לפעמים הטלוויזיה מאזנת את עצמה מבלי לדעת. מול "שתולה", סדרת הדוקו-ריגול החדשה של צבי יחזקאלי, שידר אתמול (א') ערוץ 8 של HOT את סרט הדוקו המצוין "דעתו של החייל". מול סוכנת סקנדינבית שריגלה אחר ארגוני זכויות אדם פרו-פלסטינים, הציעה HOT דרמת ריגול מסוג אחר, פנימי - תיעוד של יחידת הצנזורה שהשתמשה במכתבים אישיים של חיילי צה"ל כדי להסיק מהם על הלך הרוח בצבא, ולפעמים גם כדי ליישר את החיילים לפי הצורך. שתי התוכניות מנסות למשש את הפער בין המציאות בשטח לבין הנרטיב המלאכותי המעוצב שקרוב לוודאי משרת אינטרס של מישהו, לא משנה מאיזו עדה או מפלגה.
קטע מתוך "דעתו של החייל"
"דעתו של החייל" היה דו"ח קבוע שנכתב אחת לזמן מה על ידי יחידת הצנזורה הצבאית החל מקום המדינה ועד 1998. הוא התבסס על אינפורמציה שהועתקה ממכתבים אישיים של חיילים לקרובים להם והתפרש על נושאים כמו מורל, יחסים עם מפקדים והשלמה עם האג'נדה הצבאית, דעות פוליטיות, נטיות מיניות, אובדנות ושימוש בסמים. הוא ליווה את חיילי צה"ל החל ממלחמת העצמאות דרך ששת הימים, מלחמת יום כיפור והפעילות בשטחים, ונמסר למוסדות שלטון וצבא כדי להסיק את המסקנות. מה הן היו? קשה להגיד.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
הדו"ח הגיע כאמור לידיהם של ראשי ממשלות, רמטכ"לים, שרי ביטחון ושלל קודקודים אחרים, אבל השלכות ממשיות אפשר לשייך לדו"ח אחד בלבד - זה שנמסר ב-1989 לשר הביטחון יצחק רבין. בביקורו של רבין בגדוד נח"ל ברצועת עזה הוא קיבל מהחיילים את הרושם שהמורל והמוטיבציה שלהם סבירים ושהם שלמים עם נסיבות השירות. אולם מדו"ח שהוגש לו תוך כמה שבועות והכיל פרטים ממכתבים שנשלחו על ידי אותם חיילים, עלתה תמונה שונה לחלוטין - החיילים דיווחו על מצוקה ועל הקושי להשלים עם אופי השירות. הידיעה בדבר דעתם האמיתית של החיילים הייתה כנראה אחד הגורמים ששכנעו את רבין בנחיצותם של הסכמי אוסלו.
מעבר לזה מוזכרת בסרט גם המלצה של חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, לנצל את "תחושת ההשפלה שחוו בארצם יוצאי מדינות צפון אפריקה" ואת "הצורך שלהם בנקמה בערבים", כדי להטעין אותם במוטיבציה להילחם במהלך מלחמת העצמאות. הנוסח מזכיר מסמכים שהוצגו בסרטו של אסף דרעי, "סלאח פה זה ארץ ישראל", על האופן שבו השלטון נהג בעולים ממדינות צפון אפריקה בשנות ה-50, אבל לא ברור אם מדובר בהמלצה שיושמה. בסוף שנות ה-90 פורקה היחידה מאחר וכניסת הפלאפונים והאינטרנט ייתרו את שליחת המכתבים, והצבא עבר לרגל במרץ אחרי החיילים של עצמו בפלטפורמות אחרות – בעיקר ברשתות החברתיות.
"דעתו של החייל" הוא חלון הצצה לתקופה שאכלסה תפיסות מיושנות – חיילים הומוסקסואלים נכנסו תחת קטגוריה של "סטייה מינית", למשל – אבל דווקא הרלוונטיות שלו לתקופה הנוכחית בולט יותר. אנחנו חיים בעידן שבו התנגדות או הטלת ספק בנרטיב לפיו אנחנו מוסריים, חזקים וצודקים תמיד היא סימפטום שמאלני שהתפתח בעשורים האחרונים, אבל הדו"חות מוכיחים שכבר במלחמת העצמאות היו לא מעט חיילים שהעבירו ביקורת על ביזה, התעללות, שוד ואלימות של חיילים אחרים, ותהו היכן המוסר היהודי המפורסם. גזל ורצח היו מוקד לפילוג הרבה לפני שהעם התחלק ל"שוברים שתיקה" ולאנשים שמאחלים שיישרף לכם הכפר.
כמו כל דבר בצה"ל, גם "דעתו של החייל" נחלק לשני חלקים. האחד הוא המבט הביקורתי על המציצנות והניצול הציני של השלטון את הרהורי ליבו של החייל הפשוט, והשני הוא תוכן ההרהורים האלה. את הראשון מתווכים קטעי ארכיון אפקטיביים מאוד וראיונות עם מי שעסקו במלאכה (בעיקר נשים), שירתו ביחידה, עברו על המכתבים וציטטו אותם לטובת הדו"ח. הראיונות מצוינים, כנים ומפוכחים והם נעים בין הכאה על חטא, הצדקה, הודאה בהנאה מציצנית ואפילו רומנטיזציה מסוימת שנבעה מהקשר החד צדדי בין הכותב והקורא בסתר. ב"האח הגדול" ושאר מופעי ריאליטי מוגשות לנו דמויות ב"מצעד לשיפוטכם" האנושי, אבל לרוב מדובר באנשים שכבר התאימו את עצמם לעין הצופה. במכתבים האלה קיבלו הקוראים את הנפש האנושית במצבה החשוף והגולמי. אפשר להבין את הפיתוי והסקרנות.
לגבי תוכן המכתבים, מדובר בוויכוח ישן נושן שספק אם ייפתר במשמרת שלנו. היוצרים אסף בנית ושי חזקני הצליחו לשזור את שני ההיבטים אחד בשני באופן חכם מבלי לנקוט עמדה, אלא רק לשקף אמת שלא פעם מנוגדת למיתוס הלאומי. ברקורד של בנית אפשר למצוא סרט אחר, "על כורחך", שתיעד התמודדות של הורים ממשפחה דתית ששניים מבניהם התאבדו ועסק ברעיון דומה בסופו של דבר: הצורך לדבר על משהו, גם אם זה לא מקובל, לא להדחיק, להתייחס למציאות כמו שהיא ולמנוע את הטראומה הבאה. השילוב המוצלח הזה בין תוכן מעורר רגשית לאמירה מורכבת הופך את "דעתו של החייל" לרלוונטי ומרתק.
