לכאורה אין דרך טובה ומועילה יותר לסכם את הדוקו "זעקות ואז שתיקה" ביותר ממילה אחת: "חשוב", "חובה", "מטלטל" וכו'. העדויות המצמררות שנאספו על ידי הבמאית ענת סטלינסקי והמראיינת שריל סנדברג הן תמצית כל הדברים הנוראיים ביותר שראינו, שמענו וגם דמיינו מאז 7 באוקטובר, שהתכנסו לכדי שעה שלמה שנועדה לפני הכול עבור החלאות והבורים שעדיין מרשים לעצמם לומר שלא היו דברים מעולם. חלקם צובאים בימים אלו על הקמפוסים בארצות הברית בתחושה שהם נורא צודקים וטהורים. למרבה התדהמה, גם בתוך מדינת ישראל ישנם קולות מתועבים שמכחישים את ממדי פשעי המלחמה שחמאס ביצע.
"זעקות ואז שתיקה" – טריילר
העדות של עמית סוסנה לבדה היא לא רק שיאו של המסמך, אלא ככל הנראה מהרגעים הקשים ביותר שתועדו בהיסטוריה של העיסוק העיתונאי באלימות מינית - נושא שעומד בלב העשייה הדוקומנטרית מאז מהפכת MeToo. האומץ והגבורה של סוסנה, הן בסיטואציה המזעזעת והן ביכולתה לספר על מה שקרה שם, הם בלתי נתפסים. קיים צער עמוק שרק בגלל טראומה איומה מזדמן לאדם להתוודע לאישיות כל כך מרשימה כמוה, אבל חיוני לומר לה שהבחירה לדבר אינה מובנת מאליה והופעתה היא לא פחות ממלאכת קודש. כמובן שהדברים נכונים לכל המשתתפות והמשתתפים, בין אם הם חוו את הזוועה על גופם ונפשם או רק נחשפו אליה במסגרת אותו יום שחור משחור.
2 צפייה בגלריה
עדותה של עמית סוסנה מתוך הסרט התיעודי "זעקות ואז שתיקה"
(צילום: קסטינה תקשורת מתוך screams before silence)
אבל מעבר ל"חשוב" ושאר הסופרלטיבים המוצדקים, "זעקות ואז שתיקה" (הזמין לצפייה כעת ב-YouTube) מציף רגשות כמו זעם וחוסר אונים, ומהווה לא רק "תיעוד" - אלא גם קריאה לפעולה. הפן האמוציונלי גועש משום שהתיאורים והשחזורים - ויוצרות הסרט בחרו ברגישות נבונה לא להשתמש בתמונות זוועה - נותנים תחושה של נסיעה מסויטת במכונת זמן לרגע שבו אנשים תמימים הופקרו לגורלם. מעבר לסימבוליות האיומה שקיימת באלימות המינית, יש בה כדי ללמד פן נוסף על המחדל הביטחוני העצום, שבחסותו הרשו לעצמם המחבלים לא רק לטבוח אלא גם להתעלל באין מפריע.
הקריאה לפעולה היא משולשת: ראשית, כמתבקש, להטיח את האמת בפרצופם של השקרנים. שנית, אי אפשר לצפות ב"זעקות ואז שתיקה" מבלי להתייחס לעובדה שהוא לא עוסק רק במה שכבר קרה - אלא במה שעדיין בסבירות גבוהה קורה לאלו מבין החטופות והחטופים שעדיין בחיים. כשההפקה של "קסטינה" (שהוציאה את NOVA#, שהיווה גם שירות חיוני לציבור וגם הברקה סגנונית) יצאה לדרך, ספק אם דמיינו שם שתהיה חובה להתייחס לאפשרות שעוד ניחשף לעדויות אפילו יותר מחרידות מזו של סוסנה. והנה, חלפו כבר 202 ימים והראש לא פוסק מלחשוב על הריונות לא-רצויים, אלימות מהזן הכי שטני ותעצומות הנפש שנדרשות כדי להחזיק מעמד. מתבקש לכתוב שכל שר ושרה בממשלה צריכים לצפות ב"זעקות ואז שתיקה" כדי להבין עד כמה השבת החטופים והחטופות חיונית יותר מכל מטרה אחרת, אבל אולי השר בצלאל סמוטריץ' שוב יתלונן שזה יפריע לו לישון.
הפעולה השלישית רלוונטית לדמות שמובילה את הסרט. שריל סנדברג היא מן הסתם לא ענת גורן או צופית גרנט, והנוכחות שלה בסופו של דבר נועדה לסמן התייצבות של אחת הנשים המצליחות בעולם לצד האמת, הצדק והמוסר הבסיסי. אבל סנדברג הגיעה לאן שהגיעה בזכות תרומתה למכונה המשומנת של הפצת דיסאינפורמציה, תעמולה ופייק ניוז שהיא פייסבוק. ברגע יפה לקראת סיום הסרט, היא עוברת מכיסא המראיינת לכיסא המרואיינת כדי לסכם. כמובן שזה לא הזמן ולא המקום מבחינתה לדבר על חלקה של פייסבוק בעיצוב שיח שבו אפילו טבח מתועד נתון למאמצי הכחשה. אבל אם היא כנה באמירות שלפיהן הסרט הוא "הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי" ו"כל מה שעשיתי הוביל אותי לרגע הזה" - חובה עליה גם לפעול איפה שהיא באמת משפיעה; להאזין בקשב רב ל-Reborn, השיר היפהפה של נינט טייב שחותם את הסרט בסיקוונס חונק - ולהיוולד מחדש.
