לסר כריסטופר נולאן יש מעמד ייחודי בקולנוע המסחרי העכשווי. הוא מקבל תקציבי ענק אבל גם חופש אמנותי מוחלט. רוב סרטיו פועלים במסגרת ז'אנרים פופולריים (בלש, מד"ב, מלחמה) ובה בעת הן יצירות מאתגרות ושאפתניות, שבהן הוא חוזר ובוחן קשרים בין תמות מרכזיות: טראומה, זמן, זיכרון ואפשרות השיבה הביתה.
"האודיסאה" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
סרטו הקודם "אופנהיימר" (2023) זיכה אותו בהערכה ביקורתית נלהבת וזכייה בפרסים משמעותיים (שבעה פרסי אוסקר בכללם לסרט ולבמאי). בעידן של קולנוע שממוקד באדפטציות ורימייקים של נכסים רוחניים לילדים ולנוער, נולאן עשה סרט שנראה כקריאת תיגר על הוליווד. ביוגרפיה של פיזיקאי, עם טקסטים דחוסים שעוסקים בפיזיקה גרעינית ובלבטים מוסריים, מבנה נרטיבי מורכב וצילום בשחור-לבן. חרף המפרט הבלתי אפשרי, "אופנהיימר" הרוויח כמיליארד דולר והוכיח שנולאן אינו כפוף למגבלות של במאים בני תמותה. משיא שכזה כנראה שלא ניתן אלא להתקדם לפרויקט שאפתני עוד יותר: "האודיסאה" (The Odyssey) - עיבוד ליצירה האפית של הומרוס (מהמאה השמינית לפנה"ס) המהווה נדבך של התרבות המערבית.
כידוע, "האודיסאה" עוסק במסעו של אודיסאוס (מאט דיימון), המלך של האי איתקה. גיבור מורכב שמשלב חוכמה, כושר מנהיגות, אומץ-לב וסקרנות, אבל גם פזיזות, יהירות ונקמנות. לפני 20 שנה הוא עזב את איתקה והצטרף למלחמתם של היוונים בטרויה. לאחר 10 שנים עורמתו של אודיסאוס מכריעה את המלחמה באמצעות תחבולת "הסוס הטרויאני". לאחר מכן הוא ואנשיו יצאו בספינותיהם למסע חזרה הביתה, אך זה יתגלה כרב-סכנות, ויחלפו עוד 10 שנים עד שהוא יושלם. אלמנטים במסע זה היו מקור השראה לאינספור טקסטים שנכתבו לאורך כמעט 3,000 שנה - מ"התופת" של דנטה, דרך "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס ועד "אחי איפה אתה?" של האחים כהן.
הקו העלילתי השני עוסק במסע של טלמאכוס (טום הולנד), בנו של אודיסאוס. מכיוון שאביו נחשב כמת, מחזרים צעירים צובאים על ביתו של אודיסאוס באיתקה, כדי שפנלופה (אן האת'אווי) אשתו הנאמנה של אודיסאוס, תבחר באחד מהם. הלחץ של המחזרים הפרועים הולך וגובר, וטלמאכוס יוצא למסע כדי להתחקות אחר גורלו של אביו.
חלק מהעיבודים הקודמים ל"האודיסאה" השמיטו את הקו העלילתי השני, לטובת האירועים הסוערים במסע חזרה הביתה של אודיסאוס – המפלצות, נקמות האלים, הפיתוי הנשי בצורותיו העל-טבעיות. אבל שני הקווים העלילתיים נוכחים בגרסה של נולאן, והם מייצרים תנועת מלקחיים קצת חריגה ביחס לרוב עבודותיו הקודמות, שהיו ממוקדות במסעו של הגיבור עם התעלמות מהצד שבו נמצאים אלו שמצפים לו ("בין-כוכבים" מ-2014 הוא קצת חריג מבחינה זו).
"האודיסאה" נכתבה במקור במבנה זמנים מורכב - 24 ספרים, התחלה ב"מדיאס רס" (באמצע הדברים), שני צירים עלילתיים שמתאחדים בשליש האחרון ומערכת של פלאשבקים. נולאן, שידוע כבמאי שמעצב נרטיבים עם מבנה זמנים מורכב במיוחד, הוא האדם האחרון שיפשט את העלילה מטעמים מסחריים. מבנה הזמנים שבו הוא בוחר מורכב אף יותר, וזאת כדי לשקף, כדרכם של סרטיו, נוכחות של אלמנט טראומטי שנחשף בהדרגה.
