הנישה של סרטי נוער ותיכוניסטים אינה נפוצה בקולנוע הישראלי. ישנם סרטי ילדים - לא רבים, ורובם מבוססים על נוכחותם של כוכבי טלוויזיה - וישנם סרטים המיועדים (גם) לקהל המתבגרים אבל לא פונים ישירות אליו. בעבר היו לנו "בחינת בגרות" (1983) של אסי דיין או "כמעט מפורסמת" (2017) בכיכוב ניב סולטן ונועה קירל. אבל רשימה דלה זו מעידה על עובדה מצערת: אין לנו ממש "מועדון ארוחת הבוקר", "קלולס" או "ילדות רעות" משלנו. נדמה שהפרקים הראשונים בסדרת "אסקימו לימון" היו משמעותיים בהקשר זה, אבל גם הם לא היו בדיוק סרטי תיכון. כך שנותרנו, אם בכלל, עם מעט מאוד. מעט מדי.
"תיכון מגשימים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות דרומהפקות, עמית אולמן ותיאטרון האינקובטור)
או שלפחות זה היה נכון עד נחיתתו על המסכים של "תיכון מגשימים", סרטו החדש של עמית אולמן שיש לו סיכוי להפוך לסוג של קלאסיקה מקומית. סרט שמוגדר על ידי יוצריו כ"מחווה בראפ לסרטי תיכון" - אותו ז'אנר שבולט בהיעדרו בקולנוע הישראלי; ואמנם המחווה פה, על אף שהיא עוטה אצטלה מקומית, היא בעיקר לז'אנר בגרסתו האמריקנית הפופולרית. כך, העיר הקטנה והנידחת שממנה מגיע התלמיד החדש היא, מבלי להעליב, נס ציונה, ושמו הסמלי של התיכון הוא, כאמור, מגשימים - החלום האמריקני במילה אחת. התוצאה היא לא פחות מהברקה.
סרטו הקודם, הראשון, של אולמן, "העיר הזאת", היה מבחינתי יצירה פורצת-דרך בקולנוע הישראלי. אופרת ראפ נוארית שעובדה מבמת הפרינג' אל הקולנוע בתנאים כמעט מחתרתיים, וגילתה, לי לפחות, חבורה של כישרונות קולנועיים שהגיעו מתחום הראפ והפואטרי סלאם ויצרו סרט ייחודי מאוד בנוף המקומי - שגם התקבל באהדה על ידי הקהל. מפתיעה לא פחות היא העובדה ששלוש שנים אחר כך, אולמן כבר מגיע עם סרט חדש - אף הוא מבוסס על מה שהיה קודם הפקה שעלתה על בימת תיאטרון האינקובטור, ולה היו שותפים ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור) - שממשיך את רוח הסרט הקודם, ועם זאת יוצר חוויה שונה לגמרי.
זהו סיפורו של יואב (אמיר בנאי), תלמיד כיתה י"ב שעובר עם אמו האלמנה (מיכל ינאי) לעיר הגדולה ומתחיל ללמוד בתיכון שבכותרת. כמו רבים מגיבורי הז'אנר, גם הוא מסתבך במהרה עם הבריון של השכבה, חנן (יונתן הורנצ'יק), מתאהב במלכת התיכון (יעל שלביה), וכלל לא שם לב שהחיבור האמיתי שלו נרקם דווקא עם שימי (נועם קליינשטיין) - אחת הבנות הפחות מקובלות בבית הספר. בהתאם למקורות ההוליוודיים, גם יואב מגלה שכדי לטפס בסולם החברתי הוא חייב למצוא את הכישרון שיהפוך אותו מלוזר לסיפור הצלחה מקומי - הפעם בזירת קרבות הראפ. את דמותו המיתולוגית של מיסטר מיאגי בגרסת הראפ הישראלית של "קראטה קיד" תופס ראפר אגדי בכיסא גלגלים בשם אמ.סי. חמורבי (עמית אולמן), המנהל את הקיוסק הסמוך לבית הספר ומלמד את יואב את רזי הקרבות המילוליים. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא נקלע לשוד בפיצוצייה, יואב מביס את השודד בקרב ראפ מאולתר שמתועד והופך לוויראלי. בן-לילה הוא הופך לכוכב התיכון, מעפיל עד לאליפות הראפ הארצית, ושם מגלה שלהיות אחד מהמקובלים גובה ממנו מחיר שהוא לא מוכן לשלם.
