נפו-בייבי. קשה לחשוב על מושג שהפך בשנים האחרונות למטבע לשון כה טעון בעולם הבידור, ובעיקר בהוליווד. הוא נועד לתאר את ילדיהם של מפורסמים ובעלי הון, שנהנים מנקודת פתיחה שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליה, ומקבלים גישה לדלתות שבפני אחרים נותרות נעולות. טראוויס נייט הוא, לכאורה, אחד המקרים המובהקים ביותר: אביו הוא פיל נייט, ממייסדי נייקי ואחד האנשים העשירים בעולם, האיש שהפך מותג נעליים לאימפריה בינלאומית. לפי ההערכות, הוא שווה איפשהו בין 25 ל-31 מיליארד דולר. כשמדובר בתעשיית הקולנוע, שבה כסף, קשרים ויכולת להמר על פרויקטים יקרים הם לעיתים קרובות ההבדל בין חלום למציאות, קשה להתעלם מהיתרון הזה.
"יער פרא" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
אלא שהסיפור של טראוויס נייט, כיום בן 53, מעניין דווקא משום שהוא מסרב להסתכם בתווית הזאת. למעשה, הוא די משמיד אותה. אומנם נייט לא הגיע מאפס, ודרכו לא הייתה זהה לזו של אנימטור צעיר שמנסה לשרוד בתעשייה ללא גב כלכלי. ההון המשפחתי העניק לו הזדמנויות יוצאות-דופן, ובסופו של דבר גם סטודיו - אולפן הסטופ-מושן לייקה, שהוא ממנכ"ל כיום. אבל מי שיבחן את הקריירה שלו יגלה אדם שהקדיש עשרות שנים למלאכה תובענית, אחת מסוגות הקולנוע המפרכות ביותר שקיימות; מישהו שהחל בתפקידים הזוטרים ביותר, למד את המקצוע מבפנים, פיתח שפה אמנותית ברורה - והפך את האולפן שבו עבד לאחד ממוקדי היצירה החשובים בעולם האנימציה בטכניקת סטופ-מושן. אולי החשוב מהם.
צריך להבהיר גם שנייט לא הסתפק בתפקיד של יורש שמפקח מרחוק על העסק המשפחתי. מדובר באנימטור, מפיק, במאי ומנהל, אדם שעובד בשני עולמות קולנועיים שונים מאוד: מצד אחד, סרטי אנימציה שנוצרים בתהליך ידני מפרך; מצד שני, הפקות אקשן הוליוודיות עתירות-תקציב. "יער פרא" (Wildwood), סרטו החדש והנפלא, הוא אולי הביטוי המובהק ביותר לחיבור הזה: זוהי יצירה פנטסטית רחבת-יריעה שמפגישה הרפתקה אפית עם כאב אישי חשוף ועמוק, ומתייחסת ברצינות מרשימה לקהל הצעיר שאליו היא ממוענת (אם כי כל אחד, בכל גיל, צפוי להתאהב בה). אה, והיא גם מהווה את אחד מההישגים הוויזואליים הכי שומטי-לסתות בתולדות הקולנוע, מאחר ואת מה שהיא עושה היא עושה באמצעות אנימציית סטופ-מושן שכמותה טרם ראיתם, וייתכן שאף לעולם לא תזכו לראות שוב. תצפו - תבינו, וחכו גם לטקסט פרסי האוסקר הבא, מכיוון שהזכייה של הסרט הזה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר היא הימור כמעט בטוח. מדובר בקלאסיקה מיידית, לא פחות.
