הישראלים אומנם מתהדרים בהמצאת ז'אנר הבורקס בקולנוע, אבל בכל מדינה תמצאו את הקומדיות שנשענות כבר ברמת הכותרת על שתי רגליים: עדתיות ושמחות משפחתיות. לא יזיק אם הן גם יעסקו בחתונות ונספחיהן, כדי לספר לנו על זוג בדרך לחופה שנתקל בכל המכאובים של משפחות ממדינות או עדות שונות שלא סובלות זו את זו. זה נכון גם לסרט שלשמו התכנסנו - "חתונה אמריקאית", כשאת סיפור קל לתמצת לשורה: בחור טברייני שהצליח באמריקה (ישראל אטיאס) חוזר לארץ עם ארוסתו האמריקאית המעושרת והוריה המלוקקים כדי לחגוג עם משפחתו ה"חמה" את החינה שלהם על ספינה ששטה בכנרת.
״חינה אמריקאית״ - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
למרות כל הדברים הגרועים שמגיש לנו "חינה אמריקאית" - אי אפשר לקחת ממנו שהוא מתגאה במה שהוא: בורקס לפנים. בקומדיה החדשה בבימוי שלום אסייג, שאמורה להיות שגרירת עונת הקיץ הבלתי מתנצלת בנוף הקולנוע הישראלי, אין שום יומרה להוסיף משהו אחד למתכון המוכר. ולכן אין שום טעם שנשווה אותו לקולנוע ישראלי או זר שנחשב ל"איכותי". תאמינו לנו, אף אחד לא מחפש פה איכות של כריסטופר נולאן או אפילו של עמית אולמן.
העניין הוא שגם בהשוואה ל"לשחרר את שולי" (על שני חלקיו) ואפילו ל"ההילולה" (שהוא התוצר הקודם של משפחת אסייג - עם כמה שינויים בקרדיטים) - "חינה אמריקאית" פשוט מחפיר. מדובר בקומדיה לא מצחיקה, לא מבדרת, לא פרועה, שלא מעניינת באף רגע. הכול מושתת על קלישאות הז'אנר, הכול צפוי והכול מרגיש כמו ערב בדיחות "חמותי" בסטנדאפ בניינטיז. אף בדיחה בתסריט שלו לא תפתיע מישהו בקהל.
אם רוצים להדגים את רמתו הקומית, אפשר להתעקב על קו העלילה המאוס של הארוסה האמריקאית האהבלה שלא מבינה שבאים לחינה, ובטוחה שהולכים לאכול טחינה; האמריקאים שקוראים לאקסית של הגיבור שנשארה בארץ (עדי הימלבלוי) - והיא בבירור אהובתו האמיתית - Moron (טיפשה) במקום מורן; המשפחה הטבריינית, שאיש בה לא יודע אנגלית כמובן (אין כמו התנשאות של ישראלים על עצמם), מכניסה בטעות לפיתה של שני ההורים האמריקאים הפוצים כף ווסאבי במקום אבוקדו והם נחנקים מהחריפות.
גם לעוגה במסיבה מישהו מוסיף סוכריות גומי מלאות בסמים, ולכן כל האונייה בסטלה - כאילו לא ראינו את הסצנה הזו מיליון פעם. יש כמובן גם בן דוד מטומטם ובלתי נסבל (רמי קאשי, רחמים על מה שהוא נאלץ לעשות בסרט) שאחראי לאינספור פאדיחות ורגעים "קורעים", כמו כשהוא מגיע לאסוף את הגיבור ואת משפחתו בשדה התעופה - ובמקום להביא רכב מתפקד הוא מתייצב עם אוטו דחוק עם כיסאות שבורים. מה הפיתרון? הוא מוציא עוד כיסא שבור מהבגאז'! אין מה לומר, מצחיק.
מתוך "חינה אמריקאית"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
וחזרה לנקודות ההשוואה - "שולי" הראשון חטף קיתונות זעף מהמבקרים על כך שדמות שם מחרבנת בכנסייה. אבל אפשר לראות את הסצנה ההיא כבעיטה סשה-ברון-כהנית בפרצוף, מן ניסיון לומר משהו על הגסות הישראלית מול העולם. "שולי 2" כבר כלל סצנות מקסימות ואבסורדיות ממש. למשל רובוט יפני שמדבר כמו שמעון פרס, או משחקי מילים שנונים למדי של "מה קשור". גם ב"ההילולה" הוצב סיפור על משפחה שנחטפת לעזה, כשיחסי הכוחות בין החוטפים לחטופים מתהפכים.