להיות מקובל זה לא קל, יו. מתוך "תיכון מגשימים"
(צילום: מישה פלטינסקי)
"העיר הזאת" היה הפתעה ותקווה להמשך; "תיכון מגשימים" מעיד על כך שאולמן הוא אחד הקולות היצירתיים והמקוריים בקולנוע הישראלי העכשווי. נוכחותו משמחת גם משום שהיא מעידה על איזו דינמיקה מרעננת שהולכת ונרקמת בין הבמה והקולנוע, וליתר דיוק - העיבוד הקולנועי לתופעות בימתיות שאני, לפחות, לא הכרתי. סרטו של אולמן מחבר בין ז'אנרים קולנועיים - לא רק סרטי תיכון אלא גם מערבונים - והתוצאה היא לא פחות ממלהיבה. כישרונו של אולמן כבמאי בא פה לידי ביטוי באחת הסצנות המבריקות שמתרחשת במהלך מסיבה שבה המצלמה (של מישה פלטינסקי הנהדר) עוקבת במה שנראה כשוט רציף אחד אחר גלגוליה של כוס עתיקה העוברת מיד ליד. הסצנה נחתמת בגרסת קרב-ראפ לדו-קרב המערבוני הקלאסי, ואין ספק שהיא מהווה את אחד משיאיו של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות.
לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא מציג אנסמבל שחקנים מרשים, רובו אלמוני למדי. אמיר בנאי (אותו נראה בקרוב גם בסרטו החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו") מצליח להוביל את הסרט בבטחה; נועם קליינשטיין מפגינה נוכחות מרשימה בתפקיד הנערה הדחויה; נועם כרמלי בתפקיד תיכוניסט בתול ויונתן הורנצ'יק בתפקיד "הנבל" שמתגלה כמי שגדל בצל אב מתעלל רגשית משלימים את הצוות המשובח. כאן גם משתלבת אחת התמות היפות של הסרט: ההיטלטלות בין דמות האב המיטיב לדמות האב המאיים, והאופן שבו המתבגר מבקש בעת ובעונה אחת להזדהות עם האב, למרוד בו ואף להחליפו בדרכו לעיצוב זהותו. יואב וחנן, רומז הסרט, אינם אלא שני מופעים של אותו מאבק נפשי.
מיסטר מיאגי מהקיוסק. עמית אולמן, מתוך "תיכון מגשימים"
(צילום: מישה פלטינסקי)
וישנם, כמובן, השירים: "יש לך הרבה מה ללמוד, נס ציונה" מספק אקספוזיציה מענגת לסרט כולו, והצגת הדמויות נעשית בצורה דינמית וחיננית. בכלל, "תיכון מגשימים", כמו "העיר הזאת", מוכיח שאפשר לתרגם תבניות מוכרות מהקולנוע האמריקני למונחי הקולנוע הישראלי מבלי לאבד את המקומיות. הסרט הזה נהנה מקצב מדויק - העריכה היא של איל סיבי - והשיא, שמתרחש בתחרות הראפ הארצית, לא מבייש בתנופה ובאנרגיה שלו את מקורות ההשראה ההוליוודיים. הסרט פשוט מספק חגיגה צבעונית ותוססת שהולמת את צרכי הקיץ הזה.
אני לא מכיר את העולם שממנו מגיע הסרט הזה; אני גם לא מצליח להיזכר בעוד סרטי ראפ דוגמתו (ולא, הכוונה אינה לסרטים שעוסקים בראפ). הקולנוע של אולמן ושות' הוא תופעה ייחודית, לפחות עבורי. ומה שמשמח במיוחד: הסרט הזה כלל אינו מחזור של מה שעבד כל כך טוב בקודמו. הוא הולך בדרך משלו, פונה לקהל יעד רחב יותר, ומותיר בעיקר הרבה סקרנות לגבי ההמשך.