"אמרתי, 'אנחנו חייבים לעשות את הסרט הזה'. ואז הבנתי שאין לי מושג איך"
ראשית סיפורו של "יער פרא" בפגישה שנערכה ב-2010 בין נייט וקולין מלוי - הסולן והכוח המניע שמאחורי להקת האינדי המצליחה והמוצלחת The Decembrists. השניים לא ממש הכירו, אבל נייט שמע שמלוי עמל על ספר הבכורה שלו יחד עם אשתו, המאיירת קרסון אליס, אז הוא קפץ להציץ בכתב היד. "מהמילה הראשונה הייתי מרותק לחלוטין. זה היה קסום לגמרי", הוא נזכר בריאיון עם ynet. "בתור ילד תמיד אהבתי פנטזיה ומעשיות, קראתי המון - את טולקין ופרנק ל. באום, ו-ק.ס. לואיס ורואלד דאל. והסיפור הזה הרגיש כאילו שהוא מאותה המסורת, שהוא נשם את אותו האוויר ונצבע באותם הצבעים של אותן פנטזיות קלאסיות.
"אבל בגלל שזה קולין מלוי, שיש לו את המוח הייחודי שלו, היה לזה טעם שונה ומודרני. ובגלל שהוא מפורטלנד, כמוני, היה לזה גם את הייחוד הספציפי הזה. אז זה סיפור פנטזיה יפהפה עם קסם ותרבויות לוחמות והרפתקה גדולה. אבל בבסיס, היה שם משהו עמוק ומרגש - וזה היה הדבר שממש הגבתי אליו".
גדל על סיפורי פנטזיה. טראוויס נייט
(צילום: AP Photo/Jordan Strauss)
החיבור למקום היה משמעותי. "יער פרא" מתרחש בפורטלנד וביער הקסום שבשוליה - מדובר בעיר הולדתו של נייט, שבה ממוקמים גם אולפני לייקה, ומקום מגוריו הנוכחי של מלוי. במרכז העלילה עומדת פרו מק'קיל, נערה היוצאת לחפש את אחיה התינוק שנחטף בידי עורבים, ונקלעת לעולם של חיות מדברות, דמויות מסתוריות ומאבק בין כוחות יריבים. אבל מתחת למעטפת הפנטסטית מסתתר סיפור על אובדן, על משפחה ועל הקושי להיפרד ממה שאהבנו.
נייט פנה למלוי כמעט מיד לאחר שקרא את כתב היד והציע לו להפוך אותו לסרט. "אמרתי לו, 'אנחנו חייבים לעשות את הסרט הזה. האם תסכים?'. ואז הייתה לי ההבנה המפכחת שאין לי מושג איך לעשות את הסרט הזה, כי הוא היה כל כך מאתגר, מורכב ושאפתני". ההבנה הזאת, הוא מסביר, היא הסיבה לכך שהפרויקט נמשך זמן כה רב: "היינו צריכים לבנות את הכלים, הטריקים והטכנולוגיה, ולשייף את הכישורים שלנו כדי לעשות עם זה צדק".
הדרך הזאת ארכה 16 שנה. במהלכה לייקה הפיקה סרטים נוספים שכל אחד מהם הרחיב את גבולות היכולת של האולפן, ונייט צבר ניסיון כבמאי וכמנהל. במובן הזה, "יער פרא" הוא לא רק עיבוד לספר אהוב (ספרו של מלוי הפך לרב-מכר), אלא גם תוצאה של מסע מקצועי שלם.
אחלה להקה. קולין מלוי בהופעה של הדצמבריסטס
(צילום: Michelle R. Smith/AP)
כדי להבין איך הגיע נייט לעמדה שבה הוא יכול להקדיש 16 שנה לפרויקט שאפתני כמו "יער פרא", צריך לחזור הרבה לפני לייקה, ולפני שהפך לאחד השמות הבולטים בעולם האנימציה. הוא נולד ב-1973 בפורטלנד, אורגון, למשפחה שהצלחתה העסקית כבר הייתה אז בתהליך התרחבות מסחרר. אביו, פיל, היה ממייסדי נייקי, ואמו פני הייתה חובבת ספרות וקולנוע. נייט סיפר בעבר כי אמו הקריאה לו בילדותו את "שר הטבעות", וכי האהבה לפנטזיה נטמעה בו עוד לפני שידע לקרוא בעצמו.
