"תל אביב ביירות" נפתח עם שוט יפה, שבשניות הראשונות שלו אפילו מפתה אותנו לחשוב שבפנינו סרט עם פוטנציאל לגדולה: שתי נשים נוסעות ברכב עם גג נפתח - "תלמה ולואיז" סטייל - ליעד לא ידוע שיתברר רק בחלקו האחרון של הסרט. הזמן הוא מלחמת לבנון השנייה, והנוסעות הן ישראלית (שרה אדלר) ולבנונית (זלפה סרה), שתיהן דוברות צרפתית. האחת מספרת לחברתה שפעם, לפני קום המדינה, עבר פה קו-רכבת בין תל אביב לביירות, והיום זה בלתי נתפס. "גדלנו במלחמות", היא אומרת, "בני נולד למלחמות, ואנחנו לא מכירות שום דבר אחר". וואלה? רגע, יש עוד. על המסך עולה הכתובית: "תל אביב" בעברית. "ביירות" בערבית. "תל אביב ביירות" בלועזית. אוי ואבוי לי.
"תל אביב ביירות"
(באדייבות סרטי יונייטד קינג)
רצה הגורל ואת השורות האלה כותב מבקר קולנוע שנולד בישראל באביב 1982, לאם שעלתה מצרפת, ממש כמו הדמות של אדלר בסרט. כמו אלפי ילדים ישראלים לאורך הדורות - אולי בעצם מיליונים - גם אני זכיתי לשמוע את אימי מספרת איך חיבקה אותי כתינוק וקיוותה שמלחמת לבנון הראשונה תהיה גם האחרונה, כשאתבגר לא יהיה צבא וכו' וכו', ואיך היא ידעה כבר אז שגורל התקוות הללו הוא להתנפץ מול עוד סבב ועוד הרג. במובן הזה, וגם כי אני אב בעצמי שנתקף לא פעם באותן מחשבות נוגות ושחוקות, הייתי אמור להיות קהל היעד האידיאלי לסרט - "אפוס" ביומרות שלו על גורל ישראלים ולבנוניים לאורך שני עשורים שלא מצליחים להשתחרר מהסכסוך העגום. אך הוא הותיר אותי קר כמו טיול בחורף בהר מירון.
"תל אביב ביירות", הפקה צרפתית-גרמנית-קפריסאית שבוימה ונכתבה בידי הישראלית-צרפתייה מיכל בוגנים, מספר על שתי משפחות: האחת היא של קצין צד"ל בדרום לבנון (יונס בואב), אשתו ושתי בנותיו שאחת מהן תגדל להיות אותה תלמה, סליחה טניה, מסצנת הפתיחה. השנייה היא של המפעיל הישראלי שלו, קצין צה"ל (הבמאי שלומי אלקבץ), אשתו המרוחקת שגרה בחיפה (לימים אדלר), ובנו הפעוט ב-1984, ואז חייל ב-2006 עם פריצת מלחמת לבנון השנייה.
והנה הבעיה הראשונה והבסיסית מאוד עם הסרט: כל המהלכים העלילתיים, הקונפליקטים, הגורל העגום שיתקוף את הדמויות - צפויים מקילומטרים. כל אחת ואחת מהדמויות שכתבה בוגנים, שהיא במאית דוקומנטרי מוכשרת ("אודסה אודסה") שלמדה והתחנכה בצרפת, נראית כמו טיוטה שנרשמה בתיאור העלילה הבסיסי שהוגש לחברות ההפקה באירופה. שורה של שחקנים מוכשרים עם רקורד מוכח על המסך (בראשם אלקבץ ואדלר, המתמודדת לכל תפקיד אפשרי שבו דרושות ישראליות דוברות צרפתית) לא מצליחים להפיח בהן חיים.
בעיה שנייה, שהופכת את "תל אביב ביירות" מסתם סרט ישראלי מפוספס, לסרט שהוא בכנות לא טוב, היא האופן שבו הקונפליקטים הללו צפים על המסך, ספציפית בדיאלוגים. "הלו הלו, לא באנו לכאן להתחיל עם בחורות!", זועק חייל צה"ל אנונימי לאם המודאגת שמחפשת את הבן שלה. בסצנה אחרת, שהייתי צריך לשפשף את עיניי כדי להאמין שהיא מופיעה בסרט דובר עברית ב-2026, נראים חיילי גולני במסיבה שרים שירי גבורה של הפלמ"ח (!!!), לא בקטע אירוני או פארודי או נדב-לפידי.
ויש כמובן סצנה במחסום (שלא קורה בה כלום, אבל צריך סצנה במחסום); דיאלוג בין אם לבנה שאומרת לו שהוא לא ילך לצבא ואב שאומר שהוא דווקא ילך; מלצר ערבי שמספר ליהודייה על פיגוע ואומר לה ש"אללה" שמר עליה אבל היא אומרת דווקא "אלוהים", לבנונים שמתארים את אנשי צד"ל כבוגדים; ישראלי שזורק ביצה לעבר הצד"לניקית וקורא לה "לבנונית מסריחה", נשים שמתפשטות בנוחות צרפתית כי הן הולכות לשחות בים בקטע "משחרר", וכל תובנה אפשרית שנאמרה כבר על הסכסוך ועל ידי מי שלוקחים בו חלק בעשורים האחרונים נאמרת שוב. למעשה, ניכר כי לרגעים בוגנים מודעת לחוסר המקוריות של מה שנאמר, כשדמויות אומרות "כבר דיברנו על זה מיליון פעם".
