טבח 7 באוקטובר העלה, בין היתר, כמה סוגיות הקשורות בייצוג האמנותי שלו. כמה מוקדם זה מוקדם מדי להתייחס, באמנויות השונות, למה שקרה שם, ומהי הדרך הנכונה מבחינה אתית? לתאר בצורה ישירה את הזוועה? לרמוז עליה? האם אפשר לדבר על מה שקרה ברגעיהם האחרונים של הקורבנות?
"תהיה חזק" - טריילר
(באדיבות Transfax Film Productions)
בינתיים, נוצרו לא מעט סרטים תיעודיים ("#נובה", "זריחה שחורה", "רחל מאופקים", "עוד נחזור לרקוד", "מכתב לדויד"), סדרות טלוויזיה ("שחר אדום", "אור ראשון"), וסרטים באורך מלא ("על כלבים ואנשים" ו"האהבות שלנו" של אבי נשר שטרם יצא לאקרנים) – הצפייה בהם עוררה תמיד שאלות שמעבר לאיכותם האמנותית. איך מדברים על הטראומה, על אירוע שצילק את נפשה של אומה שלמה? האם לא נחוצה פרספקטיבה הולמת, והאם – כפי שטענו כמה מהביקורות בנוגע ל"אור ראשון" – לא מדובר בניצול?
השאלות האלה רלוונטיות גם נוכח הסרט "תהיה חזק", שביים דורון ערן ועולה עתה על האקרנים. הסרט מבוסס על סיפורם של אלון שמריז, יותם חיים, שניהם מכפר עזה, וסאמר אל-טלאלקה הבדואי מהיישוב חורה, שנחטפו ב-7 באוקטובר והוחזקו במנהרות חמאס במשך למעלה מחודשיים. הם הצליחו להימלט, פרשו שלט גדול שעליו כתבו "SOS – הצילו שלושה חטופים", אך נהרגו בשוגג על ידי כוח צה"ל שכיתר את הבניין בשג'אעייה שבו הסתתרו. בסרט הם מגולמים בידי תומר מכלוף, שחר טבוך ו-וואיל חמדון, ושמותיהם שונו לאורן, נדב ואליף – בחירה מעט משונה נוכח העובדה שכל צופה ישראלי יודע בדיוק במי מדובר.
הצפייה בסרטו של ערן, לפי תסריט מאת עמרי רוז ותומר אלמגור, היא מתעתעת. מצד אחד, הסרט נראה כמו אחד מאותם סרטי פעולה שהופקו על ידי גולן-גלובוס בחברת קאנון המיתולוגית שלהם. במיוחד באותם חלקים שבהם הסרט חותך לתמונות מעזה המופצצת שנראות כאילו עוצבו במסך מחשב מדור מיושן. מצד שני, ברור לנו שהסיפור יסתיים בטרגדיה, ששום צ'אק נוריס לא יגיע לעזרת החטופים, ושהדרמה האמיתית אינה סיפור החילוץ אלא השהות הממושכת בשבי, והדינמיקה בין החטופים (שכללו גם עובד זר תאילנדי ששוחרר לפני בריחתם של השלושה), ובינם ובין חוטפיהם שאחד מהם דובר אנגלית מצוחצחת ומזכיר את המגה-רשע מאותם סרטי קאנון שהוזכרו לעיל.
"תהיה חזק" אינו עוד סרט. הוא גם חלק ממכונת הסברה שנועדה להראות לעולם – ה"אנטישמי", ה"אנטי-ציוני", זה של "מהנהר ועד הים" – את מה שקרה בתאריך ההוא. ודאי נוכח העדויות והדיווחים על פשעי המלחמה בעזה. מובן ששום סרט כזה לא יכול להכשיר את תוצאות המלחמה, אבל הרטוריקה של "תהיה חזק" נועדה להיות חלק מהסיפור הלאומי של 7 באוקטובר. עובדה: משרד החוץ התגייס לתמוך בסרט כחלק ממאמצי ההסברה בחו"ל והעניק לו כ-750 אלף שקל למטרה זו. כלומר, לא שיקול אמנותי אלא פוליטי.