אבל לא רק ספרות עמדה במרכז עולמו. מגיל צעיר הוא נמשך לאמנות פלסטית, לציור, לפיסול, לצילום וליצירת סרטים. בריאיון ל"וושינגטון פוסט" ב-2016 סיפר כי נהג להסתובב עם מחברת ציור, וכי אפילו באירועי ספורט משפחתיים היה שקוע בציור במקום במשחק. לצד אלה התפתחה אצלו אהבה מיוחדת לאנימציה, ובעיקר לסטופ-מושן: הטכניקה שבה מצלמים בובה או אובייקט, מזיזים אותם מעט, מצלמים שוב, וכך יוצרים אשליה של תנועה. כמו רבים לפניו גם הוא התאהב ביצירותיו של האנימטור האגדי ריי האריהאוזן, שהפיח חיים במפלצות וביצורים מיתולוגיים בסרטים כמו "ג'ייסון והארגונאוטים".
אלא שבנעוריו נייט לא פנה מיד לאנימציה. בגיל 17 חתם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים MCA והחל בקריירה מוזיקלית קצרה תחת שם הבמה Chilly Tee. הוא אף הוציא ב-1993 אלבום ראפ בשם Get Off Mine. בריאיון למגזין WIRED ב-2014 סיפר כי נכנס לעולם המוזיקה בשלב מוקדם מאוד, אבל כבר בגיל 19 הבין שזה לא המקום שבו ירצה לבלות את חייו. הוא תיאר את החוויה כלא נעימה, והחליט לחפש מסלול אחר. אחרי לימודים באוניברסיטת פורטלנד סטייט, נייט בחר לחזור לאהבת הילדות שלו: אנימציה.
ב-1998 הצטרף לאולפני וויל וינטון בפורטלנד. בתחילה לא קיבל תפקיד נוצץ של אנימטור, אלא עבד כעוזר הפקה בסדרת הטלוויזיה The PJs - סיטקום סטופ-מושן שנוצר בשיתוף אדי מרפי, שאף דיבב. נייט עסק בתיאומים, בלוחות זמנים ובניהול הפקה. בריאיון לאתר Den Of Geek ב-2017 תיאר כיצד התקדם בהדרגה: הוא רצה לעסוק ביצירה עצמה, אבל תחילה היה צריך להוכיח את עצמו בתפקידים אחרים. כשהתפנה מקום, המפיק שעבד איתו נתן לו הזדמנות להנפיש שוט פשוט במיוחד. התוצאה מצאה חן בעיני הצוות, ובהדרגה קיבל עוד ועוד משימות.
"בהתחלה הייתי עוזר, אבל מה שבאמת רציתי היה לעשות אנימציה", סיפר באותו ריאיון. בהמשך הפך לאנימטור במשרה מלאה, ועבד גם על פרסומות ועל פרויקטים באנימציית מחשב. העבודה בטלוויזיה ובפרסום הייתה אינטנסיבית, ולעיתים דרשה ממנו לייצר כמויות גדולות של חומר בזמן קצר. בדיעבד, הסביר נייט, היא העניקה לו ניסיון מקצועי רב בפרק זמן קצר יחסית.
כאן מגיע החלק שבו הביוגרפיה המשפחתית חוזרת לתמונה. בסוף שנות ה-90 נקלעו אולפני וויל וינטון לקשיים כלכליים. פיל נייט, אביו של טראוויס שכבר השקיע בחברה (אגב, בן אפלק גילם אותו בסרט "אייר" על תולדות נייקי), הגדיל את אחזקותיו והפך לבעל השליטה בה ב-2002. בשנה שלאחר מכן איבד וינטון את השליטה באולפן, ובהמשך עזב אותו. מדובר בפרק שנוי במחלוקת בהיסטוריה של החברה, שגם זכה לעיסוק בסרט התיעודי Claydream מ-2021, שנוצר על אודות וינטון. ב-2005 הוקמה לייקה מתוך שרידי האולפן הישן, כחברה חדשה שהתמקדה ביצירת סרטי קולנוע באורך מלא.
