אולי בגלל ששיערו הקדים להאפיר, שלום חנוך תמיד נראה מעט מבוגר מכפי גילו האמיתי. אך ייתכן שדווקא בשל העובדה שהאיש בחר במוזיקה - ועוד ברוק - כדרך חיים, הוא ממשיך לעלות על הבמות גם בגיל 80. חנוך, שחוגג היום (שלישי) את הגעתו לגבורות, כבר היה צריך לקבל את פרס ישראל. זה לא קרה, וכנראה שזה גם לא יקרה. סביר להניח שגם לא יזמינו אותו להשיא משואה ביום העצמאות הקרוב, או בזה שאחריו, אפילו אם יתרחש מהפך בבחירות. באותה מידה ששום יחצן לא יטען שהוא "הזמר הלאומי" בפאנל טלוויזיוני רב-צועקים. וזה לא שלא מגיע לו.
כשזה נוגע לרוק העברי, חנוך הוא היוצר הכי חשוב ומשפיע שהיה כאן. אלא שבמקום לרדוף אחרי הכבוד, וטרן הרוק המקומי מעדיף להמשיך בחיפוש דרכו המוזיקלית. אדם בתוך עצמו הוא גר, ושר. ניתוח שמונת אלבומיו הגדולים הוא רק הצעת הגשה אחת למסע שהוא עבר ואנחנו איתו. כדי להדגיש את חשיבות מושג האלבום אצל חנוך, הושארו הפעם בצד הרכבים שבהם היה חבר (השלושרים ותמוז) כמו גם שיתוף הפעולה הארוך שלו עם אריק איינשטיין.
שלום חנוך חוגג 80 - פרויקט מיוחד:
חנוך כבר לא יכתוב את "חתונה לבנה 2". גם "אדם בתוך עצמו 3" לא יגיע ככל הנראה. אפשר גם לשכוח מאיחוד נוסף של תמוז, בטח לאחר פטירתו של המתופף מאיר ישראל. זה אולי עשוי לאכזב אחוז מהקהל הנאמן של חנוך שהולך איתו כבר שנים, אך כמוזיקאי-יוצר הוא תמיד הקפיד שלא למחזר את עצמו. "חתונה לבנה" לא הזכיר את "אדם בתוך עצמו", ו"מחכים למשיח" או "רק בן אדם" לא היוו המשך לצליל של "על פני האדמה".
אף על פי שהאלבומים שחנוך הוציא ב-35 השנים האחרונות לא זכו להצלחה (שניים מהם בכל זאת נמצאים כאן), בכל אחד מהם ניתן היה לאתר כמה שירים שהדגימו כי כישרון הכתיבה, ובעיקר האומץ להשתמש בו כדי לומר דבר מה בעל ערך - לא פגו. שמונת האלבומים האלה הם שמונה תמונות מצב של אמן שתמיד בחר ללכת נגד הרוח, אבל נשאר לעמוד על פני האדמה, יציב יותר מכל אופנה חולפת.
חתונה לבנה (1981)
בסוף שנות ה-70 חנוך כבר נחשב לכוכב. מה שהחל בהופעות קטנות במועדון צוותא בתל אביב התפוצץ ב"וודסטוק העברי" שהתקיים ב-1978 על חולות נואיבה, בימים שבהם סיני עוד הייתה בידי ישראל. רגע לפני תום העשור יצא חנוך לסיבוב הופעות עם "אחיו הגדול", אריק איינשטיין. מי שצפה בסיבוב ההוא - או שרק הסתפק בהאזנה ביתית לאלבום הכפול שתיעד אותו - הבין שהמקל עבר, וכעת הגיע התור של חנוך להצעיד את המוזיקה הישראלית לשלב הבא. זה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות באלבום "חתונה לבנה" שהופיע ב-1981.
"עומד על הבמה חשוף, מוכן להישרף". שלום חנוך בהופעה, 1979
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
חנוך לא רק נשמע כאן אחרת מבעבר, צרוד ואפילו מעט כועס, אלא גם שונה מאשר בתחנותיו הקודמות. הוא גם כתב אחרת: על הצלחות וכישלונות, על החיים, על זוגיות ועל מוזיקה. הקיבוצניק ממשמרות עם הגיטרה האקוסטית, ששר קודם לכן על הילדים המייללים בהפסקות בבתי התינוקות במשק ועל מאיה הקטנה, ביקש כעת להפוך לכוכב רוק אמריקאי, עם פנדר טלקסטר אדומה, הפקה עמוסת סולואים וגדושה בצלילי סקסופון. הייתה רק בעיה אחת: הוא ושאר שותפיו לאלבום היו עמוק בישראל.