עוד מחכה לו. מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
עם יציאת הטריילר הראשון של "האודיסאה" הוא הותקף מכמה חזיתות. הביקורת האקדמית התייחסה לחריגות מעלילת הטקסט המקורי. בתסריט של נולאן משולבים אלמנטים מתוך "האיליאדה" של הומרוס, הטרגדיה "אגממנון" של אייסכילוס, ו"האיניאידה" של המשורר הרומי וירגיליוס. נולאן ויתר על מאפייני השפה ההומרית (הניב היווני האפי, הביטויים והכינויים הקבועים, הדימויים האפיים, וכמובן המשקל הקצבי של השפה). במקום זאת הטקסטים נכתבו באנגלית יומיומית שהיא, באופן בלתי נמנע, אנכרוניסטית, משטיחה ומקצרת את המקור.
הטקסטים נאמרים על ידי שחקנים האמריקניים שאינם משתמשים במבטא אנגלי "גבוה", כמקובל בעיבודים ליצירות עתיקות ובעלות מעמד. בנוסף הועלו טענות אקדמיות למחצה לגבי אי-דיוקים בעיצוב העולם ההלני הנוגעים ללבוש, צורת הספינות וכך הלאה. יש להניח שכבר כעת מתחממים על הקווים מומחים לתרבות קלאסית שעוד יכתבו מאמרים בהם יפרטו את שלל החריגות של נולאן מערכי התרבות ההלנית בטקסט של הומרוס.
הביקורת מהסוג השני הגיעה מהמחוזות המתוסכלים והגזעניים של פורומים ב-Reddit ודומיהם. בניצוחו של החלילן מהמלין הידוע כ"אילון מאסק" החלה מתקפה על בחירות הליהוק "הליברליות ועיוורות הצבעים". בין אם זה הראפר טראוויס סקוט בתפקיד משנה של משורר בעל-פה, השחקן הטרנסג'נדר אליוט פייג' בתפקיד הלוחם היווני סינון, ובעיקר הליהוק של השחקנית השחורה לופיטה ניונגו לתפקיד הלנה מטרויה – מי שיופייה הוביל לחטיפתה ולפריצת מלחמת טרויה. האם יעלה על הדעת שהאישה שעליה נאמר שיש לה "פנים שהשיקו אלף ספינות" תהיה שחורה? אנשים שספק אם שמעו על הומרוס וקראו את "האודיסאה" הפכו לפעילים בקמפיין שמטרתו הייתה לפגוע במסע יחסי הציבור של הסרט. מבחינת נולאן הצבע הוא נון-אישיו. "האודיסאה" היא סיפור על-זמני וחוצה תרבויות. מי שניונגו לא באה לו טוב בעין מוזמן להמשיך לשבת במרתף המטאפורי בבית של אמא ולהסתכל על גיפים.
מי שמוטרד מצבע העור של השחקנים - שיוטרד. מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
המפתח להבנת הסרט היא היותו "האודיסיאה של כריסטופר נולאן". כמובן שלא היה ניתן לקרוא כך לסרט. אם זה היה השם שלו הוא היה זוכה לביקורת מוצדקת על עזות-המצח של הדבקת שם חדש ליצירה העל-זמנית. אבל זה מה שהסרט עושה בפועל. נולאן כבר עיבד בקריירה שלו סרט נורווגי ("אינסומניה" מ-2002), עלילות ודמויות מהקומיקס של באטמן, וביוגרפיה של רוברט אופנהיימר. בכל המקרים הוא עיצב מחדש את המקור בהתאם לדגשים האינטלקטואלים המעסיקים אותו.
"האודיסאה" נוכחת בכל גוף היצירה של נולאן. ניתן לטעון שהיא מתפקדת כמקור-העל ליצירתו - טקסט צללים שממנו נובעים היסודות של הדרמה והתמות הנולאניות. סכנת השיכחה של אוכלי פרחי הלוטוס? מה לגבי האמנזיה הרטרוגרדית של ליאונרד שלבי ב"ממנטו" (2000) או שלב הלימבו בחלום שבתוך חלום ב"ההתחלה" (2010). דמות הצללים של האישה המתה, המוטיב החוזר בסרטיו של נולאן, יכול להיות נידון בהשוואה לדמויות הנשים המרכזיות ב"אודיסאה": המכשפה קירקה (סמנטה מורטון), שמעוצבת לא רק כרוע אלא כדמות מורכבת מול הכוחניות הגברית, הנימפה קליפסו (שרליז ת'רון) שמחזיקה באודיסאוס במשך שבע שנים (נולאן משייך לה, בשונה מהמקור הספרותי, את השימוש בפרחי הלוטוס), וכמובן פנלופה (אן האת'אווי) - האישה הנאמנה שמנסה לתעתע במחזרים.