הבעיה היא לא ש"חינה אמריקאית" מציב במרכז בדיחות "עמכה", או שיוצרי הסרט וצופיו רק רוצים שעה וחצי שיעבירו לכולם את הזמן בנעימים בכנרת. העניין הוא שהסטנדרט פה כל כך נמוך עד שאי-אפשר שלא לתהות אם הצוות מאחורי הסרט באמת חשב שהוא יוצר משהו מצחיק וקליל, או שהמחשבה הייתה "זה במילא יעבוד על מישהו שלא יצא מלא זמן לקולנוע. נזרום".
בתסריט המביך שכתבו דני והילה רייספלד (שביימו וכתבו סרטים משלהם, ובהם השקיעו יותר) אין שום ניסיון להציב קלישאה שלא נטחנה במיליון סרטים קודמים ושום סיטואציה שפתרונה לא ברור לקהל מקילומטרים. אין שם גם אף "אמירה" שאינה שקופה ומנוסחת כמו פמפלט לילדים בכיתה ד'.
מתוך "חינה אמריקאית"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ועם במסרים עסקינן, אסייג שומר לעצמו את סצנת המפתח שממנה אמורה לנבוע אמירה. לאורך רוב הסרט, הבמאי-שחקן מגלם דמות משנה רגועה, שנמנעת מפאנצ'ים קומיים. הוא אב נורמלי ומכיל שנשאר אדיש מול הטירוף שסביבו. אבל בסצינת "מוסר ההשכל" - רבע שעה לפני הסוף אחרי שהוא מניח תפילין (כמובן) - אסייג פוצח בנאום אכזבה מבנו ומשאר הצעירים שעוזבים את הארץ בשנים האחרונות. הוא משלים את דבריו עם מכתב אהבה לישראל, למסורת ולצורך להישאר פה גם לאור הפוליטיקה והמלחמות. הסרט כצפוי מחזק את האמירה עם דיכוטומיה אינפנטילית: כל מי שבארץ מאושר ויודע לאן הוא שייך, כל הישראלים שירדו אומללים - וגם כל האמריקאים באשר הם.
סוגיית הירידה מהארץ, במיוחד מאז 7 באוקטובר, היא אכן נושא כואב שלא נידון מספיק בתרבות (וגם בעיתונות ובשיח הציבורי). אבל "חינה אמריקאית" לא מציג דיון או אפילו בדל של אמירה מורכבת יותר על הנושא מעבר ל"אין על ישראל!". בשורה הנוקבת היחידה באותה סצנה, אסייג מודה שהוא מרגיש אשם, ושהוא אפילו לוקח אחריות (הופה!) על כך שרבים כל כך עוזבים. הוא לרגע לא שואל למה בעצם הם עוזבים, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב. אז הדמות, כמו הסרט, מסתפקת בלהגיד "תחזרו, אחרת תצטערו". זה כמובן כלל לא סרט שמיועד ליורדים, אלא להוריהם ולחבריהם שנשארו בארץ כשהוא מציע להם אקמול: אתם בסדר, כולם בסדר, בסוף הם יבינו את גודל הטעות וישובו. כנראה שיוצריו בונים על שפע של עדי-הימלבלוי להמוני בני ישראל היורדים שיביאו אותם הביתה.
על סרטים כמו "חינה אמריקאית" נהוג לומר שהם "הקולנוע האידיאלי בעידן מיקי זוהר", כזה שהרפורמה שלו מעודדת להשקיע בו: סרטים מסחריים שמביאים קהל, בלי אמירה על המצב וכמובן ללא ביקורת פוליטית שעלולה להבריח את הצופים. הכול נכון מבחינת הכוונות, רק שיש כאן גם מניפולציה. כי "חינה אמריקאית" - שהופק על ידי חברת "יונייטד קינג" של משה אדרי כדי למלא את האולמות הממוזגים בלילות הקיץ החמים - אינו באמת הילד המועדף של הקולנוע המסחרי בארץ. הוא מחולטר ברמות, מרגיש כאילו צולם לאורך שבוע אחד בסירה אחת בכנרת, ונכתב באותו חיפזון.
מתוך "חינה אמריקאית"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
סרטי "יונייטד קינג" יודעים לבצע מסע יח"צ מאסיבי לסרטים שהם מאמינים בהם ולהוציא הודעות לעיתונות כשהם מביאים מאות אלפי צופים - כמו ב"קופה ראשית" ו"לשחרר את שולי" (ששני חלקיו צולמו מחוץ לישראל במגוון עצום של לוקיישנים, רק להבהיר את פערי ההשקעה). כאן זה לא קרה, ויותר משאנחנו מדברים על "הלהיט של הקיץ", התחושה המתמשכת בסרט היא שמישהו הימר שייכנסו לסרט בטעות על בסיס השם, ויהיה בסדר. יש חינה, ויש אמריקאים - חגיגה משפחתית ועדות. זהו, סיימנו לעבוד היום, תביאו את הכסף.