במסגרת אותו דף חדש, חנוך הצהיר לקראת סוף השיר "הדרכים הידועות" כי הוא "עומד על הבמה חשוף, מוכן להישרף", מבלי לדעת שהנבואה הזו עתידה להתגשם, ובמהירות. "חתונה לבנה" הוא לא רק האלבום הגדול ביותר של חנוך כסולן, אלא גם אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו בישראל. בזמן אמת הוא היה כישלון מפואר. תחנות הרדיו מיעטו להשמיע את שיריו ("שיר דרך" הגיע למקום האחרון במצעד השנתי של רשת ג' ב-1982), ובחנויות התקליטים לא נרשמה התרגשות מיוחדת עם הגעת העותקים. גם סיבוב ההופעות לא האריך ימים, לפחות לא במתכונתו המקורית והמורחבת. וכל אלה עוד לפני שנגענו בסאונד הלא פשוט לעיכול של האלבום. ולמרות כל זאת, "חתונה לבנה" נותר אבן דרך בהתפתחות הרוק הישראלי. ירוסלב יעקובוביץ' ולואי להב, אדריכלי הסאונד שלו, יחד עם שורת נגני העל שהשתתפו בהקלטות, הזניקו באמצעותו את הרוק המקומי שנות דור קדימה.
הקהל היה רעב לדבר הבא. פסטיבל נואיבה
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
ב"שיר דרך", החותם את האלבום, חנוך משאיר מאחור את החלומות, הכעסים והאכזבות, וחוזר הביתה מפויס. "הכביש מתפתל, כפר ערבי/ עצי תאנה במדרון/ אדם עם כאפייה, נשים בשחור/ הרועים כבר כינסו את הצאן/ אני עף אלייך כמו ציפור/ כל כלי רכב איננו נחוץ/ בא הביתה עוד מעט/ הרי לא תעזבי אותי בחוץ", הוא שר בשיר ישראלי מאוד באופיו, שנותר אחד מרגעי המפתח בכל הופעה שלו, גם 45 שנה לאחר שנכתב.
אדם בתוך עצמו (1977)
שנה לאחר התפרקותה בטרם עת של תמוז, חנוך הגיש את אלבום הבכורה (העברי) שלו. "אדם בתוך עצמו" אומנם היה אלבום סולו של זמר, אך הנגנים המעולים שהוזמנו לנגן בהקלטות נשמעו כמו יחידה אורגנית. האלבום הנפלא הזה סימל - לצד המעבר משירי ה"אנחנו" לשירת ה"אני" (חנוך עסק בו בבדידות ובכישלונות העבר שלו, ובחלק מהשירים נשמע מהרהר ופחות נחרץ) - גם את האופן שבו אפשרו פעם לנגנים לזרוח באולפנים.
יש כאן רק שבעה שירים - אחד מהם, "טיול ליפו", כנראה לא היה עובר היום ולא רק בשל אורכו (למעלה מעשר דקות) - אך כל תפקיד נגינה לאורך האלבום חושף קסם חדש בכל האזנה. ההפקה של לואי להב - שהיה שם גם בלהקת תמוז - משכה את העיבודים למחוזות הג'אז עם נטייה מודעת לגוון האקוסטי והרך, אך היא דאגה לייצר מספיק עניין ועומק אצל הקהל החדש שחנוך החל לאסוף סביבו באותם ימים.
כמעט 50 שנה לאחר צאתו, "אדם בתוך עצמו" נותר בית ספר לכתיבה, הגשה, הפקה ובעיקר - נגינה. ואם צריך לבחור ממנו את השיר האחד שזורח מעל כל היתר, נדמה שאין ממש תחרות. "לילות שקטים" מציע שבע וחצי דקות חלומיות המוגשות בידי חבורת נגנים שכל אחד מצטיין בתחומו: אלונה טוראל על הפנדר רודס, אלון הלל מאחורי התופים, אוהד אינגר בבס וחיים קריו בגיטרות.