מעל כל אלו ישנו רעיון המסע חזרה הביתה (ה"נוסטוס" ההומרי) כשאלה הדרמטית הגדולה בסרטי המסע של נולאן. החזרה הנדמית כבלתי-אפשרית מקצה היקום או התודעה, השינוי שהגיבור עובר במסע, האחריות של הגיבור לילדיו הזנוחים. סרטים כמו "ההתחלה", "בין-כוכבים" (2014) "דנקרק" (2017) ו"טנט" (2020) מדגימים היטב נושא זה.
האודיסיאה נוכחת בכל גוף יצירותיו של הבמאי. מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
אצל נולאן הקושי של חזרת הגיבור הביתה נובע מאירוע טראומטי מוקדם (לא אחת כזה הקשור למות אישה). הסטרוקטורה של הטראומה שייכת למבנה נפשי מאוד שונה מזה של הגיבור ההומרי. בסרטו של נולאן יש לטראומה תפקיד משמעותי. ההתייחסות המלאה לאופן ולתכלית שבה הדבר נעשה חורגת מגבולות הביקורת, וממילא עשויה לפגוע בגילוי של אלו שיבחרו לצפות בסרט. ניתן לציין כי הדגש שנולאן שם על פרשת הסוס הטרויאני חורג בהרבה מנוכחותו במקור הספרותי. האירוע המלחמתי הברוטלי, שבו מנצחת עורמתו של אודיסאוס, נושא גם מחיר נפשי מורכב, מחיר שרק הולך ומעצים בהרפתקאותיו הבאות. אודיסאוס של נולאן הוא לוחם פוסט-טראומטי שמתקשה לחזור לביתו בגלל משא האשמה (משא מהסוג שהיה גם לגיבור ב"אופנהיימר"). נולאן לא מתעניין ביחסי האדם והאלים בתרבות ההלניסטית ובהתחשבנויות של האלים עם חטאיו של האדם. לכן ה"אודיסאה" שלו היא "ריאליסטית" - עד כמה שעלילה שיש בה מפלצות, נוכחות ברקע של אלים, ומפגש עם חיילים מתים, יכולה להיות כזו.
יש לי השגות מסוימות לגבי הליהוק, ולא בגלל צבע העור של שחקן כזה או אחר. דיימון עושה עבודה טובה, אבל אני לא בטוח שהשתכנעתי שהוא הבחירה המושלמת. טום הולנד הוא בחירה קצת יותר בעייתית לטעמי. מנגד יש הופעות משחק קצרות ומרשימות, כמו זו של סמנטה מורטון כקירקה. המעמד של נולאן מאפשר לו להשיג כל שחקן לכל תפקיד והוא גודש את הסרט בלא מעט שחקנים.
הליהוק - לא לגמרי משכנע. רוברט פטינסון, מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
יהיה זה מגוחך לשפוט את "האודיסאה של נולאן" מתוך הנחה שכל סטייה מהמקור אינה ראויה. יש לשפוט את הסרט כיצירה פרדוקסלית, אפית ואישית כאחת, שבה נולאן עוסק ישירות ב"טקסט הצללים" של עבודותיו, ומעבד אותו כהמשך של עיסוק בתמות המרתקות אותו. מהבחינה הזו החריגות מהמקור הן המעניינות ביותר והן אלו שמאפשרות להעריך את הסרט כיצירה משמעותית ונועזת.
מבחינה טכנית ו-וויזואלית הסרט הוא מעשה פלא. צילום בלוקיישנים מאתגרים ביבשות שונות, שימוש במצלמות איימקס שתוכננו למען הסרט, כדי להשיג איכויות נדירות וחופש תנועה חסר תקדים (הצלם הוא הויטה ואן הויטמה שזהו שיתוף פעולה חמישי ברציפות שלו עם נולאן). גם אם לא נזכה לראות את "האודיסאה" בארץ בפילם 70 מילימטר, הקרנה באיימקס דיגיטלי היא המינימום. המוזיקה רבת-העוצמה של לודוויג גורנסון (שיתוף פעולה שלישי ברציפות עם נולאן) משלבת בין גונגים מברונזה לכלים אלקטרוניים. השימוש באפקטים פרקטיים ובסטים פיזיים הוא ייחודי בהיקף שלו, והסוס הטרויאני הוא פריט תפאורה מהמרשימים בתולדות הקולנוע. מול קולנוע שנחנק מאפקטים דיגיטליים ובקרוב יושמד על ידי ה-AI, נולאן הוא טהרן שיש בידיו את המעמד והאמצעים לשמור על טהרנותו. מכל בחינה טכנית שניתן להעלות על הדעת עומדים מאחורי "האודיסאה" כוחות יצירתיים משמעותיים בתחומם. קשה לחשוב על אספקט שלא יזכה, לכל הפחות, למועמדות לאוסקר בשנה הבאה.
