בסוף הקיץ העצוב של 2006, זה שדווקא התחיל בהופעה היסטורית של רוג'ר ווטרס והידרדר לחטיפת גלעד שליט ולמלחמת לבנון השנייה, מארק לאנגן הופיע בישראל. זה קרה מאז עוד כמה פעמים בכל מיני פורמטים והרכבים, אבל אז הוא עוד היה האורח המסקרן והמסתורי של Twilight Singers. גרג דולי, סולן ההרכב, רצה לשמור על חברו הטוב, עם העבר הבלתי סביר של אלכוהוליזם חריף והתמכרות להרואין. זה לא שסיבוב הופעות הוא המתכון לשמירה על בריאות פיזית ונפשית, אבל כנראה שאפילו זה היה עדיף על האלטרנטיבה.
אחרי כמה שירים של דולי והלהקה, לאנגן עלה לבמה ונראה כמו המוות בכבודו ובעצמו. המבט שלו היה קפוא לחלוטין, והקהל כמו נעצר איתו. באותן דקות אפילו הבארבי בתל אביב בשלהי אוגוסט הרגיש כמו הקוטב. לאנגן התחיל לבצע את Live With Me של מאסיב אטאק, ורק השרירים ההכרחיים ביותר בגוף שלו זזו. הוא תפס את המיקרופון ביחד אחת ואת הסטנד עצמו ביד האחרת ונראה מרוכז רק במשימה אחת: לשרוד. לא את השיר, לא את הטקסט, לא את הקהל ואפילו לא את החום. פשוט לתת את מה שיש ואז לעבור הלאה.
זה היה מסוג הרגעים, שאם לא ראית את לאנגן קודם, אחריהם כבר הבנת הכל: השילוב בין קול בלתי נשכח לכריזמה שקיימת רק במחסנים של אלוהים; המבט המאיים שיש מאחוריו בור ללא תחתית של כאב; הכוח לגרום לשיר שאינו שלך להישמע כאילו אין דרך להבין אותו בלי האדם שניצב מולך, יצוק לרצפה כמו גוש בטון, ורק מנסה להישאר בחיים. במשך עשרות שנים לאנגן, שכבר נודע בתור "השורד הגדול של הרוק", גם הצליח.
מארק לאנגן הוא נצר לדור של כישרונות שעלו והתרסקו בלי שום מצנח על מזבח האתוס של הרוקנ'רול. הם גדלו להיות "גברים" כמו שההורים שלהם תפסו גבריות והם גם שרו ככה: מהבטן, פול גז, תמיד. אבל במקביל הם היו אבודים ומבולבלים: מהאהבה שלא הייתה זמינה עבורם בזמנים קריטיים להתפתחות, מההערצה שנפלה עליהם ולא מילאה את החלל וגם מהאפשרויות הרבות מדי של אנשים במעמדם.
לאנגן, שאומנם לא היה בשורה הראשונה של אמני הגראנג' מבחינת פופולריות אבל בהחלט נהנה מפירות הז'אנר, היה שם: חסרה לו מנת יתר במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון כדי לגמור כמו חברו הטוב, ליין סטיילי מאליס אין צ'יינז. עד יומו האחרון רדפה אותו המחשבה, מה היה קורה אם לא היה מתעלם מהטלפון של קורט קוביין, עוד חבר אהוב, שהתאבד זמן קצר לאחר מכן. שנים מאוחר יותר הצטרף אליהם כריס קורנל, שסבל מדיכאון, וגם חבר אחר, השף אנתוני בורדיין. לאנגן, שהיה בסיאטל כשהיה שם יותר הרואין ממים, ראה הכל וגם עשה הכל: שתה עד עילפון, סחר בסמים וכמובן הקדיש לצריכתם כל דקה וכל דולר פנויים. ואיכשהו, הוא הערים על הגורל שרבים ניבאו לו עוד בניינטיז. דווקא בגלל זה, המוות שלו אמש, בגיל 57, הוא הסוף הבלתי צפוי של יוצר מבריק ומבצע חד-פעמי.
את הקול שלו אפשר היה לזהות מהחלל, ולאנגן הבין את זה הרבה לפני שגילה את כישרון הכתיבה שלו. הילדות בבית עם אמא מתעללת, ההסתבכות בפלילים מגיל צעיר והאלכוהוליזם איימו לקבור את הביטחון שלו עוד לפני שלמד להתגלח. אבל אחרי שניצל איכשהו ממאסר, לאנגן גילה את הפאנק-רוק וגם קלט שיש לו מה להציע בגרון. כך הוא התחבר לחבורה שהפכה ללהקה שפרסמה אותו, אבל הוא בעצם תיעב אותה רוב ימיה, Screaming Trees. זה לא שהיו לו הרבה ברירות והוא ידע את זה. ואז, אחרי שנים של ריבים והופעות מחוקות, לאנגן תפס פיקוד והתוצאה הייתה Sweet Oblivion, מאלבומי הגראנג' הטובים ביותר והבית של אחד מהמנוני הניינטיז, Nearly Lost You.