טראוויס נייט היה חלק מרכזי בתהליך. הוא לא היה בעל האולפן, אבל היה בין האנשים שהובילו את המעבר ממפעל שהפיק בעיקר פרסומות ותוכניות טלוויזיה לאולפן אנימציה עצמאי שמכוון לקולנוע. בריאיון ל-Den Of Geek הסביר כי חש שהקהילה האמנותית שנוצרה סביב וויל וינטון ראויה להצלה, וכי היה חשוב לו לשמור על האנשים והכישרונות שהכיר בעבודתו.
רכש את האולפן - אבל תחילה, בנו נותר רק אחד מעובדיה. פיל נייט
(צילום: Ryan Kang/AP)
השינוי היה גם תפיסתי. נייט הבין שסטופ-מושן, אמנות שנראתה באותה תקופה כמי שנדחקת לשוליים מול האנימציה הממוחשבת, לא תוכל לשרוד אם תתעקש להישאר בדיוק כפי שהייתה. הפתרון שלו לא היה להתחרות במחשבים בתנאים שלהם, אלא לרתום את הטכנולוגיה כדי להרחיב את האפשרויות של המלאכה הידנית. "מה אם ניקח את אמנות הסטופ-מושן ונרחיב את מה שהיא יכולה לעשות באמצעות שילוב טכנולוגיה?", שאל בריאיון לאתר Wired - שאלה שהפכה לאחד מהקווים המנחים היצירתיים של האולפן החדש: שילוב בין מלאכת יד מסורתית לבין כלים חדשניים, לרבות הדפסה תלת-ממדית וטכניקות דיגיטליות.
ב-2007 מונה נייט לראש מחלקת האנימציה של לייקה, וב-2009, עם יציאת סרטה הראשון של החברה, "קורליין ודלת הקסמים", קודם לתפקיד הנשיא והמנכ"ל. גם כאן, כמובן, אי אפשר להפריד את קידומו מהעובדה שאביו היה בעל השליטה. אבל קשה להתעלם מהעובדה שבאותו זמן הוא כבר היה אנימטור מנוסה, אחד האנשים המרכזיים בעשייה האמנותית של האולפן, ומי שהיה מעורב באופן ישיר בהפקת סרט הבכורה המוצלח שלו.
סרט נפלא - וקריפי. מתוך "קורליין"
(צילום: באדיבות yes)
ב"קורליין", שאותו ביים מאסטרו הסטופ-מושן הנרי סליק (מי שאחראי ל"הסיוט שלפני חג המולד", למרות ששמו של טים ברטון התנוסס מעליו, למגינת לבו של סליק), שימש נייט כאחד מצמד האנימטורים המובילים של הפרויקט. הסרט המרהיב (והקריפי) הפך להצלחה ביקורתית ומסחרית, היה מועמד לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, ונחשב כיום קלאסיקה של הז'אנר. אחריו הגיעו "פארנורמן" (2012), "הקופסונים" (Boxtrolls, 2014) ו"קובו: אגדה של סמוראי" (2016).
נייט שימש כמפיק וכאנימטור מוביל בחלק מהסרטים, ואף ביים את "קובו" הייחודי והמהמם, שאף זיכה אותו במועמדות לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. בשלב הזה כבר ביסס את מעמדו כיוצר מוביל בתעשיית הקולנוע האמריקנית - אך חשוב מכך, הוא ביסס את מעמדה של לייקה כאולפן שמסרב להתייחס לילדים כאל צופים שצריך להגן עליהם מכל מורכבות. סרטיו הציגו עולם אפל, לעיתים מפחיד, אך כזה שמכבד את האינטליגנציה ואת הרגישות של הקהל הצעיר.
