אולפני פיקסאר נמצאים בתקופה מורכבת. הימים שבהם האולפן החזיק ברקורד מושלם חלפו זה מכבר. אם עד תחילת העשור הקודם היה קשה למצוא סרט של פיקסאר שאינו מעורר התפעלות, המשימה הפכה מאז לקלה הרבה יותר. תחת דיסני פיקסאר הפך לאולפן שמתבסס על סרטי המשך בסדרות מצליחות, למרות שאלו בדר"כ נופלים מקודמיהם. מתחילת העשור הנוכחי קשה להתפעל גם מהסרטים שאינם משויכים לסדרה ("קדימה", "לוקה", "אדומה אש", "אלמנטלי", "אליו"). מתי היה הסרט המקורי הגדול האחרון של פיקסאר? "נשמה" (2020)? "קוקו" (2017)? זו כבר שאלה של העדפה אישית.
הבעיה השנייה, שרבים יחשיבו כמהותית ליצירת הבעיה הראשונה, היא הניסיון לקדם ערכים חברתיים שמאתגרים את הקונצנזוס השמרני האנטי-קווירי. השוטרת ב"קדימה", האלגוריה אודות החברות בין הילדים ב"לוקה", ריקוד של דמות משנה עם נערה ב"אדומה אש", נשיקה בין שתי נשים ב"שנות אור", דמות א-בינארית ב"אלמנטלי". השיח השמרני ברשתות החברתיות הפך כל פירור קוויריות לסקנדל מוסרי, ועודד קמפיינים של החרמה וביקורות שליליות. מסיבות כלכליות ותרבותיות, שתקצר היריעה מלפרט, פיקסאר מנסה כעת לרסן היבטים אלו. פיט דוקטר, הבמאי של "הקול בראש" ומי שתפס את מקומו של ג'ון לאסיטר בראש האולפן, הגדיר זאת לפני חודש בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל": "אנחנו עושים סרט, לא טיפול פסיכולוגי במאות מיליוני דולר". בהתאם לכך הרמיזות התסריטאיות לזהות הקווירית של הגיבורים הצעירים ב"אליו" ו"הקול בראש 2" עומעמו תוך כדי תהליך העבודה.
כל ההקדמה הזו נועדה כדי להבהיר מדוע "קופצים בראש" (Hoppers) משקף את המקום הלא-פשוט שבו נמצא האולפן. מדובר בסרט "מקורי" ולא פרק נוסף בסדרה, בכך הוא שייך לצד היצירתי יותר בתפוקות האולפן. בה בעת הוא סרט שמהדהד סרטים רבים מדי, בדרך שמחבלת בתחושת ההתפעלות-נוכח-מקוריות של מיטב סרטי האולפן. יש בו גיבורה צעירה ומרדנית, שכלוחמת למען בעלי החיים מציגה אידיאל ראוי לחיקוי (פלוס רמזים קלושים לקוויריות). יש בו גם מהלך עלילתי גדוש, ומסר מבולבל שנדמה שמנסה לרסן את ההיבטים של הפוליטיקה האקולוגית. מבחינה אסתטית הוא משקף את הסגנון ודרגת הליטוש האופיינית לסרטי האולפן, אבל בכך הוא גם תזכורת לדשדוש הסגנוני-אמנותי של סרטים אלו.
הגיבורה מייבל טאנאקה (לילה ליו) גרה בעיירה שקרויה ביוורטון. יש עיירה בשם זה במדינת אורגון, והיא קיבלה את השם בזכות הנוכחות של בונים (Beaver) וסכרי בונים באזור - חיות שיהיו גם במרכז הסרט. ההיכרות שלנו איתה בפרולוג היא כילדה פרועה ועזת-נפש, שמנסה להחזיר לטבע את החיות הכלואות בכלובים ואקווריומים בכיתות הלימוד. נראה שהאדם היחיד שמצליח לשכך את הילדה הסוערת היא הסבתא (קארן הואי) שגרה בחיק הטבע. הן יושבות על סלע מול אגם קטן שמשמש כסביבת מחייה משגשגת לחיות. הקשר בין מייבל והסבתא, המקום של הסלע והאגם וגורלן של החיות יקבע את יסודות הזהות הבוגרת של הגיבורה.
בקפיצה לגיל 19, מייבל (פייפר קורדה) היא סטודנטית ואקטיביסטית. היא מנסה לסכל את הבנייה של הכביש העילי של ביוורטון שיסכן את החיות בפינת החמד של ילדותה. הכביש הוא יוזמה של ראש העיר השחצן והחמדן ג'רי ג'נראזו (ג'ון האם). מייבל מתקשה להשיג חתימות של תושבי עיירה על עצומה שהיא מנסה להפיץ. הדבר היחיד שיכול לעצור את הבנייה הוא חזרה של החיות שנטשו את פינת החמד. הסיבות האפלות לנטישה זו תתגלינה בהמשך. בראש ובראשונה היא נזקקת לנוכחות של בונה - החיה שהסכרים שהיא בונה מהווים בסיס למערכת אקולוגית משגשגת עבור שאר החיות. יש לה יומיים להחזיר את החיות לפני שהעבודות הבניה יחוללו נזק בלתי-הפיך.