האם ייתכן סרט שיוכל להעביר את הזוועה שחוו שורדי שבי וקורבנות במשך חודשים ארוכים במנהרות החמאס (אלה שוחזרו כאן במערכת מנהרות אמיתית שממוקמת בטביליסי, בירת גאורגיה, אתר צילומים מועדף לאחרונה על יוצרי סרטים ישראליים)? סרטו של ערן אינו תוהה על השאלות האלה, אף שבפרולוג הרפלקסיבי שלו יושב השורד מתאילנד אל מול מצלמה הגובה את עדותו. לזכותו ייאמר שהוא גם לא מייצר פורנוגרפיה של סבל ואכזריות כמו ב"אקספרס של חצות" הקלאסי, סרט שעליו חשבתי לא פעם תוך כדי הצפייה.
3 צפייה בגלריה
האם ייתכן סרט שיוכל להעביר את הזוועה שחוו החטופים במנהרות החמאס? מתוך "תהיה חזק"
(צילום: דנור גלזר)
הסרט נותר רוב הזמן בתוך המנהרות, אינו עובר אל ההתרחשות הציבורית הענפה בישראל, ויוצר תחושה קלסטרופובית למדי. הרגע שבו מחוסלים החטופים שנמלטו, על ידי צה"ל, אינו מלווה בהכרה הטרגית של החיילים עצמם לגבי תוצאות הפעולה הפזיזה. למעשה, איננו רואים את חיילי צה"ל כלל, למעט טנקים ומסוקים שמעוצבים באנימציית מחשב, כאמור לא יעילה במיוחד. מה שקורה בתוך המנהרות עצמן אינו מייצר דינמיקה אנושית מעניינת במיוחד, גם אם התסריט מעניק רגעי חסד ספורים לדמויות העזתיות – למשל, בסצנה בה מגיעים הבורחים לבית שבו מסתתרת ילדה מקומית מפוחדת. את החיבור המתבקש בין 7 באוקטובר והשואה מספק כאן נאומו של שורד שואה קשיש (הופעת אורח של ג'אד הירש, "הפייבלמנים") שאותו פוגשים השלושה במנהרות. סלמה בלייר ("לא רק בלונדינית") מגלמת אף היא את אחת החטופות שדמותה עוצבה בהשראת עמית סוסנה, והיא גם זו שמלווה ילדה קטנה (לני ערן, בת הבמאי-מפיק) בסצנה שאמורה לספק את הפאנצ' הרגשי.
צילומי הסרט נערכו, על פי המדווח, בנוכחות משפחותיהם של שלושת החטופים. הצפייה בו היא, לפיכך, מעבר לשאלה האם זהו סרט טוב או רע. זהו סרט שמעלה לכל אורכו וגם אחריו תהיות איך אפשר לספר את הסיפור של 7 באוקטובר, והאם ניתן לספר אותו מהפרספקטיבה המצומצמת של החטופים במנהרות או שנחוצה נקודת מבט רחבה יותר, כזו הכוללת גם את הסיפור העזתי והמחדל הפוליטי הקשור בשחרור החטופים. האם הסרט ריגש אותי? לא ממש, ואני מציין זאת בצער. נדמה שהדמויות פה – כולל שתי הופעות האורח – לא נועדו אלא "לסמן" נושאים, לייצג את הרוע החמאסי, לגרום לנו לחוש חובה מוסרית להזדהות שבאה על חשבון דרמה שהיא גם נפשית. "תהיה חזק" נראה לעיתים כמו מותחן שגרתי של פריצה מהכלא, רק שהתוצאות הפעם שונות. זהו לא סיפור של הצלחה הרואית אלא של טרגדיה נוראה. יש בסרט משהו שאפילו מותיר אותנו מרוחקים, אולי משום שהצפייה בו מודעת מדי לעצמה.
יש מקום לתהות איך יתקבל הסרט בקרב הציבור הרחב. דורון ערן הוא במאי-מפיק פורה, גם אם הפילמוגרפיה המלאה שלו רצופה בסרטים שלא שמעתם עליהם. הוא יודע לזהות סיפורים מבוססי מציאות – "10 קילו קוקאין", "רוח חדשה" – ולהפוך אותם לסרטים שמטרתם אינה יותר ממסחרית. אני רוצה להאמין שמטרתו של "תהיה חזק" היא שונה. אנסח זאת כך: אני מאמין שהיא שונה. זהו סרט שצריך לעורר התייחסות ודיון, דווקא משום שהוא מעלה שאלות אסתטיות ואתיות. אפשר לפטור אותו על הסף כיצירה נטולת ערך של ממש, אבל פעולה כזו תחמיץ את משמעות הרגע שבו הסרט נעשה ואת המטרות שלשמן נעשה.
