"חמצן", סרטה של נטעלי בראון, הוא סרט על אמא שמסרבת לבשורה. הגיבורה שלו, ענת (בגילומה של דאנה איבגי הטובה מאוד), היא אם יחידנית שילדה את בנה יחידה מיד אחרי שירותה הצבאי, ומתישהו אף חתמה לו כדי שיתגייס לקרבי. הסרט לא מבהיר מדוע היא עשתה זאת אז, אבל עכשיו, כשמבצע צבאי בלבנון עומד להתפתח למלחמה, ובנה-יקירה העומד רגע לפני שחרורו ונסיעה לטיול-שאחרי-צבא יותר מאשר נלהב להצטרף לכוחות הלוחמים – משהו בה, בענת, נשבר. אולי זה רגש האשמה על שחתמה לו מלכתחילה, ובכך לכאורה גזרה את גורלו וגורלה: הוא אולי יקריב את עצמו והיא תיוותר בחזקת אם שכולה, תרומתה לאל הלאומיות. היא לא בורחת מבשורה, אלא כאמור מסרבת לה – היא תעשה כל שביכולתה כדי להחזיר את בנה הביתה, אליה, אל רחמה.
"חמצן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
ענת היא מורה לספרות בנהריה. איננו יודעים הרבה עליה, למעט שהיא כאמור אם יחידנית. אביה (מארק רוזנבאום) הוא קצין בכיר לשעבר, אלמן, שבת זוגו הנוכחית (נורית גלרון בהופעה נדירה) עובדת בנמל חיפה. לפרט הזה תהיה משמעות בחלקו החותם של הסרט. בתחילת הסרט הוא מתארח בבית הספר היסודי שבו מלמדת בתו, נואם במהלך טקס לרגל יום ירושלים, מה שמאפשר לבראון לעצב מסכת משעשעת שבה מגלמים הילדים את החיילים משחררי העיר העתיקה. כאשר מגיע תורו לדבר, המיקרופון משתבש – רגע המטרים את הבאות כאשר יתברר שהאב משחרר ירושלים הוא הלום קרב שעם הישמע אזעקות המלחמה הנוכחית מתקשה לתפקד (כדאי להזהיר כאן: במהלך הסרט נשמעות לא מעט אזעקות).
ענת ממתינה בקוצר רוח לשחרורו של בנה, עידו (בן סולטן). היא כבר רכשה כרטיסים ותכננה לפרטי פרטים את הטיול להודו – של שניהם. כן, יש משהו כמעט פרוורטי בתיאור יחסה לבנה. בסצינת הפתיחה של הסרט הם טובלים יחד בים, והסצינה הזו משדרת יותר מאשר שעשוע משותף. היא מעצבת מרחב אינטימי של אם ובנה במים – מרחב סימביוטי-רחמי שיש בו מגוננות ותלות הדדית. זהו המרחב שהגבריות והצבאיות מבקשת לקרוע אותו, היפרדות שענת אינה מסוגלת להכילה. כאשר מתברר לענת שחופשת השחרור של עידו מבוטלת עקב המצב הביטחוני – יותר משהיא מנסה לעזור לו, היא מבקשת להציל את עצמה. הוא עצמו, כאמור, משתוקק אלי קרב.
3 צפייה בגלריה
סרט על חרדה אימהית, אבל גם אבות יוכלו להזדהות עמו. מתוך הסרט "חמצן"
(צילום: איתי מרום, באדיבות בתי הקולנוע לב)
"חמצן", שזכה בפרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון, הוא סרט על חרדה אימהית, אבל גם אבות יוכלו להזדהות עמו. יציאתו לאקרנים בישראל ברגע הזה מהדהדת את החרדה הזו במשנה תוקף. זה לא סרט על אם מרדנית המסרבת שבנה יגויס. אחרי הכול, העלילה מתרחשת כאשר הוא כבר על סף שחרור. זהו סרט שברובד הכי אינטימי שלו, פרוורטי אפילו, עוסק באם הנמשכת אל הגבריות הצבאית שמיוצגת על ידי בנה. אותה גבריות שקריסתה מסומנת על ידי דמותו של אביה הנכנס להתקפי חרדה. כאשר בסצינה מצוינת ענת מגיעה לבסיס שבו נמצא בנה ומתייצבת מול קנה של טנק שקול גברי הבוקע מתוכו מורה לה לעזוב את המקום משום שמדובר בשטח אש – האסוציאציה אינה רק קפקאית (האדם מול המכונה, האישה מול הקול הגברי המתכתי), אלא גם מינית. היא מעצבת את יחסה של ענת למערכת הצבאית ולגופו של בנה שנוכס על ידה: חרדה אך גם משיכה. בבנה הישן היא מתבוננת בערגה, כמעט הערצה, ובסצינה אחרת היא ממש מושכת את השמיכה מעל גופו העירום.
