בתיאום מושלם לחודש הגאווה, עולה למסכים "לוקה" (Luca), סרט האנימציה לילדים של אולפני פיקסאר. לא לחשוש, הוא לא ישחית את הנפשות הרכות וההטרו-נורמטיביות של ילדיכם, אבל מסריו ראויים לתשומת לב במיוחד בחודש זה. הוא עוסק ברעיון של זהות נסתרת וגלויה, טרנספורמציה במראה החיצוני בניסיון להשתלב, תהליך הקבלה העצמית של הייחוד שבך והיכולת של אחרים לקבל את המיוחד. כל אלה מבוצעים מהפרספקטיבה של "האחר" החווה את שונותו.
"לוקה" - טריילר
את הסרטים של פיקסאר ניתן לחלק לשלוש קבוצות. בקבוצה העיקרית ישנם סרטים המכילים את המיזוג שבו מצטיין האולפן - סרטים שפונים בו זמנית למבוגרים (חובבי אנימציה) ולילדים. ב"צעצוע של סיפור", "משפחת סופר-על" או "וול-E" יש ערימות של אקשן ודמויות מוקצנות להנאת הילדים, אבל גם רבדים של תחכום והתייחסות לטקסטים אחרים, שקהל היעד שלהם הוא בעיקרו זה הבוגר. בסרטים השייכים לקבוצה השנייה ילדים יכולים לצפות, אבל הם ביסודם פונים לפרספקטיבה ותחומי עניין של אנשים בוגרים - בין אם זו ההמחשה הקונקרטית של מצבים פסיכולוגיים ותהליכי התפתחות ("הקול בראש"), מטאפיזיקה ושאלות על משמעות החיים ("נשמה"), או פנייה לניואנסים הקולינריים של אניני הטעם (ב"רטטוי") הפחות רלוונטיים לאוכלי פסטה-נקניקיות-שניצל-צ'יפס.
הקבוצה האחרונה היא של סרטי ילדים מובהקים, והיא הקטנה והפחות מרשימה. סרטי סדרת "מכוניות" שערכם בעיקר בהיותם בוננזת מרצ'נדייזינג, או "הדינוזאור הטוב" – לטעמי הכישלון האמנותי (וגם המסחרי) המובהק היחידי בתולדות האולפן. "לוקה" שייך לקבוצת סרטי הילדים. הוא רחוק מפסגות היצירתיות של האולפן, אך הוא מלא חן, והפוגה מהשאפתנות והגודש של כמה מהסרטים האחרונים של האולפן שהציגו מרחבי פנטזיה ייחודיים ומורכבים (למשל "קוקו"). ניכר בו שהוא מגיע ממקום אישי וביוגרפי של יוצרו, ולא כמהלך פתיחה בסדרת או סרטים או, גרוע מכך, יוזמה עסקית שתכליתה היא מכירת צעצועים ומוצרים נלווים.
ב"לוקה", הבמאי אנריקה קאסרוזה מתבסס על זיכרונות הילדות שלו ועל החברות האמיצה שלו עם חבר ילדותו. הוא נולד בג'נובה, והסרט עצמו מתרחש באזור (מחוז ליגוריה שבצפון מערב איטליה), בעיירת חוף קטנטנה בשם פורטורוסו, בתקופה שיכולה להיות שנות ה-60 של המאה הקודמת. לא בכדי יש לכל אורך הסרט שימוש במוזיקה וכרזות סרטים המציפים את הסרט בנוסטלגיה לתקופה.
קאסרוזה עבד ב-15 השנים האחרונות בפיקסאר בשלל תפקידים, אבל זה סרטו הראשון באורך מלא. ב-2011 הוא ביים את הסרט הקצר והמקסים "לה לונה", שעליו היה מועמד לפרס האוסקר - ויש לא מעט אלמנטים משותפים לסרט הקצר והארוך. האזור הגיאוגרפי, ההתמקדות בחוויית ילדות שנעה בין הממשי לדמיוני (ניקוי הירח מכוכבים נופלים), הים כנקודת חיבור בין מציאות ודמיון (הטיפוס אל הירח נעשה מסירה קטנה המשייטת על המים).