וזה כל כך חבל, כי את חוויית האימהות שחוששות לחיי ילדיהן במדינה הזו, ניכר שבוגנים מכירה בצורה אינטימית. אבל כל השאר מרגיש כמו סימפוזיון שנערך בחטיבת ביניים בעיר ספר בצרפת על "הסכסוך", מול תלמידים שמאמינים שהם מבינים בנושא כי ראו פעם ראיונות עם ישראלים ולבנונים בתוכנית אקטואליה חפרנית.
צופים ישראלים רבים מתלוננים שהקולנוע המקומי הוא "שמאלני" ומכוון לקהל זר. זו לא אמירה הוגנת, גם אם יש בה ממד נכון: במיטבם, הסרטים הפוליטיים המקומיים, בין אם "לבנון" או "ללכת על המים" או "הים" או אפילו קולנוע ארט-האוס של עמוס גיתאי, מלאים בהיכרות ספציפית של היוצרים עם הדמויות שלהם והסיטואציות שהם מעלים על נס.
למשל הסרט הישראלי "חמצן" של נטעלי בראון, שיצא בשנה שעברה וגם עסק בחששה של אמא (דאנה איבגי) לגורל בנה החייל בלבנון, בעוד חיי הגברים סביבה נטועים עמוק במיליטריזם שעובר מדור לדור, נראה לרגעים כמשיק ל"תל אביב ביירות". על אף ש"חמצן" היה בעיניי סרט בעייתי ומעט מפוספס, אין מה להשוות בין דרגת הדיוק והירידה לניואנסים ביחסים בין הדמויות וביניהן למדינה, לבין הקווים הגסים המוצגים ב"תל אביב ביירות". הקולנוע הישראלי במיטבו מאתגר, מטלטל, מפתיע ולא נותן תשובות בנאליות לשאלות "מהו הסכסוך". "תל אביב ביירות", לצערי, כן.
הזרות נוטפת מ"תל אביב ביירות" - שצולם ברובו בקפריסין, וזה ניכר - אבל גם זו לא הבעיה בו. בן גביר לא ישמח לשמוע את זה, אבל גם לאירופאים מותר לעשות סרטים על ישראל, גם לאמריקאים, גם לערבים וגם לישראלים שרוצים לעשות סרטים מקומיים בהפקה זרה. אבל הסרט צריך להיות טוב, ומהוקצע. כאן יש בלגן עצום בליהוקים, כשסרה הלבנונית למשל אמורה לגלם אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ונראית הרבה צפונה מ-40, ואילו נועם בוקובזה שאמור לגלם מלש"ב טינאייג'ר נראה מבוגר יותר מרוב הקאסט של "בוורלי הילס 90210".
אפשר להיכנס גם לבעיות בשחזור התקופתי, בין אם זה שוטים סגורים מדי שמעידים שלא היה תמיד כסף לשחזור משכנע אז נסתפק בטפטים ובבגדים שמבהירים ש"עכשיו האייטיז", או תא טלפון שרשום עליו באותיות ענקיות - שימו לב - "טלפון". נכון, גם בהוליווד העשירה נופלים בטעויות מביכות (נפנה את הקוראים לשוט ב"צלף אמריקאי" של איסטווד שבו בראדלי קופר מחזיק בובת תינוק במקום תינוק), אבל כשאין במה להיאחז מבחינת דרמה, הצרות מתבלטות.
5 צפייה בגלריה
יש בהחלט לב - השאר לוקה מאוד בחסר. מתוך "תל אביב ביירות"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אם בוגנים מעוניינת לדבר על ההיסטוריה, אפשר לסכם בשיעור דווקא מההיסטוריה של הקולנוע הצרפתי שהיא לבטח מכירה היטב: כשפרץ בצרפת "הגל החדש" בשנות ה-50 וה-60, עם במאים מורדים ומלאי חוצפה כגודאר וטריפו שהציגו סרטים ששברו את כל הקונבנציות הקולנועיות, הם יצאו בבוטות ובחמת זעם כנגד מה שהם כינו בצורה מתנשאת "הקולנוע של אבאל'ה". כלומר, דרמות "עשויות היטב", מבמאים מוערכים, חסרי נועזות צורנית, ששעממו את הצעירים הפוחזים. זו הייתה ביקורת לא הוגנת כלפי קולנוע שהיה בו לעיתים ממד מעמיק ועשוי היטב.
גם לישראל יש מסורת ארוכה של "קולנוע של אבא", ובראשם סרטיהם של אבי נשר וערן ריקליס. חלק ניכר מסרטי שני הבמאים האלה הם דרמות היסטוריות/פוליטיות שעוסקות ב"ישראליות" וב"סכסוך" דרך דמויות לכאורה "רגילות" שמוצאות את עצמן בלב ההיסטוריה. הסרטים מצליחים מאוד אצל הקהל אבל מביאים לא פעם למבקרים וחובבי קולנוע סנוביים יותר את הג'ננה. "עץ הלימון" ו"הכלה הסורית" של ריקליס, עוד שני סרטים עם הרבה קווים משיקים ל"תל אביב ביירות", הם דוגמאות מצוינות לקולנוע הזה (וגם הצליחו בטירוף בצרפת, מה שמעלה את הסברה כי בוגנים ומפיקיה האמינו שהם יוצרים סרט לאותו קהל בערך). אלא שהקולנוע של ריקליס ונשר - שבעיניי הוא מצוין לסוגו ולעיתים נוגע בגדולה - עשוי במקצועיות יתרה, נוטף כריזמה ומלא בלב. ב"תל אביב ביירות" יש בהחלט לב, השאר לוקה מאוד בחסר.