מחכים למשיח (1985)
גם לאחר יותר מ-40 שנה לחנוך אין צורך לעדכן את הטקסט של "מחכים למשיח". כאז כן עתה, רבים מרגישים היום את מה שניסה להסביר אותו שוטר נבוך מהשיר שמתגלה בפתח עם הכובע ביד: שהייתה תאונה למדינה, ולא ברמה של שפשוף פגושים והחלפת פרטים בצד הכביש, אלא שמדובר באירוע רב-נפגעים. אם נמשיך עם השורות של "מחכים משיח" עוד קצת ונקביל אותן לימינו אנו, מוטב שלא לחזור על הדברים ששר האוצר נוהג להשמיע בראיונות שהוא נותן, כמו גם על המחיר שהציבור ממשיך לשלם בכל יום מחדש.
האלבום הכי פוליטי הפך להצלחה הכי גדולה. שלום חנוך בהופעה בנווה שלום, 1985
(צילום: חנניה הרמן, לע"מ)
"מחכים למשיח" מתאר המתנה חסרת תוחלת ותכלית. הצליל הדחוס שלו - עם הגיטרה שנוגנה מהר מדי, הקלידים האיקונים של משה לוי והתופים המתכתיים - מייצרים תחושת מרדף. גם השירה הדיבורית תורמת לעליית מפלס העצבים והייאוש. חנוך של אמצע האייטיז היה אמיץ דיו כדי לצעוק על מה שהפריע לו. באופן מפתיע, דווקא אלבומו הכי פוליטי (לצד שיר הנושא, כיכבו שם גם "לא עוצר באדום" ו"שוקו"), הפך להצלחה הגדולה ביותר שלו, עם מכירות מרשימות בחנויות ומופעי ענק בפארק הירקון.
הכישלון המסחרי של שני האלבומים שקדמו לו ("חתונה לבנה" ו"על פני האדמה"), תורגם לגב צר מאוד מחברת התקליטים שאילץ את חנוך ומשה לוי להשתמש במכונות תופים ובסינתיים לטובת קיצוץ העלויות. ואף על פי שהשירים נולדו מתוך מצוקה אישית וכלכלית של יוצרם, הקהל מיהר לחבק אותם. יותר מכול, "מחכים למשיח" מעורר געגוע לעידן אחר - שלמרות שגם הוא היה רחוק מלהיות אידאלי - לפחות לווה בפסקול שיצר מוזיקאי שתמיד זכר להעמיד את האמנות לפני הרצון לשאת חן.
ערב ערב (1997)
יציאת האלבום "ערב ערב" ב-1997 לוותה בהתעלמות יחסית. השירים המדויקים והרגישים שנעו על הציר שבין האישי ("ערב ערב", "מת לישון" ו"לעולם לא אעזוב אותך עוד") לבין הפוליטי ("הליקופטר", "אוזניים לטלפון" ו"אל תקרא לי עם"), שכנעו בשעתו מעטים מדי. מהדורת הוויניל הכפולה של האלבום שהופיעה לפני כמה שנים היא עדיין הדרך המומלצת להתמסר לאלבום הטוב ביותר של חנוך בכמעט 30 השנים האחרונות, דווקא בשל העובדה שהיא מחייבת את המאזין לקום כמה פעמים מהכורסה כדי להפוך צד.
"ערב ערב" הוא אלבום שדורש האזנה נטולת הפרעות. בנוסף להגשה הרכה של חנוך, האלבום רשם הישג גם בפן המוזיקלי - שיריו נוגנו בלייב באולפן, כשהנגנים קיבלו אותם בבוקר, למדו אותם ואז נכנסו להקליט ללא חזרות ועצירות. האופי הבלוזי והאפלולי של האלבום שהפיק לואי להב בשילוב העיבודים של משה לוי וירוסלב יעקובוביץ', והטקסטים שנותרו רלוונטיים גם לימינו (באופן מופלא וכואב גם יחד), מצדיקים את הצ'אנס הנוסף שאולי תחליטו לתת לו עכשיו.
