ממש כמו "חמצן" שיצא לאקרנים כאן לפני שבועות ספורים, גם "ברנינג מן", סרטו של אייל חלפון, עוסק בחרדתו של הורה מפני הפרידה מבנו החייל בשערי המחנה הצבאי. אם סרטה של נטעלי בראון עסק בחרדה אימהית, של זו שיולדת את בנה רק כדי להקריב אותו על מזבח הלאומיות – סרטו של חלפון מציע את הפרספקטיבה הגברית-אבהית. גם בו, אגב, כלולה סצינה שדומה לה נמצאת ב"חמצן" שבה האב חודר אל הבסיס במטרה לאתר את בנו שאינו משיב להודעות שהוא משאיר לו. וכמו "חמצן", גם "ברנינג מן" הוא סרט ששואב את כוחו מהמציאות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר וחוק ההשתמטות – זאת, על אף שהתסריט נכתב עוד לפני.
"ברנינג מן" - טריילר
(באדיבות טרנספקס הפקות)
זוהי כבר הפעם הרביעית לפחות בשנים האחרונות שבה שי אביבי מגלם דמות אבהית במצוקה. כך זה היה ב"שבוע ויום" (2016) של אסף פולונסקי, שבו דמותו התקשתה להתמודד עם אובדנה הטרגי של בנה; כך זה היה ב"געגוע" (2017) של שבי גביזון שבו דמותו מגלה את דבר קיומו של בן שהיה לה ומת, והיא יוצאת למסע מרגש ואבסורדי של היכרות בדיעבד עמו; וכך בתפקיד שזיכה אותו בפרס אופיר, ב"הנה אנחנו" (2020) של ניר ברגמן, כאב היוצא למסע עם בנו בעל הצרכים המיוחדים משום התלות ההדדית ביניהם (האב מתקשה להתמודד עם כניסתו הצפויה של בנו למוסד טיפולי). גם עתה אביבי מגלם אב שאינו מסוגל לחיות עם התחושה שהנסיעה המשותפת שלו עם בנו אל הבסיס הדרומי שבו משרת הבן הקרבי עלולה להיות הפעם האחרונה שבה הם נפגשים. "אתה כמו ההיא בספר של עמוס עוז", אומר לו מישהו שטועה ומתכוון כמובן לספרו של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". האב מדייק אותו: "בולם את הבשורה".
אביבי הוא יונה קמחי, סופר שאיש לא שמע עליו, פרוד מאשתו, תר אחר דירה להשכיר, שבתחילת הסרט מחליט באבחה של רגע להסיע את בנו החייל (רן קפלן) לבסיס. זוהי נסיעה ארוכה בכבישי הנגב, אבל היא מאפשרת ליונה ובנו עוד כמה שעות להיות ביחד. עצירה בדרך, הם משתינים בנוף המדברי, יושבים בצד ומעשנים, וחולקים ביניהם כמה משפטים שמהם נראה כי הקשר ביניהם לא הדוק במיוחד. כאשר הם מגיעים לשערי הבסיס והבן נפרד מאביו – יונה מחליט להישאר בקרבת מקום. הוא מתיישב בצל עץ בודד, ומאותו רגע, כמו במחזה אבסורד, מחכה לחזרתו של בנו. מפעם לפעם פוקדים אותו עוברי אורח: מוביל נמ"רים השקוע בחובות, קבוצה של רוכבי אופני ספורט, נערה שנמנית עם צוות ההקמה של מסיבת טבע, חיילת חובבת זנבנים, אותן ציפורי מדבר המקננות בצמרת העץ – וזוהי רשימה חלקית בלבד.
בדרכו המשונה, "ברנינג מן" הוא סרט מסע ללא תנועה. הוא מתרחש בלב השומקום, לרוב באתר אחד, ולהבדיל מגיבורת ספרו של גרוסמן, אין בו בריחה, רק המתנה למשהו או למישהו שספק אם יונה עצמו יודע מהו. כזכור, יונה הנביא, זה שעל שמו קרוי הגיבור פה, ברח משליחותו מטעם האל שציווה עליו להזהיר את בני נינווה החטאים. הבריחה הזו עלתה לו ביוקר: הוא עלה על ספינה רק כדי למצוא עצמו מושלך ממנה ונבלע על ידי לויתן. עם צאתו משם בדרך נס, יונה השלים את משימתו וכמו קמחי שלפנינו ישב אף הוא בצל שיח והמתין לבאות. ואומנם, יש משהו משעשע בשי אביבי שיושב במעין שלווה, שייך-לא שייך, בצל העץ, ונקלע לשיחות משעשעות עם האנשים שעוצרים שם בדרכם. הוא האיש שהחליט לעצור לרגע את חייו, לא כדי להרהר עליהם, אלא פשוט לשבת ולחכות, ומתוך כך לנסות לעצור את הבשורה או לכל הפחות לגלות אחריות הורית כלפי בנו. כל עוד הוא, יונה, שם, לא יקרה לו דבר.