האינטימיות המטרידה בין ענת ובנה מהדהדת במבטיה בו אך גם בקול, כאשר היא מאזינה בעל כורחה, או שמא בקנאה, לקולות הבוקעים מחדרו שעה שהוא שוכב עם חברתו (רומי אבירם). הטלוויזיה משדרת את התמונות מהמערכה בצפון, כמו גם את נאומו הפתטי של נתניהו על הניצחון המוחלט, וברדיו משודרת התוכנית קולה של אמא – עוד פרט שנעשה כעת רלוונטי נוכח כוונתה של הממשלה הפשיסטית להכחיד את גלי צה"ל. זה גם המקום שבו התסריט מזייף קמעא, כאשר פרט עלילתי חשוב נודע לענת דווקא מפי הקריינית. אבל קולה של אמא, קולה של האם, הוא גם הקול שלא נשמע, לפחות לא עד עכשיו – לא בסיפור ההקרבה הצבאי, וגם לא בסיפור הפרטי של ענת שנכונותה להקריב את בנה יחידה, באמצעות החתימה הגורלית, הופכת אותה לגרסה הנשית של אברהם אבינו שמבינה, גם אם באיחור, את משמעות ההיענות לציווי האלוהי-צבאי.
מה תעשה אם המבינה לפתע את משמעות מעשיה? המלחמה הנוכחית וגילויי קטארגייט מעלים אכן את השאלה הזו ביתר שאת: מה צריכה לעשות אם המסרבת שבנה יבצע פשעי מלחמה בשירות שלטון מושחת? "חמצן" הוא הסרט הנכון ברגע הנכון. ענת נועלת את עידו בבית, נותנת לו את חסכונותיה כדי שייסע כבר, שיסתלק מפה למקום טוב יותר, וכאשר זה לא עוזר היא נוקטת בצעד קיצוני שברמה הסימבולית הוא החזרתו אל תוך הרחם. אותו רחם שמגויס למטרות הלאומיות – תפקידה של האישה כמייצרת לוחמים. בפעולה הקיצונית שלה, שמוצגת בסרט כסוג של פנטזיה, ענת מבקשת לנתק את הרחם מהקשריו הלאומיים ובה בעת לגאול את עצמה מהאשמה שבשליחת בנה לקרב. במובן זה, "חמצן" הוא יצירה פוליטית נוקבת.
נטעלי בראון היא אחת הדוקומנטריסטיות המעניינות שפועלות היום בארץ (גילוי נאות: שימשתי כיועץ בסרטה התיעודי "שוטינג" שנוצר גם הוא השנה). בסרטה העלילתי הראשון היא עוסקת במלחמה מפרספקטיבה אימהית, כזו שאם כבר נכחה בקולנוע הישראלי היה זה בעיקר בצורה קומית – למשל, ב"אימי הגנרלית" (1979) שהתבסס על המחזה המצליח מאת אלי שגיא, ובו גילמה גילה אלמגור אם שדאגתה לבנה מובילה אותה אל הבסיס הצבאי שעליו הוא מפקד. "חמצן" הוא סרט שעיסוקו במבט הנשי בגוף הצבאי-גברי מספק פרספקטיבה מקורית ומעניינת, גם באמצעות סצינה יפה שבה המצלמה (של שי גולדמן המעולה) מתעדת מעין מחול של גופות קטועי גפיים בבריכה שבה שוחים נכי צה"ל. מחול שיש בו משום אסתטיזציה של הגוף הפגום שאליו, כך נדמה, עורג מבטה של ענת.
"חמצן" הוא סרט שאמור לאתגר כל צופה בימים האלה, אבל גם בימים אחרים. זהו סרט שצובר את עוצמתו דווקא אחרי 7 באוקטובר והמלחמה המיותרת בעזה, ואם יש משהו מעודד בעצם קיומו הוא בכך שהיצירה מנצחת את הפוליטיקה. זה בדיוק אחד מאותם סרטים שמיקי זוהר לא היה רוצה שייעשו פה; ולא יעזור לו: הסרטים האלה נעשים וייעשו כי הם עוסקים בנו, באימהות ובאבות שתוהים לגבי העתיד כאן.
