP)
אבל יותר מכל דבר אחר, לאנגן היה נרקומן: הוא החליף את האלכוהוליזם בהרואין והשתעבד לשגרה שבה כל יום מתחיל ונגמר באותה שאלה: מאיפה משיגים עוד. הוא קנה, מכר וגם נודע בתור זה שמשיג לחברים מפורסמים יותר ממנו, שלא יכלו להרשות לעצמם להסתובב במאורות מעופשות או בכיכרות מפוקפקות. אחד מהם היה קורט קוביין.
הם הכירו כשלאנגן הלך לראות להקה אלמונית בעיירת הולדתו השנואה עליו, אלנסבורג שבוושינגטון. הוא נדהם לראות את הטריו מעיף לשמיים את הספרייה שבה התקיימה ההופעה וצפה להם עתיד מזהיר. כשקריסט נובוסליק, הבסיסט של נירוונה, התקשר ושאל אם הוא צריך בסיסט כי נמאס לו לעבוד עם קורט, לאנגן שכנע אותו להישאר. העצה הזאת הייתה שווה מקום בפנתאון.
גם קוביין העריך מאוד את לאנגן וראה בו מעין אח גדול. הם הסתובבו יחד, הקשיבו למוזיקה וכמובן השתמשו בהרואין. היה גם רעיון לפרויקט משותף של קאברים של הבלוזיסט הדגול לדבלי. זה לא התרומם – התברר שיש הבדל בין חברות לעבודה משותפת - אבל הקשר נמשך, גם אחרי שקוביין התגלה בתור המושיע של הרוק והפרצוף שרואים ב-MTV נון-סטופ.
באפריל 1994 קוביין חזר לסיאטל והתקשר. "היי מאן, זה קורט. אני בעיר. מה אתה עושה? בוא לכאן ותקשיב איתי לאלבומים". אבל לאנגן לא בא וגם לא טילפן בחזרה: לא אחרי ההודעה הראשונה, לא אחרי השנייה וגם לא השלישית. לא הייתה לו סבלנות להיות שם, כשיתחיל עוד ריב בין קוביין וזוגתו, קורטני לאב. "זה התגלגל כמו בדיחה גרועה בסיטקום", כותב לאנגן בספרו החדש, Sing Backwards And Weep (בהוצאת White Rabbit), "קורטני הייתה חברותית מדי כלפיי מול קורט עד שהיא חילצה ממנו התפרצות. אז נפנפתי את קורט כי לא היה לי חשק להיות חייל במשחק השחמט הדפוק שלהם".
קורט קוביין וקורטני לאב. לא רצה להיות באמצעקורט קוביין וקורטני לאב. לא רצה להיות באמצע
קורט קוביין וקורטני לאב. לא רצה להיות באמצע
כמה שעות אחר כך, עורכת הדין של קוביין התקשרה ללאנגן. גם לה הוא לא ענה, אבל ההודעה שלה הקפיצה אותו: "מארק, אם אתה יודע איפה קורט, אתה חייב להגיד לי. עכשיו". הוא לא ידע היכן קוביין וגם לא שהוא עזב את מכון הגמילה שבו שהה. כשהשעות נקפו וקוביין טרם הפציע, לאנגן חיפש אותו בכל מקום, כולל מאורות סמים מעופשות. בסוף הם נסעו לבית שהיה שייך לקוביין, ליד אגם וושינגטון. לאנגן יצא לעשן, ראה חדר מעל הגראז' ודפק על הדלת. אף אחד לא ענה. כעבור יום או יומיים הוא קיבל את הבשורה: גופתו של קוביין נמצאה. איפה? בחדר מעל הגראז'.
"עד שכתבתי את הספר, לא סיפרתי את זה לאף אחד, אולי לכמה חברים קרובים", מספר לאנגן. "שמרתי את זה לעצמי כי התביישתי והדחקתי. אני יודע שאם אני הייתי מתקשר, הוא היה מרים את הטלפון. העובדה שלא עניתי לקורט כשהוא ניסה ליצור קשר כנראה תרדוף אותי עד יום מותי".

"זה לא סיפור הרואי. אבל אין לי סיפור אחר"

למארק לאנגן אין ארון שדים, אלא מחסנים על גבי מחסנים. היוצר המיוחד הזה, אייקון אינדי ובוודאי אחד הקולות המכשפים בביזנס, מתגלה בספרו כדמות אפית וטראגית, שהייתה כפסע מלגמור כמו כמה מהחברים הקרובים שלו, כגון קוביין וליין סטיילי מלהקת אליס אין צ'יינז.
