כחודש אחרי טבח 7 באוקטובר יצא דני רוזנברג ("החייל הנעלם") יחד עם שחקנית וצוות הפקה מצומצם אל יישובי עוטף עזה מתוך כוונה לצלם שם סרט. קשה לומר מתי מוקדם הוא מוקדם מדי, אך מטבע הדברים מדובר היה בתגובה ראשונית, בעלת משמעות אתית, לזוועה שהתרחשה שם; תגובה שהיא בראש ובראשונה זו של קולנוען שאינו מסוגל לשבת מן הצד וחש שמחובתו לעשות משהו - גם אם טיבו של אותו "משהו" אינו לגמרי ברור בשלב ההוא. התוצאה היא "על כלבים ואנשים", סרט שיש מה להעריך בו, אך בה בעת ניכר בו שהוא עצמו לא ממש יודע איזה סיפור הוא רוצה לספר. גילוי נאות: נמניתי עם חבר השופטים שהעניק לסרט פרס בפסטיבל חיפה האחרון.
"על כלבים ואנשים" - טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
זהו סרט שהמיידיות שולטת בו. הצילומים שאורגנו במהירות, הסיפור שנבנה בחופזה, והשילוב של אנשים אמיתיים בתוך מסגרת בדיונית - כל אלה הם חלק מהצורך להגיב לטראומה שטרם עובדה. היעדרה המוחלט של פרספקטיבה. הסרט נע על הציר שבין תיעוד ובדיון - בדומה לסרטו הראשון של רוזנברג, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" (2020) - ולזכותו של רוזנברג ייאמר שהוא מצליח להימנע מהמימד הנצלני שעלול היה להיות לסרט ששב אל אתר המוות כאשר הזיכרונות הקשורים בו עדיין טריים. הוא עושה זאת דרך סיפורה של דר (אורי אבינועם), דמות בדיונית, בת קיבוץ ניר עוז, החומקת מבית המלון שאליו הועברה ושבה לקיבוצה בדרך-לא-דרך כדי לאתר את כלבתה שולה.
זהו אמצעי לגיטימי להפגיש בין דמות בדיונית ואנשים אמיתיים המספרים לה את סיפוריהם ומאפשרים לה לגבות את עדויותיהם מ-7 באוקטובר. החיפוש אחר הכלבה נהפך למעין סרט מסע בעוטף עזה, כאשר נדמה שהדי היריות וזעקות הנרצחים עודם מהדהדים במרחב. במציאות עכשווית של ניסיונות ממשלתיים להשכיח את הטבח ולהשליך את האחריות עליו לכל גורם אפשרי מלבד זה שעמד בראש - הצפייה ב"על כלבים ואנשים" היא בעלת משמעות מוסרית. מוזר ששר התרבות שלנו טרם התייצב נגד הסרט שכלולים בו גם מראות מההרס בעזה. אולי איש עוד לא סיפר לו. הסרט, במילים אחרות, הוא מסע בין עדויות והוא תוהה בעצם עשייתו איך אפשר להעיד על מה שקרה זמן קצר כל כך אחרי הטבח - ומהי משמעות הסימנים, הבתים הנטושים, כתמי הדם, הכלבה הנעדרת שאף היא אלגורית לחיפוש אחר עדות והיכולת להעיד, ברגע שבו העדות עדיין מחפשת את המילים והדימויים לעצם אפשרותה.
רוזנברג מדלג על המהמורות שאמורות למנוע מדר להגיע לניר עוז. נהג מונית לוקח אותה עד המחסום ועל הדרך מספר לה את סיפורו מ-7 באוקטובר; חייל אמפתי שרודף אחרי דר מאפשר לה להיכנס לקיבוץ ובלבד שתצא כמה שיותר מהר; אפילו גורלה של הכלבה שולה נחשף בפנינו בסצנה, מיותרת לטעמי, המשלבת אנימציה ונועדה להראות לנו שגם בגיהינום, כלומר בעזה, ישנם ילדים חמודים שכמהים לחיים נורמליים. זוהי אחת מאותן סצנות שבהן הסרט נהפך לדידקטי - אי אפשר לדבר על הזוועה שחווה קיבוץ ניר עוז בלי לדבר על הזוועה בעזה (כאילו שאנחנו לא יודעים על הזוועה בעזה) - ואולי גם זה חלק מהחיפוש של הסרט אחר הנרטיב "הנכון", אחר הדרך להעיד. האנימציה, שנוצרה בידי דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט ורועי ניצן, מזכירה באסתטיקה שלה את ה-סרט המכונן של טראומה, חיפוש אחר נרטיב ומסע בין עדויות ברגע של התפרקות הסיפור הלאומי והאישי: "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. נדמה לי שזה לא בהכרח עובד לטובת סרטו של רוזנברג.
