"מת לצעוק" הוא מקרה קלאסי של "מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל". הרי כבר בסרט הראשון של סדרת הפארודיות משנת 2000, קיבלנו סצנה אלמותית (אם תרצו לקרוא לה כך) שבה הגיבורה, סידני התמה (אנה פאריס), מאבדת את בתוליה בסצנת מיטה שמסתיימת עם סילון זרע שמרים אותה אל על ומדביק אותה לתקרה. ואחרי שכל המזועזעים בקלות עזבו את הביקורת, נעדכן שגם בפרק הנוכחי - השישי במספר - לא חסרים כמובן אזכורים כמעט מדי חמש דקות לאצבעות בישבן, השפרצות, בדיחות הומואים שיחזירו אתכם לטירונות של אבא שלכם כש"היה בסדר לצחוק על זה", וכמובן דילדואים, דילדואים בכל מקום. אף אחד לא מעמיד פנים שבאנו לקומדיה צרפתית אנינה של אריק רוהמר.
מת לצעוק" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
היוצרים מודעים למעמדו המשונמך של הסרט בשרשרת המזון הקולנועית, ובין עשרות בדיחות ה"מטא" של הסרט על עצמו, תמצאו אחת חביבה בסצנת הפתיחה. לסרט הובאה הכוכבת השחורה העולה טיאנה טיילור (ה-כמעט-זוכת-אוסקר על "קרב רודף קרב") לגלם את "הנרצחת המיועדת הראשונה" של "גוסטפייס", כנהוג בכל סרטי "צעקה" והפארודיות של "מת לצעוק" מאז שקרביה של דרו בארימור נשפכו מול הצופים בפתיחת "צעקה" הראשון ב-1996. טיילור מסתמסת עם רוצחה המיועד שמנסה לפתותה לבוא לסמטה אפלה, ואחרי שתי כתוביות על המסך, היא עוברת לדבר איתו בטלפון: "זה סרט של האחים ווייאנס, הצופים פה ממילא לא יודעים לקרוא".
הבדיחה על חשבונכם וכאילו גם על חשבונם של היוצרים, אבל בעצם לא. מעל לכל, הפרק השישי בסדרת הפארודיות הגסות עומד כולו בסימן הפגנת כוח ו"ריקליימינג" של משפחת ווייאנס - שיצרו, הגו וכיכבו בסרט הראשון והשני מ-2000 ו-2001, ואז הסדרה נלקחה מהם בסרטים 3 עד 5. כאן האחים שון, מרלון, קינן אייבורי והאחיין קרייג שבים לעמדת הכותבים, והשניים הראשונים גם חוזרים לגלם בול את אותן דמויות שגילמו בחלק א' וב' העתיקים - שמרכזות בתוכן את הסטריאוטיפים הכי פוגעניים שאפשר על שחורים בארה"ב, בבדיחות שרק שחורים יכולים לספר על עצמם. מרלון (שחקן דרמטי מצוין בסרטים של במאים אחרים) מגלם את שורטי, התלמיד המתולתל השחור והמסטול עם הצחוק המפגר מהסרט הראשון, שהפך פה לדוד המתולתל והמסטול עם הצחוק המפגר. אחיו שון מגלם שוב את ריי עם ההומוסקסואליות ה"לטנטית" שהיא כמובן הכי מוחצנת שיש. וגם שאר הקאסט משני הסרטים הראשונים חזר.
לכן הסרט כולו שואף "להחזיר עטרה ליושנה", עם דגש על העטרה (סליחה). מעבר לבדיחות הז*ן והשירותים, שמעולם לא נעלמו מהסדרה, ההיילייט פה הוא מפגש מחזור של הקאסט המבוגר שהיום הוא בן 40-50 עם גיבורים חדשים שהם הילדים שלהם בגיל ההתבגרות. אתם מכירים את התרגיל: רוצח או רוצחי "גוסטפייס" חדשים מסתובבים בתיכון וטובחים באנשים, והאחיות הגיבורות שרה וטיוזדיי (כן, פארודיה ישירה על "וונסדיי") הן על הרדאר שלו. הן הולכות להתייעץ עם אימן סינדי (פאריס) שהיום היא אלכוהוליסטית פרנואידית. החברים שלהן הם הילדים של חברתה השחורה ברנדה, שמתאמצת להישאר מגניבה למרות שהיא ממש לא (רג'ינה הול, שמאז תפקיד הפריצה שלה ב"מת לצעוק" הראשון ב-2000, הפכה לשחקנית מוערכת מאוד וכיף לראות אותה משתטה פה). וכאמור חוזר הדוד, השוטר המפגר מהסרט הראשון ובערך כל מי שהופיע בכל פרקי הסדרה, כולל "הבוגדים" שלקחו חלק בפרקים 3-5 שאינם של האחים.
4 צפייה בגלריה
חיפשתם סטריאוטיפ פוגעני על הקהילה האפרו-אמריקאית? ובכן, מצאתם. מתוך "מת לצעוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
זה מה שנקרא בהוליוודית Legacy Sequel ("סיקוול מורשת"), ברוח הטרילוגיה האחרונה של "מלחמת הכוכבים", שבו הדמויות הוותיקות אמורות לשמש כמנטוריות לדור החדש וכולם חוגגים ומשעתקים בו עד בלי די פרטים מהטרילוגיה הראשונה. גיבורי הסרט מכנים אותו בשנינות יחסית, במונח שלא שמעתי עד היום, Rebootquel - סיקוול שהוא ריבוט. "מת לצעוק" החדש ויתר, בדומה ל"צעקה" החדש מלפני כמה שנים, על הסיפרה 6 בכותרת כדי להדגיש את היומרה ל"התחלה חדשה" למרות שזהו המשכון עלילתי לכל דבר. אך באופן שונה מהנהוג בז'אנר העבש - הוא גם "צורח את חולשתו". למעשה, אם יש חן כלשהו במופע חוסר החינניות הזה, הוא שככל שהסרט מתקדם הוא מדגיש שוב ושוב כמה הדמויות החדשות הן צל לדמויות המקוריות מהסרטים המקוריים, אותה גברת בתחפושת חיוורת, וכמה אפשר להיפטר מהן בלי שאיש ישים לב.