מארק לנגןמארק לנגן
מארק לאנגן
הוא נולד למשפחה מפורקת, עם היסטוריה של עבריינות. אביו היה שתיין ואמו התעללה בו מילולית וגם שלחה אותו לעבוד במלאכות פיזיות ומסוכנות. "ההורים שלי גדלו בעוני, במקומות שאתה מחרבן באיזה ארון ביער, בלי צנרת", הוא מספר, "אנשים מהצד של אבא שלי היו פושעים, מבריחי אלכוהול וקורבנות של אלימות נשק. זה נכון שלא הייתה לי חוויה מדהימה עם ההורים, אבל היא יותר טובה משל אחרים. לפחות היה לי גג מעל הראש ואוכל על הצלחת".
הבית המפורק (הוריו התגרשו והוא בחר בשמחה להישאר עם אביו) דחף אותו להעביר את נעוריו בשילוב קטלני של פשיעה ושתייה. עד גיל 18 התיק הפלילי שלו כמעט קרס מעודף רישומים ואישומים, מצריכת אלכוהול ועד פריצות לבתים. זאב בודד, שברדיוס שלו אף אחד לא אהב את המוזיקה שהאזין לה - פאנק-רוק - עד שפגש את האחים ואן ולי קונר. הם היו מתוסבכים לא פחות, אבל יחד איתם הוא הקים את הסקרימינג טריז. לאנגן, נטול כישורים מוזיקליים, היה פשוט המבצע האידיאלי עבורם. והוא שנא כל רגע, אבל הרצון העז לברוח מהעיירה המאמללת היה חזק מהכול.
מכאן נפתח מסע מטלטל, שמתואר בספר בכנות ברוטלית: סמים, אלימות, סקס וכמויות מסחריות של רגעי שפל: לאנגן התעלף משתייה והקיא מייסורים של ג'אנקי, כמעט איבד את הזרוע בגלל זיהום בדם ונכשל בניסיון נואש להזריק לאיבר המין. בגזרת הכסאח, האיש חטף ובעיקר החטיף. את אל יורגנסון מלהקת מיניסטרי, למשל, הוא חנק עם השפופרת של הטלפון, בגלל דיבור נגוע.
את ליאם גאלאגר, שעצבן אותו כשהסקרימינג טריז חיממו את אואזיס בתחילת דרכם המטאורית, הוא מכנה בשלל שמות, מ"ליצן" ועד "מוצץ-זין". הסיפור החל כשגאלאגר נכנס לאחורי הקלעים עם המאבטחים שלו והסתלבט על שם הלהקה של לאנגן, שאכל להנאתו עם הגיטריסט החדש, ג'וש הומי. לאנגן הוא לא הטיפוס שיישב בשקט והשניים קבעו להחליף מהלומות בסוף הטור, מה שלא קרה אחרי שליאם התכסח עם אחיו נואל, רגע לפני הדדליין. לאחרונה, גאלאגר הגיב לספר בטוויטר, כינה את לאנגן ג'אנקי ואמר שאין לו חוש הומור. "מכורים לקוק הם גם ג'אנקיז", השיב לאנגן, שגם קרא לגאלאגר "טיפש" והמליץ לו להניח לזה "אלא אם אתה סוף סוף מוכן להתייצב".
"יש לי נטייה לזכור את הנפילות, ויש לי נפילות יותר מכל אחד אחר בעולם בערך", אומר לאנגן וצוחק. "אם מישהו הסתכל עליי לא נכון, כנראה שאני לא אשכח את זה. וזה חצי מהספר בערך".
קראתי כמה ממוארים בחיי. בכזה עוד לא נתקלתי. מתי החלטת לספר את זה ככה? (צוחק) "היו לי כמה חברים שכתבו רבי-מכר, ואחד מהם הוא השף אנתוני בורדיין, שמאוד אהב את הכתיבה והמוזיקה שלי. אחרי שהוצאתי ספר עם מילות השירים שלי וטקסטים קצרים לצידם, הוא ועוד חבר אמרו לי שאני צריך לכתוב ספר. אבל: א. לא רציתי לכתוב ספר. ב. במיוחד לא רציתי לכתוב ביוגרפיית רוקנ'רול רעה. זה הכי גרוע. אז אמרתי להם שזה לא בשבילי.
"אבל טוני שכנע אותי שזה יכול להיות יותר מביוגרפיה מחורבנת", ממשיך לאנגן. "הוא אמר לי שאם אני אגיע לרמה של כנות שיהיה לי לא נוח איתה, אז אוכל להוציא משהו עם ערך ספרותי. ובאמת, זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי לכתוב את זה. הוא אמר לי לקחת סיפור אחד מהאלפים שיש לי ולכתוב אותו כמו פרולוג של ספר, ולשלוח לו. 'אני אגיד לך אם אתה יכול לעשות את זה'. הוא לא מישהו שיכולתי להגיד לו לא. אז שלחתי לו והוא כתב בחזרה: "אתה עושה את זה".
