כחודש לאחר יציאת "קופצים בראש", הסרט האחרון של אולפני פיקסאר, עולה בנטפליקס סרט האנימציה "מי אני עכשיו?" (Swapped) - וקשה שלא לשים לב לדמיון בין הסרטים. אומנם לא מדובר על שיכפול בדרגת "באג לייף" של פיקסאר מול "עבודת נמלים" של דרימוורקס (שניהם יצאו ב-1998), אבל בשניהם נעשה שימוש בטרופ של החלפת גוף בגוף, בקונטקסט עלילתי של בעלי חיים, ומסר אקולוגי-קהילתי.
"מי אני עכשיו?" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"קופצים בראש" לא היה חף מבעיות, ובביקורת שעלתה ב-ynet הטלתי ספק בחובת ההתייצבות של חובבי אנימציה בוגרים בבית הקולנוע. במקרה של "מי אני עכשיו?" הדילמה לא רלוונטית: זהו סרט ילדים. זו אינה קביעה שיפוטית לגבי ערכו, אלא אבחנה לגבי ייעודו. ככזה הוא עשוי להיות מהנה עבור ילדים בשנים הראשונות לבית הספר היסודי, ולערכים המוצגים יש ערך חינוכי. הוא מפגין מידה מבורכת של ניקיון – בלי ניסיון לבנות קומות נוספות של רמיזות, ריפרורים ובדיחות עבור קהל בוגר, או הצפה קדחתנית בגודש וויזואלי שמאוהב ב"אדג'יות" שלו יתר על המידה. מפרספקטיבה בוגרת עלילתו תבניתית ומסריו צפויים, ולכן חובבי אנימציה בוגרים יכולים לוותר על צפייה בו בלב שקט.
הסרט בוים על ידי נייתן גרנו, שהקרדיט המשמעותי ביותר ברזומה שלו הוא היותו במאי-שותף ב"פלונטר" (2010), העיבוד של דיסני לאגדת רפונזל. לתסריטאים כריסטיאן מאגאלהאס ורוברט סנואו יש רקע משותף בכתיבה לסדרות אנימציה לילדים ("וונדלה" ו"סיפורים של ברווזים"), ואליהם חובר ג'ון וויטינגטון שהיה חלק מצוות התסריטאים של עיבוד משחק המחשב "סוניק הקיפוד", "סרט לגו בטמן" ו"סרט לגו נינג'גו". כולם בעלי מקצוע, והתוצר כמצופה משויף היטב גם אם חסר ממד ייחודי.
עלילת הסרט מתרחשת באי של טבע פנטסטי המאוכלס ביצורים שמעוצבים כקומבינציות של חיות מוכרות עם תוספות צמחיות. הגיבור, אולי (מייקל בי. ג'ורדן), שייך לשבט הידוע כפוקו, שנראים כמו שילוב אנושי בין לוטרות ים לסנאי טמיאס. הם מתחרים על משאבים מזון עם הג'אוואן, שעוצבו על בסיס תוכי קאקאפו עם נוצות בצבעים זרחניים. גם שאר היצורים הם היברידים קצת יותר סוריאליסטיים - דגים עם צמחייה על גבם, זאבים עם ענפים אדומים ועלים נובטים מראשם וזנבותיהם, דובי נהר עם עיטורי גוף שמזכירים ציורים של קלימט.
סיפור הרקע המיתולוגי של העולם כולל תקופת זוהר שבה הייתה הרמוניה בין החיות ולא היה מחסור במזון. יצורי ענק שנקראים דזו, שילוב של ממותות ועצים, פיזרו זרעים קסומים שאפשרו לחיות לשנות צורתן לחיות אחרות. עידן של פלואידיות מהסוג שפרשני תרבות מהצד הימני-שמרני עשויים לחגוג עליו. אבל "זאב האש", חיה אכזרית ומסוכנת, הבריחה מהאי את הדזו. ההווה הוא עידן של מחסור במזון וחיות שאינן משנות צורות, ואינן דוברות זו את שפתה של זו.
אולי הוא טיפוס סקרן וידידותי, אך בילדותו הוא גרם נזק לבני השבט שלו כשחלק את הדרך שבה הם משיגים מזון עם גוזל ג'אוואן ששמה הוא איב (ג'ונו טמפל). שנים אחר כך הוא יפגוש אותה שוב, במערכת יחסים שתתחיל בעוינות ותחרותיות ותתפתח, מן הסתם, לחברות אמיצה. במרכז העלילה תהיה גם התחלפות בגוף – אולי הפוקו יהפוך לג'אוואן, ואיב הג'אוואן לפוקו. הם ילמדו כיצד נחווה העולם בגוף של יצור אחר – הפוקו ילמד לעוף, והג'אוואן איך להשתמש בחוש הריח המחודד. בדרכם המשותפת הם יעזרו בדג סגול דמוי לוקוס (עם תוספת צבעים וצמחייה) שנקרא בוגול (טרייסי מורגן).
המסרים ברורים וראויים אך צפויים. במקום מלחמה על משאבים יש לשתף פעולה בין הקהילות השונות של בעלי החיים. כולנו צריכים ללמוד להכיר את העולם כפי שהוא נראה מנקודת המבט (או הגוף) של האחר. וכמובן שיש גם אלמנט של נכונות להקרבה שתתוגמל בקליימקס של הסרט. מסר פשוט שלא אמור להדאיג את ההורה השפוי.
"מי אני עכשיו?" הופק במסגרת "סקיידאנס אנימיישן", אולפן האנימציה בבעלות פרמאונט ושיוסד ב-2017 על ידי דיוויד אליסון. בראשו עומד ג'ון לאסיטר, שהוביל את פיקסאר בשנות השיא, וסולק ממעמדו זה בעקבות האשמות עמומות אודות "התנהגות לא נאותה". חרף הציפיות מאולפן שמובל על ידי לאסיטר עד כה התפוקה של "סקיידאנס" אינה מרשימה במיוחד – לא בהיקף ולא באיכות.
"מי אני עכשיו?" הוא רק הסרט השלישי שהפקתו הושלמה, אחרי שני הסרטים הבינוניים "מזל" (2022) ו"תחת כישוף" (2024). גם אם הוא קצת יותר שלם מקודמיו, לא נפרץ רף האיכות הלא מספק של האולפן. לקראת סוף השנה אמור לעלות בנטפליקס "ריי גאן" אנימציית נואר עתידני מושקעת שכתב וביים בראד בירד ("ענק הברזל", "משפחת סופר-על", "רטטוי"). סרט שצפוי ללכת למקום הרבה יותר נועז ומקורי ממה שראינו עד כה מסקיידאנס. עוד לא אבדה תקוותם של חובבי אנימציה בוגרים. בינתיים, יש לילדים אופציה סבירה לצפייה בסרט מלוטש וויזואלית וחיובי במסריו.