הילדים לא טיפשים. טראוויס נייט לצד הבמאי הנרי סליק, על סט הצילומים של "קורליין ודלת הקסמים"
(צילום: באדיבות yes)
ההישג של נייט היה לא רק לבנות חברה שמסוגלת להפיק סרטים בקנה מידה הוליוודי באמצעות בובות פיזיות, אלא גם להגדיר מחדש את האפשרויות האמנותיות של המדיום. לייקה הפכה לשם נרדף לאנימציה בעלת מראה מובחן: עשירה בפרטים, בעלת מרקם מוחשי, ולעיתים קרובות טורדת-מנוחה במידה שהאולפנים הגדולים האחרים נוטים להימנע ממנה.
הוא עצמו לא הסתפק בניהול. אחרי שנים שבהן עבד לצד במאים אחרים, נייט עבר לכיסא הבמאי עם "קובו", כאמור, שהפך לאחד הסרטים המזוהים ביותר עם האולפן. הסרט, המשלב מיתולוגיה יפנית, הרפתקה וסיפור משפחתי, זיכה אותו במועמדות לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ובפרס הבאפט"א. הוא גם היה הצהרה אישית מאוד, כפי שיתברר בהמשך.
"הקהל הצעיר מתוחכם הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים"
במקביל לקריירה שלו בלייקה, ולמעשה בגלל הצלחתה, נייט פיתח מסלול נוסף בהוליווד: בימוי סרטי לייב-אקשן עתירי-תקציב. ב-2018 ביים את "באמבלבי", סרט מסדרת "רובוטריקים" שהצליח להעניק למותג הוותיק מידה של רגש ואינטימיות, לצד האקשן המצופה ממנו. בניגוד לסרטים הגדולים והעמוסים והמטומטמים למדי של מייקל ביי, נייט בחר להתמקד בקשר שבין הרובוט הצהוב לנערה המתבגרת צ'רלי, בגילומה של היילי סטיינפלד. הסרט, בניחוח אייטיזי נוסטלגי מתוק שנייט יתרגם גם לסרטו הגדול הבא, זכה לביקורות חיוביות יחסית לסדרה, עשה כסף נאה והוכיח שהוא מסוגל להתמודד גם עם הפקות אולפניות רחבות-ממדים שכוללות אפקטים ממוחשבים, שחקנים בשר ודם ותקציבים משמעותיים.
שדרוג משמעותי ממייקל ביי. מתוך "באמבלבי"
(צילום: יחסי ציבור)
ממש השנה נייט חזר לזירה הזאת עם "שליטי היקום", עיבוד קולנועי חדש למותג הצעצועים וסדרת האנימציה משנות ה-80, שמתרגם נאמנה למסך - ובאופן מכוון עד מאוד - את רוחה המטופשת והמהנה. הסרט אומנם נכשל כלכלית, אבל בהחלט לא מפני שנייט לא יודע את העבודה - זה קשור יותר לאופן שיווקו הכושל, ואולי גם חוסר הרלוונטיות של המותג עצמו. ובעיקר, כמו בסרטי הסטופ-מושן שנייט היה מעורב ביצירתם, גם "שליטי היקום" המחיש את היכולת הנדירה שלו להעניק ליצירותיו, גם אלו המסחריות בעליל, לב אנושי פועם - כזה שלרוב נובע מהאובדן שחוו גיבוריו של נייט, ומאופן התמודדותם איתו.
כמה כיף. למה זה נכשל? מתוך "שליטי היקום"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מן הסתם הסיבה לכך קשורה גם לטרגדיה האישית שחווה נייט. ב-2004, כשהיה בן 29, נהרג אחיו הגדול מת'יו בתאונת צלילה באל סלבדור. נייט היה זה שקיבל את הבשורה ונאלץ לבשר עליה להוריו, פיל ופני, שהיו באותו זמן בקולנוע. בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס" ב-2016 תיאר את אותו יום כמה שהיה אולי היום הנורא ביותר בחייו. הוא סיפר שנותרו בינו לבין אחיו דברים לא-פתורים, ושהוא היה רוצה לקבל הזדמנות לשיחה אחרונה עמו.