כאן אנו מגיעים לקונספט של הסרט. במהלך עלילתי קצת מחופף היא מגלה שהמרצה שלה, פרופ' סם (קתי נאג'ימי), מפתחת במעבדה רובוטים בצורת חיות שמונעים בכוח התודעה של החוקרים במעבדה שלה. סרטי "אווטאר" של ג'יימס קמרון נעשו באולפני פוקס, אותם אולפני שנקנו ע"י דיסני, שהוא גם התאגיד שפיקסאר בבעלותו. לכן כשמייבל המופתעת פולטת "זה בדיוק כמו 'אווטאר'!" יש רגע של רפלקסיביות תאגידית. מייבל מזניקה את תודעתה לתוך גוף של בונה רובוטי, ויוצאת להציל את הטבע.
במעבר לעולם בעלי החיים הסרט משנה פאזה לרמת מציאות בעלת היגיון מאוד שונה. עם עד עכשיו הסרט היה יחסית "ריאליסטי", כעת הוא נע במהירות לעבר גרסה מטורללת למדי של עולם בעלי החיים. מתברר שהם כולם מדברים באותה שפה - שמייבל, בעודה בתוך הרובוט בצורת בונה, מסוגלת להבין. כך היא מתוודעת ל"חוקי האגם", שיש בהם סוג של פאסיביות קומית כלפי האפשרות של הפיכתם לטרף לחיות גדולות מהן. החיות אינטליגנטיות, ובוודאי משקפות מחשבה שאינה נופלת במורכבותה מזו של בני האדם (אם כבר להפך). בהמשך גם יהיו להן הזדמנויות ללמוד ולהבין במהירות תפעול של טכנולוגיה. במהלך הסרט התבונה של החיות היא כמו מתג שפעם מוסט לצד אחד ולצד אחר בהתאם לצרכים המשתנים של העלילה והניסיון לבדר. ואכן "קופצים בראש" מבדר במידה סבירה, אבל התסריט שלו רחוק מהשלמות המבנית והרעיונית של מיטב סרטי האולפן.
בדומה ל"אווטאר" גם כאן הכניסה לתוך הגוף האלטרנטיבי מאפשרת להיטמע בסביבת טבע, ולהוביל מרד כנגד הכוחות המאיימים על טבע זה. זה מזכיר לא רק את סרטו של קמרון, אלא גם סרטים נוספים שבהם התנועה בין גוף חייתי לאנושי מהווה חלק מהמאבק בין עולם החי והעולם האנושי. למשל, סרט האנימציה "מלחמת הדביבונים" (1994) של איסאו טקהאטה, או אפילו קומדיית הלייב-אקשן המטורללת והנשכחת Meet the Applegates של מייקל להמן, מ-1990.
מייבל מגלה את מקום הימצאו של הבונה שמשמש כמלך היונקים, מי שאחראי על כל אותן חיות שנמלטו מהטבע אותו כובש האדם. קוראים לו המלך ג'ורג' (בובי מויניהן) והוא יצור חביב ונוטה לאמון בטוב שבכל יצור - כולל האדם מחרב הטבע. מייבל, לעומת זאת, מנסה לדרבן אותו ואת החיות לפעולה נמרצת כלפי האדם. הקשר שנוצר ביניהם מלבב, אך המחאה מתוך עולם החי עלולה ליצור סכנות שלהם מייבל אינה מודעת, ובוודאי לסכן את חברותם. הסרט עוסק בהתנגשות בין תפיסות אלו.
ככול שהסרט נע למערכה השנייה והשלישית דברים מתחילים להיות מוזרים למדי. מערכת השלטון בעולם החי נחשפת במורכבותה, והתהליכים המהפכניים, יחד עם טכנולוגיית המעבר בין תודעה ורובוטים, מאפשרים כמה סצנות פרועות למדי. זה לא בלתי-מבדר, אבל גם בא על חשבון היכולת של שקט ואיטיות לגעת במשהו עמוק יותר מבחינה רעיונית ורגשית. כפי שנרמז קודם יש גם אירועים שהופכים את אותה התייצבות אידיאליסטית לצד הטבע לאמביוולנטית יותר, באופן שמקשה לראות את הסרט כרדוקציה של "פרופגנדה ווקיסטית של בני דור ה-Z". האם זה בגלל שהתסריט לא בטוח לאן הוא מנסה להגיע? או בגלל שיש כאן סימפטום לתהליכים המתרחשים בפיקסאר מאחורי הקלעים? כל צופה יגבש את דעתו.
"קופצים בראש" הוא לא סרט רע, אבל כמו כול סרט של פיקסאר שלא מפגין מצוינות - הוא סוג של אכזבה. בימים אלו הוא מוקרן בבתי הקולנוע בישראל אך ורק בגרסה המדובבת לעברית. כבידור לכל המשפחה בתקופת הפסח הוא אופציה לא רעה. לחובבי אנימציה בוגרים אמליץ להתאזר בסבלנות לאפשרות שבתום המלחמה הוא יעלה גם בגרסת הדיבוב המקורי. אם זה לא יקרה, אפשר לחכות בשקט גם לצפייה בסרט במסך הטלוויזיה הביתי.