מה שהדהים אותי זה עד כמה הזיכרונות בספר נשמעים חדים. "כשאתה כותב על דברים שקרו לפני 25-24 שנים, יש זיכרון פגום. אתה יודע, לי ולך יהיה זיכרון שונה מהשיחה הזאת חמש דקות אחרי שהיא תיגמר. אז טוב שיש גוגל, כי היו דברים שלגמרי הייתי אוף לגבי באיזו שנה הם קרו. וגם יש לי חברים ששרדו ועברו את זה איתי. הייתי חייב לשאול אותם, 'זה באמת קרה? אשכרה עשיתי את זה?' והם אמרו: 'כן, עשית את זה. והנה גם מה שקרה באמת".
כשהחתיכות התחילו להיאסף, לאנגן ידע: בתמונה הזאת לא יראו דמות של צדיק. "יש דברים שעשיתי או לא, שהיה להם אפקט שלילי על אנשים שאהבתי. נשים, חברים, כולם. זה לא ספר שאני גאה בו. זה לא סיפור הרואי. יש פה הכול מלבד גבורה. אבל אין לי סיפור אחר".

באשמת מזג האוויר

הפתיחות הזאת מגוללת גם את הטרגדיה של דור הגראנג'. כמו בפואמה הקלאסית של אלן גינזבורג, לאנגן ראה את מיטב המוחות של התקופה כובשים את העולם ואז נהרסים על ידי הלחץ, החרדה והסמים שהיו אמורים לספק להם מציאות חלופית. ליין סטיילי הגיע מהגמילה ישר לבית שלו כדי לזרוק את המאמץ לפח. קוביין שלח לו הרואין בפד-אקס, בתוך שקית של קפה. הספר כולו הוא כמו תחנת רכבת של טראומות ומיתות, ממנת יתר ועד התאבדות.
לאנגן בהופעה בישראללאנגן בהופעה בישראל
לאנגן בהופעה בישראל
(צילום: דודו אזולאי)
אין לו הסבר מפתח, אבל הוא יודע להגיד שאצלו זה מתחיל במזג האוויר העגמומי של סיאטל. "זה היה קשה מדי. באתי ממקום שיש בו שמש. בסיאטל, גם אם לא גשום, זה פשוט אפור. וזה השפיע עליי, על מצב הרוח שלי. אני אוהב יום, יומיים של גשם. לא 60 יום ברצף, אתה מבין?"
ואולי זה קשור גם ללחץ של ההצלחה? אולי אנשים סביבך לא ידעו להתמודד? "אני יודע שקורט היה מישהו שלא היה לו נוח עם הכוכבות ואובדן האנונימיות וכל מה שקורה לך כשאתה הופך לסופר-מפורסם. הוא בהחלט לא היה נלהב מזה שהוא לא יכול לצאת לרחוב בלי שיתנפלו עליו. אבל אני לא יודע אם רק זה מה שעשה אותו אומלל. יש לי חברים שהצליחו ושרדו וכאלה שלא. להגיד לך למה? לא יודע. לי היה מזל לא להיות סופר-מצליח. אחרת לא הייתי כאן".
וזה לא משהו שרצית? היית שם בתקופה שהם התפוצצו, אחד-אחד. "אם הייתי מהאנשים האלה שאומרים, 'למה אני לא כמו החבר שלי, ליין סטיילי, מקום ראשון בבילבורד' או 'הנה קורט קוביין, החבר שלי ששינה את המוזיקה ומוכר מיליוני תקליטים, למה לי זה לא קורה' – הייתי ממזר אומלל. יש כאלה שנכנסו לזה בשביל הכסף והתהילה. אצלי זה לא היה על השולחן אף פעם".
המלאך הגואל של לאנגן היה מלאכית, וקראו לה קורטני לאב. אחרי שפיתח מיומנות מבהילה בהשגת הרואין, לאנגן הסתבך עם עבריין מקומי מצד אחד ושוטר נחוש מצד שני והבין שאין לו ברירה. בלי דירה ובלי כסף, עם גוף מצולק ונשמה מפוחמת, הוא נזכר שקורטני לאב חיפשה אותו בחנות המשכון הקבועה שלו. היא שאלה עליו וביקשה להשאיר לו ברושורים של מכון גמילה למוזיקאים בקליפורניה. לאנגן פחות או יותר אמר למוכר לדחוף את זה לתחת, אבל עכשיו האסימון השמיע רעש של נחיתה על הקרקע של התודעה. הוא חזר לחנות ושאל אם העלונים עוד שם. המוכר שלף אותם בשמחה. לאנגן נסע, נגמל ונשאר בקליפורניה עד היום.
קורטני יצרה איתך קשר מאז הוצאת הספר? להגיד תודה על מה שכתבת עליה. "זה אני שחייב לה תודה. היא יצאה מגדרה כדי לעזור לי לשרוד. זה לא היה קורה בלעדיה. לא התראינו כמה שנים ואני לא מצפה ממנה ליצור קשר. אין לי שום דבר מלבד הכרת תודה כלפיה".
