לגלידה ולאימה, לפחות לסוג מסוים של אימה, יש משהו במשותף. פעם יכולת לקנות גלידה תעשייתית שמבוססת על שומן חלב טהור עם מרקם סמיך וטעם עמוק. לא היית צריך להגיע לשם כך לגלידרייה מפונפנת ולשלם 30 שקל על שני כדורים. והיום? שומן צמחי מוקשה, מייצבים מלאכותיים וטעם לוואי סינתטי. סרטי אימה עברו תהליך דומה של דרדור. מצילום בפילם, גלונים של דם מלאכותי, יציקות חלקי גוף מלטקס ובובות אנימטרוניות, לסרטים שמשתמשים ב-CGI כדי ליצור מפלצות ושפריצים של דם. סרטי האימה עשויים להידרדר עוד יותר כשבמאים יתחילו להשתמש ב-AI. סביר להניח שמקור האימה העיקרי ינבע אז מחוויית "עמק המוזרוּת" (Uncanny valley) על המסך.
"איש הגלידה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"איש הגלידה" (Ice Cream Man) של איליי רות', מצליח לשלב את שתי צורות הדרדור. רות' רכש לעצמו מוניטין בז'אנר האימה ב"קדחת הבקתה" (2002) ובסרטי ה"פורנו-עינויים" של סרטי "הוסטל" (2005-7). הפעם זוהי קומדיית-אימה מתת-הז'אנר המכונה "ספלאטר" (splatter)- אימה עם דרגה קיצונית עד גיחוך של ריטוש פיזי. העלילה מתרחשת בסביבה פרברית המשחזרת דימוי של ילדות תמימה מימים עברו, רק כדי לסתור אותה באמצעות מוכר גלידה שטני שהופך ילדים לקקנים לזומבים רצחניים.
החשדות הראשונים לגבי השימוש של רות ב-AI עלו לאחר הצפייה בדימויי הטריילר. בנוסף, מופיעה בקרדיטים חברת Dark Half שמתמחה באפקטים מיוחדים באמצעות AI. רות הכחיש וטען שהסתמך על "הרקע שיש לי באנימציה" כדי ליצור סגמנטים קצרים של אנימציית-רטרו בהשראת "הבית רדוף הרוחות" (סרט אנימציה קצר של מיקי מאוס מ-1929). לפני כמה ימים רות הודה "שלא דייק" ושנעשה שימוש ב-AI "בחלקים מאוד קטנים של כמה סצנות". לאחר הצפייה עולה החשד שהשימוש ב-AI משמעותי יותר (למשל בסיקוונס פלאשבקים שנותן למוכר הגלידה סיפור רקע דמוי זה של פרדי קרוגר). לחילופין, ניתן לחשוד שהסרט התאים את עצמו, גם בחלקים שלא נעשו באמצעות AI, לאסתטיקת ה-AI slop. לא ברור מה יותר גרוע.
העלילה מתרחשת ב"ביילין ביי", עיירה מצועצעת ושלווה שמתקיימת בלימבו שבין שנות ה-80 להווה. חנויות שנראות כאילו הן קיימות מתחילת המאה, ילדים שמשחקים בייסבול, ארוחות ערב משפחתיות ונוכחות דלה במיוחד של טכנולוגיות המאה ה-21. את הדימוי האידילי משלימים האור הבוהק, והצבעים העליזים - כמעט כהכנה לצבעי הגלידות שבקרוב יחולקו לילדים ושבתוכן יש השד-יודע-מה.
בואו לגור בפרברים יפה פה. מתוך "איש הגלידה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הגיבור הוא ג'ארד (צ'רלי זלצר) בן ה-12, ילד פרברים קלאסי של קולנוע ספילברגי משנות ה-80. על סף תחילת גיל התבגרות, רזה ולא גבוה במיוחד. הוא חי בשגרת השפלות מכל מיני בריוני צעצוע שגדולים ממנו בשנה-שנתיים. בתחילת הסרט הוא מעצבן את חבריו לקבוצת הבייסבול כאשר דעתו מוסחת ברגע קריטי במשחק. זה קורה בגלל הגעת אוטו-גלידה עם מוכר אילם שחיוך קריפי מרוח כל הזמן על פניו (ארי מילן). עיצוב פסיכופת שמזכיר, גם אם בצורה פחות אפקטיבית, את "ארט הליצן" מסרטי Terrifier.
השיר הרפטטיבי שבוקע מהאוטו גלידה מושך אליו את הילדים המהופנטים מהבטחה לסוכר צבעוני מתוק וקר. גם ג'ארד רוצה לטעום, אבל יש לו חולשה: הוא רגיש ללקטוז (אפילו מוכר הגלידה השטני לא משתמש בשומן צמחי!). ליזי (שרה אבוט), אחותו הגדולה של ג'ארד, מונעת ממנו את הליקוק הגורלי. היא עצמה תטעם מהגלידה אבל, כמו שנלמד בהמשך, ככול שמתרחקים מגיל הילדות כך ההשפעה הפסיכו-אקטיבית שלה פוחתת. אנו פוגשים גם את הוריו של ג'ארד - אביו עורך הדין (המגולם ע"י אילי רות') ואמו (קארן קליש) - במהלך ארוחת ערב משפחתית. סצנה ארוכה שכל מטרה היא שנזכור את קיומם של ההורים שעומדים להיעלם למשך רוב הסרט.