באותה תקופה, כל להקה שרק נשמעה כמו נירוונה קיבלה חוזה ולא מעט כסף, אבל לאנגן היה טיפוס מסוג אחר. בזמן שהוא סבל עד אימה עם הסקרימינג טריז הוא כבר פזל לקריירת סולו למרות שבקושי ידע לנגן בגיטרה ובעיקר חידד את כישורי הכתיבה שלו, שזכו להכרה באלבום Whiskey For The Holy Ghost. בינתיים, למרבה הצער, הוא טיפח גם הרגלים אחרים, כמו שימוש יומיומי בהרואין וגם היכרות אינטימית עם סוגים רבים מדי של מחלות מין. בספר הביכורים הפנטסטי שלו, Sing Backwards And Weep, הוא כתב על הסיטואציה שבה ניסה להזריק סמים לתוך איבר המין שלו. למתעניינים: הוא לא חזר על זה שוב.
למרות אישיות עצבנית למדי, שהביאה לכמעט מכות בינו ובין ליאם גאלאגר מאואזיס וגם לתקרית שבה חנק את אל יורגנסון מ-Ministry עם הכבל של הטלפון, לאנגן היה משתף פעולה מבוקש וגם הקול המושלם להשכיר. החיוניות הנדירה שבקעה מתוך גרון חרוך מאלכוהול וסיגריות הייתה הרוטב שיוצרים ומפיקים ביקשו לצקת על השירים שלהם. הוא שיחק תפקיד מפתח באלבום המופת של קווינז אוף דה סטון אייג' (בראשות ג'וש הומי, שהיה הגיטריסט של הסקרימינג טריז), Songs For The Deaf, הוציא אלבומים יפים עם איזובל קמפבל, הקים את הצמד Gutter Twins עם גרג דולי וגם הרכבים אלקטרוניים התחברו אליו במיוחד, מ-Soulsavers דרך UNKLE ועד Bomb The Bass: כולם רצו את הכוח הבלתי רגיל שהיה שם, כאילו שהשירה שלו הייתה כלי העבודה של לוכד נחשים מיומן.
מאותן סיבות בדיוק, לאנגן היה מבצע קאברים אידיאלי. הוא הפגין זאת לראשונה בצורה נרחבת באלבום הקאברים שלו, I’ll Take Care of You, שם הוא התמודד עם אתגר מורכב במיוחד, למשל להתחרות בכריזמה של ג'פרי לי פירס הנערץ עליו מ-Gun Club. גם בהמשך הדרך, לאנגן היה משתלט על קלאסיקות של אחרים ומלביש עליהן את הפרשנות האפלה (או אפלה עוד יותר) שמתלווה באופן אוטומטי לצבע הקול שלו. זה קרה, לדוגמה, ב-The Man With The Long Black Coat של בוב דילן, ואפילו בקאברים הרבים שביצע לג'וי דיוויז'ן.
אבל כמה שהיה מוערך ועסוק, לאנגן הגדיר את עצמו היטב בשיר "אני הזאב", שהוא גם שם הספר שבו ריכז שירים שכתב: "אני הזאב, בלי להקה". הוא צלל בטקסטים שלו לתהומות שבהם, למעשה, הרגיש הכי בבית. ב-Wedding Dress, מתוך אחד האלבומים הכי טובים שלו, Bubblegum, הוא בעצם נרקומן שרוצה לברר "האם תתביישי בי כשאני רועד כאילו מת, כשאני נופל על הברכיים ובוכה?" ובהמשך "האם תזכרי אותי במהלך השנים שאחמיץ, ותשכחי את כל העצב והצער?"
השאלה הזאת מקבלת את המשמעות המצמררת שלה ממש עכשיו, כשהמוח עדיין מנסה לעכל: מארק לאנגן איננו. זהו. ראיינתי אותו פעמיים: בפעם הראשונה, לקראת הופעה בישראל, הוא חשב שהמנהל שלו על הקו ופצח בסשן קללות על רמת החדר במלון, ומיד התרכך במבוכה כשקלט שזה בסך הכל עיתונאי מישראל. בפעם השנייה, חודש לתוך הקורונה, הוא דיבר באריכות על הספר שבו שפך את המעיים שלו, והציג לעיני כל דמות פגומה ושבורה, שמחפשת גאולה.
לאנגן נזכר שם בהופעה האחרונה שלו בישראל, ב-2018, באותו בארבי בתל אביב. זה לא היה איש הקרח מ-2006. ברגעים מסוימים, למשל הביצוע ל-Goodbye to Beauty היפהפה, היה נדמה שהוא אפילו מתרגש. "היה ליקוי ירח וצפיתי בו על החוף עם אשתי", הוא סיפר בריאיון "ושם, על החוף, ראיתי שהשנים הקרובות לא יהיו קלות". מארק לאנגן אף פעם לא היה צריך סיבה מסוימת כדי לראות את הסוף שממתין לכולנו מעבר לפינה, אבל לפחות הפרידה הכואבת ממנו היא בשום אופן לא פרידה מכל היופי העכור והאמיתי שהשאיר.