קשה להיזכר בעוד סרט ישראלי שעסק בחרדה אבהית, בעיקר משום שהמושג הזה, חרדה, מזוהה לרוב עם אימהוּת ועם מגוננות-יתר או לידה. בשיחות הבודדות שיונה מנהל עם פרודתו, נירה, אשת אקדמיה בדרכה לכנס בחו"ל, היא המייצגת את הרציונליות והניסיון להרגיע. זהו היפוך תפקידים מעניין, ותורמת לו במיוחד נוכחותו של אביבי שהופעותיו כדמויות אבהיות בסרטים שצוינו כבר לוותה במימד של חרדה, אשמה ונוירוטיות. מול אשמת האם כלפי בנה שאותו היא נאלצת להפקיע מידיה לטובת פולחן הלאומיות מציב "ברנינג מן" את אשמת האב. שמו של הסרט, מעבר להתייחסות שלו לאירוע האמנותי השנתי המתרחש בנבאדה שבמהלכו נשרף פסל איש העץ שמעניק לו את שמו – נושא גם הקשרים פרוידיאניים. זהו הסיפור על האב החולם שבנו נשרף וקורא לעזרתו רק כדי להתעורר ולגלות שגופתו של הבן אכן התלקחה כתוצאה מנר שדלק בקרבתה. זהו סיפור מכונן על התעוררות מאוחרת ואשמה, על הכישלון של האב לשמור על בנו גם לאחר מותו; יונה, להבדיל מהאב בסיפור הפרוידיאני, כמו מנסה שלא להירדם, להיות שם על המשמר, לפייס את האשמה על שהוא מוסר-מסיע את בנו למערכת הצבאית. הוא שציינו: כל עוד הוא, יונה, שם, לא יקרה לו דבר.
2 צפייה בגלריה
זו הפעם הרביעית לפחות בשנים האחרונות שבה שי אביבי מגלם דמות אבהית במצוקה. מתוך "ברנינג מן"
(צילום: עופר ינוב)
"ברנינג מן" זכה בפרסי הסרט והשחקן המצטיינים בפסטיבל חיפה האחרון (גילוי נאות: הייתי בצוות השופטים שהעניק לו את הפרסים האלה). הוא גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס השנוי במחלוקת של פרסי משרד התרבות והספורט. כמו סרטיו הקודמים של חלפון, הוא משלב אבסורד יחד עם עיסוק פוליטי ישיר במציאות הישראלית: "מלחמת 90 הדקות" (2015) תיאר משחק כדורגל דמיוני שיכריע את גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני; "קרקס פלשתינה" (1998) עסק במציאות הכיבוש דרך חיפוש ברחבי השטחים אחרי אריה קרקס נמלט; "איזה מקום נפלא" (2005) קשר יחד שלושה סיפורים העוסקים בצדה המכוער של הגבריות הישראלית התרה אחר גאולה. בסרטו הנוכחי, השילוב הזה בין סיטואציה נוסח "מחכים לגודו" וגבריות חרדתית מניב לא מעט רגעים משעשעים ומרגשים. כמה מהם קשורים לנוכחותם של אותה היפסטרית (סוזנה פאפיאן) ושל מתווך דירות חרדי (נוה צור) שפוקדים את העץ והדייר הזמני שבצלו.
קצת כמו דמותו של צלניק שגילם אורי זוהר ב"חור בלבנה" (1965) בבימויו, שיוצאת אל לב המדבר ומקימה שם דוכן לממכר לימונדה – גם יונה בורא שם יש מאין. נוכחות קומית ומתריסה לעיתים שהמרחב המצומצם שלה נהפך לסוג של בית. כזה פרוץ המדגיש את החיבור-קרבה בין המרחב הפרטי והמערכת הצבאית-לאומית. אבל אי-אפשר להתעלם גם מזיכרון השבת הארורה ההיא, זו שישנם מי שמבקשים להשכיח או לפחות לשכתב – בעיקר כאשר יונה משתלב עם הצעירים החוגגים במסיבת הטבע. מיותר, על כן, היה לחתום את הסרט בדימוי קצרצר שמדגיש את המובן מאליו.