בתמונה: ילדים ישראלים בקיץ ישראלי נתון. מתוך "איש הגלידה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הטריילר של "איש הגלידה" מבהיר היטב מה יתרחש: סדרה של מעשי ריטוש גרוטסקיים שאותם מבצעים הילדים במבוגרים (רבים מהם אנשי חינוך בבית הספר המקומי). מניסור הצוואר במסורית, תחיבת מקדחה של רופא שיניים לתוך אוזן, חיתוך של כיפת הגולגולת והאכלת הקורבן במוח שלו בתוך גביע גלידה. לזומבים "קלאסיים" יש בדרך כלל דם מרוח על השפתיים עם קצת חתיכות בשר שהם לעסו. רות משתמש במריחה של גלידה צבעונית עם סוכריות כתחליף. סצנות שבהן הילדים צובאים על הדלתות מתבססות על דימויי זומבים בסרטי ג'ורג רומרו. יש גם הומאז' מתמשך ל"הציפורים" (1963) של אלפרד היצ'קוק, ובעיקר לסצנה קלאסית שבה נבנה מתח לקראת מתקפת ציפורים. רות' פחות או יותר מעתיק את הסצנה - אבל עושה זאת בדרך שרק מדגישה את ההבנה המוגבלת שלו לגבי מנגנון המתח של המאסטר.
טרופ האימה של ילדים רוצחים אינו חדש. מ"כפר הארורים" (1960) עם הילדים הבלונדיניים-חייזריים, סרט האימה הספרדי המוערך "מי יכול להרוג ילד?" (1976) ו"ילדי התירס" (1984), המעבד סיפור קצר של סטיבן קינג (אחד המבקרים האמריקנים הבריק כשכינה את סרטו של רות' Children of the Cornetto). אפילו "הסרט הלבן" (2009) המופתי של מיכאל האנקה יכול להיחשב לגרסה ריאליסטית של הטרופ. השאלה היא איזה ערך מצדיק שימוש בדימוי כה קיצוני. אולי בנייה אפקטיבית של אימה וזוועה, אולי שיקוף של חרדות התקופה, או אפילו עיסוק בקונטקסט חברתי-היסטורי כפי שעשה האנקה. אצל רות' זה לא יותר ממימוש פנטזיות אקסטרימיות שנראה שהוא נושא מילדות ושבהן ילדים מרטשים מבוגרים. בסוף "שעת הנעלמים" (2025), סרט האימה המשובח של זאק קרגר, יש רגע קתרטי שבו הילדים קורעים לגזרים את המכשפה "הדודה גלדיס" - רגע שבו כל הקהל פורץ בתשואות. נראה שאיליי רות' החליט שזה יעבוד עוד יותר טוב אם 80% מהסרט שלו יציג דברים דומים. במקום שזה יהיה שיא מוצדק זה הופך לבנאליות של הריטוש.
מתוך "איש הגלידה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אני סבלתי ב"איש הגלידה" (ולא מהסיבות "הנכונות"), אבל אחטא אם לא אעיד שישנן גם דעות אחרות. הקונצנזוס הביקורתי קטל את הסרט אבל מסתבר שישנם גם מבקרים עם דעות עצמאיות. כמו למשל המבקר ש.ד (מפאת כבודו לא אציין את שמו, אבל אפשר לקרוא את הביקורות שלו במדור הקולנוע של Ynet) שצחקק מאחוריי במהלך כל ההקרנה. איש איש והנאותיו. מנגד, מי שממש סבלו הם חברי "המועצה לביקורת סרטים" בישראל שמופקדים על סיווג הסרטים. הם התפנו ממשימת הקודש של רדיפה פוליטית בשירות קומיסר התרבות מיקי זוהר (ע"ע הסרט "לוד"), כדי להציל את ילדי ישראל מ"איש הגלידה". בהחלטה מה- 22.7.26 אסרה חבורת המומחים הנכבדת על הכנסת צופים מתחת לגיל 18 ל"איש הגלידה". הם קבעו כי "הלבשת מעשי זוועה על אלמנטים יומיומיים מחיי הילדות מייצרת חרדה מתמשכת ותגובה קשה אצל קטינים, שכן היא פוגעת בתחושת המוגנות שלהם לסביבתם הטבעית". מומחים לא רק לקולנוע אלא גם לפסיכולוגיית ילדים.
ברור שהסרט אינו מומלץ לצפייה לילדים, אבל קשה להאמין שהוא ייסב נזק לבני נוער שבחרו לצפות בו מרצונם החופשי. העלילה המונוטונית, הבימוי הבינוני והעיצוב הוויזואלי הסינתטי מותירים את "איש הגלידה" כלא יותר ממהתלה מדממת ותפלה. לחשוב שהסרט עשוי ליצור "תגובה מתמשכת וקשה" זה לתת לו קרדיט על איכויות שלא ניתן לאתר בו. אם כבר לנמק פסילה אז מטעמי "פגיעה באמצעות AI בטוהר אמנות הקולנוע".