כאמור, האובדן הזה חלחל באופן ניכר אל עבודתו. "קובו" עסק בין היתר במשפחה, בזיכרון, במוות וביכולת להמשיך הלאה אחרי אובדן. בריאיון סיפר נייט כי הכאב והכעס על מותו של אחיו היו חלק מהמטען הרגשי שהביא אל הסרט. גם הסרט הקצר Moongirl, שהיה אחד הפרויקטים הראשונים של לייקה, שבו שימש נייט כאנימטור הראשי, הוקדש לזכרו של מת'יו.
הטרגדיה של משפחת נייט נמזגה ישירות ליצירתו. מתוך "קובו: אגדה של סמוראי"
(צילום: באדיבות yes)
כעת, יותר מעשור וחצי לאחר מכן, האובדן שב ומופיע ב"יער פרא", ובאופן משמעותי. הפעם הוא נוכח לא רק ברקע אלא בלב הסיפור: מסע להצלת אח קטן, עולם שבו דמויות מתמודדות עם מוות ועם געגוע, ואנטגוניסטית (מדובבת באופן אפקטיבי ביותר בידי קארי מאליגן הנהדרת) שהאבל הפרטי שלה הופך לכוח הרסני. נייט אינו מבקש להציג את האבל כמצב שאפשר לפתור באמצעות מחווה אחת או סוף טוב הוליוודי. הוא מתעניין דווקא במתח שבין האהבה לבין הצורך לשחרר, ובמחיר שאדם משלם כשהוא מסרב להיפרד.
בריאיון ל"אייריש טיימס" בחודש שעבר אמר כי "יש יותר מחיי שלי בסרט הזה מאשר בכל דבר אחר שעשיתי". הוא הוסיף כי במהלך העבודה נחשף בפני אנשי הצוות בדרכים שלא תמיד היו לו נוחות, וכי חלק מהאנשים שעבדו איתו יודעים עליו דברים שכמעט איש אינו יודע. החוויות האישיות האלה, לדבריו, מצאו את דרכן אל הסרט.
הצוות ידע עליו הכול. מתוך סט הצילומים של "יער פרא"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"כל מה שאתה יכול לעשות זה לנסות לספר את הסיפור באופן המיטבי ביותר", הוא מסביר, "וכן, ישנה אפלה בסרט הזה. אני לא יודע אם הייתי מגדיר אותו כסרט אפל, כי אני חושב שיש המון אור ואושר בסרט. אבל הוא מרוויח את האור והאושר הללו באופן כנה. אנחנו חולפים במסדרונות האפלים האלו של אובדן ואבל וטרגדיה, אבל אנחנו גם יוצאים מהצד השני עם תקווה כשהועשרנו מהחוויה, מהפלא ומהאושר.
"זה על משהו שחשוב לי, משהו שמשנה לי. זה על אהבה ואובדן, על ללפות ולא לשחרר ועל לשחרר לבסוף, ומה שזה עושה לנו; על איך שאנו ממשיכים להחזיק משהו גם כשהוא מכאיב לנו מאוד. ואני חושב שאם אתה מספר על הדברים הללו, זו האחריות שלנו, יוצרי הקולנוע, לנהוג בזה בכבוד ובכנות. הכנסנו כל כך הרבה מעצמנו ומהחוויות שלנו בסרט הזה, תחושות האובדן והאבל האישיות שלנו, ואני מקווה שאנשים יראו את זה".
להתייחס לאובדן בכבוד ובכנות. טראוויס נייט
(צילום: Business Wire/AP)
הגישה הזאת עומדת גם מאחורי האופן שבו הוא מתייחס לקהל הצעיר. נייט אומר שלמבוגרים אין מונופול על תחושות של אבל ואובדן. "הקהל הצעיר מתוחכם. הוא עבר הרבה יותר ממה שאנו המבוגרים נוטים לחשוב. אנשים צעירים יודעים איך זה להיות לבד. הם יודעים איך זה מרגיש להיות אבוד וחסר-כוח ומפוחד".