בתוך מופע הגסות האינסופי, יש שתי "מלחמות אזרחים" מוצהרות בארה"ב שמככבות ב"מת לצעוק". הראשונה היא בין מבוגרים וצעירים, בין בני דור ה-X שיצרו את הסרט המקורי ודורשים הכרה מחודשת לבין הצופים בני דור ה-Z שלהם מכוון הסרט, ומגולמים על ידי הגיבורים הצעירים האנמיים וחסרי הזהות משל עצמם. המלחמה השנייה היא כמובן בין שחורים ללבנים.
למעשה, כל סדרת "מת לצעוק" נולדה כולה כפארודיה מכוונת היטב של יוצרים שחורים על מה שנתפס כאחד הז'אנרים הכי לבנים שיש - סרט האימה. מאז "יום שישי ה-13" הז'אנר מתרחש כמעט תמיד בפרברים האמידים, ומתאר בין היתר את הפחד של הלבן מפני האיומים שאורבים בצללים. גם אם הרוצחים עצמם - פרדי קרוגר, ג'ייסון וורהיס - לא היו אפרו-אמריקאים, ולחבר השחור ה"מתורבת" שחי בקרב הלבנים יועד תפקיד ה"נרצח הראשון" (בדיחה שבעצמה הפכה לשחוקה ומופיעה כמובן כאן), הסאבטקסט שלהם עוסק בחרדה לבנה מפני גורם אלים שמאיים על האידיליה האמריקאית בין הגדרות והגינות המטופחות. האחים ווייאנס ביקשו עוד מהסרט הראשון להכניס ברעש גדול את הקולנוע השחור ה"עממי", הלא מתנצל, הגס והמזעזע בכוח אל עולם ההיסטריה הלבנה שהם סרטי האימה: ללעוג לחרדות של לבנים, להקטין אותן, לשים אותן בפרופורציה מול האלימות בשכונות העוני השחורות. הסצנה הראשונה עם טיילור - שמתרחשת בניו יורק, לא בפרברים - בדיוק שואלת מה קורה כש"גוסטפייס" נתקל בקלישאה של "אישה שחורה חזקה" ואין לה זמן לשטויות שלו.
4 צפייה בגלריה
"השוטר דיואי, ראית שחורים בשכונה?". מתוך "מת לצעוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הדיון הזה לא חדש במיוחד. בעצם, גם "מת לצעוק 2" - אבל גם מושא הפארודיה "צעקה 2" שהוא כמעט בן 30 שנה - שאל "מה קורה כששחורים 'עממיים' ו'קולניים' נתקלים ברוצח לבן". סדרת "מת לצעוק" היא כמובן פארודיה של סרטי אימה שהם בעצמם "מטא" בהגדרה, ובה הדמויות מעירות בלי סוף על מצב הז'אנר בכל רגע נתון, ואי אפשר לטעון שהסרט החדש מבריק במיוחד בתובנותיו. ובכל זאת, בין עשרות הבדיחות המתבקשות על הסרטים הבולטים בז'אנר בשנים האחרונות - "חוטאים", "תברח", "שעת הנעלמים" ו"יופי מסוכן" כמובן מככבים - לי אין שום ספק שהבדיחה הכי טובה בסרט, והיחידה שממש גרמה לי לצחוק היא על "12 שנים של עבדות", כשהרוצח הנבוך חייב להסביר שהוא אמנם רוצח שחורים, אבל לא כי הוא גזען חלילה.
אה, כן, צחוקים. כמעט שכחתי: האם "מת לצעוק" מצחיק? כאן כמובן אנחנו חוזרים לחלוטין לעולם הטעם האישי. לאורך כל הצפייה, קינאתי בצופה שצחק בקולניות כל הסרט, ועוד כמה שניכר שממש נהנו. אחרים שתקו בהפגנתיות. אני רוב הזמן גיחכתי וחייכתי, וכאמור צחקתי פעם אחת (אוקיי, פעמיים, ותודה לשאקיל אוניל). יש כאלו שעבורם מבול הבדיחות הגסות, לצד אינספור בדיחות הרפרנס לסרטים אחרים שהן לרוב לא מבריקות במיוחד ורק מציינות "ראינו את הסרט הזה, איזה קטע!" - מהווים בעיניהם תמרור אזהרה לא להתקרב לסרט. אחרים ייהנו, מעטים לדעתי יתפקעו מצחוק, ושיהיה להם לבריאות.
4 צפייה בגלריה
תנו לנו לנחש: זה החלק שבו צוחקים על "חוטאים". מתוך "מת לצעוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בסוף, כאמור, "מת לצעוק" הוא מה שמתבקש ממנו להיות: מנת שווארמה, לא בשווארמיה מפונפנת ויקרנית אלא בתחנת דלק כמו פעם, או אם תרצו דלי של עוף מטוגן כמו בג'ורג'יה. המנה יכולה לגרום לצרבת, אבל היא לא מקולקלת ועושה את העבודה למי שאוהב אותה. ומי שלא ממש, כמוני, הצליח בכל זאת לצאת מהסרט הדבילי ולומר "רגע, בכל זאת האחים ווייאנס עשו פה כמה דברים מעניינים". אז ב-כבוד.