ב"לוקה", לצד העולם האנושי המוכר לתושבי פורטורוסו, ישנו גם עולם של יצורים תת-מימיים, "מפלצות ים". צורת חייהם ואופן הדיבור שלהם נושאים הרבה מאוד דמיון לחיים האנושיים שעל פני האדמה. צורתם כוללת גוף הדומה לאנושי (למרות שיש לו שלל צבעים), עם תוספת זנב צלופחי ארוך, וזימים שמאפשרים את יכולת הנשימה והתנועה המהירה מתחת למים. הגיבור הוא לוקה (ג'ייקוב טרמבליי), המשמש עבור משפחתו כרועה דגים. אימו החרדתית דניאלה (מאיה רודולף) ואביו לורנזו (ג'ים גאפיגן) המתון באופיו מנסים לרסן את סקרנותו של הבן לעולם האנושי המסוכן, שאותו מעולם לא חווה.
לוקה פוגש את אלברטו (ג'ק דילן גרייזר), עוד מפלצת ים בגיל דומה. אלברטו הוא טיפוס נמרץ ומלא בביטחון העצמי שחסר ללוקה. בעקבות אלברטו, שכבר עשה זאת פעמים רבות, לוקה מעז לראשונה לעלות ליבשה. אנו נמצאים בסכמת הגילוי של עולם אחר, ובאופן ספציפי זו המוכרת מאגדת "בת הים הקטנה", או בדרך עמוקה וייחודית יותר ב"פוניו על הצוק ליד הים" (2008) של הייאו מיאזאקי.
ההגעה ליבשה מגלה ללוקה את היכולת הקסומה של בני מינו לקבל מראה של בני אדם בשנייה שבה המים שעל גופם מתייבשים (טרנספורמציה המזכירה את זו של מיסטיק בסרטי "אקס-מן"). מה שהופך את המעבר בין ים ליבשה, לפחות ברמה הטכנית, למאוד פשוט. כמובן שזה גם יוצר את המתח שאיתו הסרט ירבה לעבוד - מה יקרה אם הגיבורים שלנו יירטבו בעודם על היבשה וזהותם האמיתית תתגלה?
החברות הנרקמת בין לוקה ואלברטו היא בין שני ילדים שחווים יחד את תחושת החופש והגילוי המשותף של העולם. אלברטו, כך אנו מבינים, הוא ילד שגדל לבדו לאחר שננטש על ידי אביו (הדים לדינמיקת תום סויר והקלברי פין של מארק טוויין). יחד הם מטפחים חלומות משותפים להרפתקאות ומסעות שאותם יעשו על וספה - חלום של ילדים, שהוא דוגמה לצניעות העלילתית של הסרט.
התפעמותו של לוקה מעולם היבשה, רשמיו וחלומותיו זוכים לגילום באמצעות סיקוונסים קצרים של דמיון ששואבים לא מעט השראה מ"שמונה וחצי" של פליני. הקהל המכיר ואוהב את הקולנוע האיטלקי של שנות ה-60 יזהה לא מעט רפרנסים והתייחסויות. זה לא פוגע ביכולתו של הסרט לעבוד כסרט ילדים, מכיוון שאלו אינם חיוניים להבנת המתרחש, אלא רק שכבה נוספת מלאה באלמנטים של עיצוב חזותי וקולי נוסטלגי של הסרט.
כשלוקה ואלברטו מעיזים להגיע לפורטורוסו הם פוגשים את גיליה (אמה ברמן), ילדה נמרצת ופטפטנית (שעיצוב דמותה שואב השראה מהפרסונה של השחקנית ג'ולייטה מאסינה, אשתו של פליני). הם מתוודעים לאביה מאסימו (מרקו בריסאלי), סוחר הדגים גדול הגוף והמשופם, הקוצץ דגים בידו האחת - דמות מאיימת למדי עבור יצורים ימיים במסווה. ישנו מהלך עלילתי מרכזי הקשור למרוץ אופניים בעיירה שהזכייה בו תאפשר להם להשיג את וספת החלומות, בתנאי שהם יצליחו לנצח את האלוף - נער מרושע בשם ארקול ויסקונטי (סוואריו רמונדו) ושני המלווים השפוטים שלו.
"לוקה" אינו סרט גדול, אבל ניתן להמליץ עליו בלב שלם לילדים. תחליף מספק לחופשת קיץ בעיירה איטלקית מהסוג שכבר לא קיים יותר. השילוב בין פנטזיה לנוסטלגיה מאפשר לו לגעת באופן רגיש ורב חן בזיכרון של חופש וחלומות ילדות.