כתבת עליה יפה, ולאורך השנים מעט מאוד כותבים עליה יפה. "כי היא הקדימה את זמנה. היא דיברה על הארווי וויינשטיין עשר שנים לפני MeToo. היא דיברה בגלוי ושנאו אותה בגלל זה. אבל היא מאוד אינטליגנטית, ובחיים שלי היא מאוד חשובה".
כשיצא מהגמילה עבר לגור בבית של דאף מק'גאן מגאנז אנד רוזס, שבאקט נדיב מאין כמוהו אסף אותו תחת חסותו. לאנגן שמר לו על הבתים וגם עבד בצביעת סטים של תוכניות טלוויזיה. כשהתייצב פצח בתור זהב מוזיקלי: אלבומי סולו מעולים; שיתופי פעולה עם חבריו הטובים ג'וש הומי (קווינז אוף דה סטון אייג' ו-Dessert Sessions) וגרג דולי (בצמד גאטר טווינז) והזמרת איזובל קמפבל; וגם תרומת קולו החרוך לשירים של מפיקים, דואטים ועוד. במקביל לספר לאנגן הוציא אלבום חדש ומצוין, Straight Songs of Sorrow, שמושפע ישירות מתיבת הפנדורה שזה עתה נפתחה.
"בכנות, אני אדם שנשאר בכאן ועכשיו וככה אני נשאר מאושר ושפוי. שכחתי הרבה ממה שקרה, או שדחפתי את זה כל כך עמוק בראש שלי, כדי לחיות עם עצמי. בתור גבר בן 50 פלוס, להסתכל אחורה על דברים שעשיתי כאדם צעיר, שהיה פוגעני כלפי כל כך הרבה אנשים, זה היה כואב. מאוד".
לי זה הרגיש כמו וידוי מול כומר. "אפשר לראות את זה בתור וידוי, אבל לא קיבלתי שום קתרזיס מזה".
אז למה לא לכתוב גם על מה שקרה אחרי הגמילה? אלה שנים מאוד יפות. "לא רציתי לספר את סיפור חיי. גם חשבתי שאוכל להתחיל את הספר כשהגעתי לסיאטל, בלי שום רקע. אבל הבהירו לי שלא הגעתי מתוך ואקום וצריך לכתוב על הילדות. מבחינתי, אף אחד לא הפך אותי למפלצת שהייתי".
וזה לא עזר לך לסלוח? לעצמך, לאחרים? "לא ממש. למעשה, זה הציף דברים עם אמא שלי שהדחקתי. לא דיברנו תקופות ארוכות, מסיבות מובנות. אגב, בדרך כלל לבקשתה: 'אל תתקשר אליי שוב' וכאלה. אבל לאחותי יש שלושה ילדים נפלאים ומתברר שאמא שלי הייתה סבתא די טובה, שזה מפתיע, כי היא הייתה אמא נוראית".
יש משהו שהיית רוצה להגיד למארק לאנגן בן ה-16? "הוא לא היה מקשיב או אפילו מבין. אני יודע את זה. אנשים בהחלט ניסו להגיד לי. אבא שלי אמר לי שהוא רואה שזמנים קשים עומדים לבוא עליי. ואני כמובן נפנפתי אותו. הייתי ילד בור, נבער, הילבילי שחשב שהוא יודע הכל. וככל שאני מזדקן אני מבין שאני לא יודע כלום. אם הייתה דרך להגיע לילד הזה, הייתי עושה את זה. אבל אני בטוח שהוא לא היה מקשיב".
עטיפת הספרעטיפת הספר
עטיפת הספר

ליקוי ירח בתל אביב

לאורך השנים לאנגן הפך לדמות קבועה בלוח ההופעות הישראלי. בפעם הראשונה שהגיע, בתור אורח של דולי וה-Twilight Singers ב-2006, שום שריר בפנים שלו לא זז. על מילים שאינן השירים בטח לא היה מה לדבר. 12 שנים אחר כך הוא נתן הופעה נפלאה במועדון הבארבי עם הלהקה שלו, שכוללת גם את רעייתו, הזמרת שלי בריאן, ונראה אחרת, מחייך ומתקשר (יחסית).
"זה היה לילה מעניין", נזכר לאנגן לפני סיום השיחה. "היה ליקוי ירח וצפיתי בו על החוף עם אשתי. אני מאמין, בערך, באסטרולוגיה הינדית. ושם, על החוף, ראיתי שהשנים הקרובות לא יהיו קלות. וזה היה לגמרי נכון. אני אוהב להופיע בישראל והקהל תמיד היה נדיב כלפיי, הפך אותי לסוג של משפחה. זאת הרגשה מיוחדת, זה לא קורה בכל מקום".