מסעה של דר מלווה במכתבים שכתבה אמה בשנות ה-80 וה-90, בהיותה בקיבוץ. המכתבים האלה מעצבים את דמות האם, שכנראה נחטפה לעזה, כנוכחות רפאית המלווה את החזרה אל אתר המוות, אבל עליי להודות שגם אחרי שתי צפיות התקשיתי לזהות הצדקה לווייס-אובר הזה שהוא נעדר פיוטיות או רגש ממשי. נדמה שגם הוא הופך לחלק מאותו חיפוש אחר אסתטיקה חדשה, המקביל למסע של דר, ככל שהדברים נוגעים לסוגיה כיצד אפשר/יש לייצג את הרגע ההוא שאינו ניתן לעיכול. זהו אולי החלק המעניין בצפייה ב"על כלבים ואנשים": הסרט עצמו הוא חיפוש, והבחירות הנרטיביות והאסתטיות שלו הן ביטוי של אותו חיפוש. כך, להבדיל מסרטים כמו "תהיה חזק" של דורון ערן שנדרשו אל הטראומה של 7 באוקטובר בכלים אסתטיים שהיה בהם משהו נדוש (גם אם לא נטול-ערך כשלעצמו) - סרטו של רוזנברג נבנה מתוך היסוס, ניסוי ותהייה (ואף טעייה).
האנשים האמיתיים שפוגשת דר במסע שלה כוללים את נתן בהט, ממייסדי ניר עוז והראשון לחזור לקיבוץ אחרי הטבח, וכן ימית אביטל שאותה דר פוגשת במה שנותר מגן הילדים, ונורה ליפשיץ המחלצת בעלי חיים שנותרו בעוטף - ומי יודע, אולי גם הכלבה שולה ביניהם. השילוב הזה של עדויות עם דמות פיקטיבית שמקשרת ביניהן עובד, אבל הוא מותיר את דר כלא יותר מנוכחות שזה בדיוק תפקידה: להיות עדה לעדים. בסצנות אחרות, מעט מאולצות לטעמי, דר מדפדפת בטלפון הנייד שלה בין דימויים נוראים שתועדו מהטבח ומהחטיפה ההמונית ובין תמונות נוראיות מעזה. יותר משדימויים אלה מעוררים היום זעזוע - בכל זאת, צפינו בהם ובדומים להם לא מעט בשנתיים ומשהו מאז צולם הסרט - הם נראים, בדיעבד, כמו "היענות" לתביעה מוסרית ופוליטית: צריך להראות גם וגם. טבח הוא טבח הוא טבח.
יש בהחלט להעריך את "על כלבים ואנשים" כתגובה ראשונית לחוויה טראומטית, בשלב שבו איש מאיתנו לא עיכל אותה. כאמור, זהו סרט שכוחו במיידיות שלו. אבל נדמה לי, ואני כותב זאת בהיסוס, שכאשר צופים בו היום, למעלה משנתיים אחרי, ואחרי שכבר נחשפנו לסיפורי החטופים, לעדות 710, לדימויים שהציפו אותנו, ל"מכתב לדוד" ו"להחזיק בליאת", וכמובן "#נובה" - עוצמתו נחלשת. אולי אם הפצתו בבתי הקולנוע אצלנו הייתה מידית כמו צילומיו - ואמנם, הוא הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים בוונציה, ב-2024 - הוא היה חונק ולופת יותר. קיבוץ ניר עוז כמעט והושמד לגמרי בטבח: כשליש מתושביו נרצחו או נחטפו לעזה (בהם בני משפחות קוניו, אצילי וביבס). מסעה של דר נדמה עתה כמתרחש במשעולי הזיכרון, הלאומי והאישי, כאשר כל בית שהיא נכנסת אליו, כל אדם שהיא פוגשת, נושאים עמם את הזיכרון הזה. זהו מסע במרחב ממשי שנהפך לאתר זיכרון, אתר של טראומה, וישנה בו תחושה של רפאיות.
יש גם להעריך את רוזנברג על שבחר בשחקנית חסרת-ניסיון להוליך את הסרט ואת הטראומה שהוא מייצג. ואמנם, פניה של אורי אבינועם משדרות תום והלם. עם זאת, חסר היה לי רגע של התמוטטות, חוסר אונים, תהייה. משהו שהוא מעבר לנוכחות שנעה באופן מעט אוטומטי בין העדויות. "על כלבים ואנשים", בתבונה, מבקש לספר סיפור מוגבל. אבל בצפייה בסרט היום, נדמה שההיצמדות למגבלה הזו גובה ממנו מחיר רגשי מסוים.