הרצל לילנבלום (2021)
אלבום האולפן האחרון של חנוך עד כה הוא גם התחנה האינטימית ביותר במסע שלו. בניגוד לצומת הרחובות התל-אביבי הסואן שהעניק לאלבום את שמו, "הרצל לילנבלום" הוא אסופת שירים מינימליסטית שמגיש חנוך לצד משה לוי, שותפו הנצחי, בסיוע הקונטרבס של אלי מגן, התופים והסימפולים העדינים של תמיר מוסקט, והבת רומי חנוך, שמצטרפת פה ושם בקולות רקע.
האלבום, שהוקלט בלייב באולפן, הוא מעין הרחבה למופעי "יציאה" האקוסטיים שחנוך ולוי מעלים כבר קרוב לרבע מאה. אף אחד משיריו לא הפך ללהיט, וגם חמש שנים לאחר צאתו תתקשו למצוא ממנו נציגים בהופעות של חנוך. אבל ייתכן שזו הייתה גם כוונת המשורר: "הרצל לילנבלום" לא נכתב לפארקים ולהופעות המוניות, אלא להאזנה ביתית בסופו של יום, לבד או בשניים, רצוי עם אורות מעומעמים ותמריץ קל, כפי שמוצע למשל ב"לקרוע את ים סוף" ("בואי איתי למים / עם הג'וינט ועם היין / נשארו לנו יומיים / לקרוע את ים סוף").
התחנה האינטימית ביותר במסע שלו. שלום חנוך בהופעה
(צילום: רז גרוס)
גם באלבומיו הבומבסטיים ביותר הקפיד חנוך לשלב בלדה אחת, ולעיתים אף שתיים, כדי לשבור את רצף הדציבלים. כאן זו הליבה. המינימליזם הכללי מזקק עוצמה וכנות שקשה לעמוד בפניהן. בניגוד לאוסף הגימיקים שמאפיין חלק ניכר משירי הפופ הישראליים בשנים האחרונות, "הרצל לילנבלום" הוא מרחב שמאפשר ליהנות משלושה או ארבעה מוזיקאים שעדיין זוכרים איך עושים מוזיקה: עם כלי נגינה אקוסטיים, כשכל משיכת קשת, רשרוש על הסנר, נקישת קליד בפסנתר ופריטה על הגיטרה זורמים מהאולפן אל המאזין כמעט ללא תיווך. השירה של חנוך מלאת הבעה, ולמרות שהשנים בהחלט ניכרות בקולו, הגוון הצרוד והמעושן שלו נותר חד וברור גם כשהוא מתקרב ללחישה.
בגלגול הזה (1991)
אם להאמין לאגדה, לחנוך לקחו בערך שלוש דקות, אולי מעט יותר, לכתוב את "ככה וככה", הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום הזה. לפחות על הנייר, "בגלגול הזה", שיצא ב-1991, נחשב לאלבום פחות קאנוני בגוף היצירה של חנוך, ודאי כשמציבים אותו לצד "אדם בתוך עצמו" או "חתונה לבנה". אבל האלבום היפה הזה סיפק למלך הרוק הישראלי את אחת התקופות היפות בקריירה שלו, במיוחד לאחר הכישלון של "רק בן אדם" הכפול.
שלום חנוך
(צילום: צביקה טישלר)
יש כאן כמה שירים מעולים, בהם "ככה וככה" ושיר הנושא בעל הגוון הגוספלי והבס המהלך בסגנון "האחים בלוז"; דיון חשוב וחריג ביחסים שבין ישראל לפלסטינים ב"בדיוק כמוך"; ושני טקסטים יפים במיוחד מאת חברו הטוב מקיבוץ משמרות, מאיר אריאל - "אומרים שבלי" ו"ויקטוריה". נבחרת הנגנים החלומית כללה, בין היתר, את משה לוי, את רוני פיטרסון המנוח עם הגיטרה הבלוזית שלו, את יוסי פיין עם הבס המקפיץ ואת ירוסלב יעקובוביץ' בסקסופונים.
"בגלגול הזה" הוא לא רק אחד האלבומים היפים והטובים של חנוך, אלא גם האחרון שלו שהפך ללהיט מכירות של ממש. מאז חלפו 35 שנה.
רק בן אדם (1988)
האייטיז היו העשור הפורה ביותר של חנוך כאמן מקליט, ולקראת סופם הגיע מה שנועד להיות האלבום הגדול ביותר שלו עד אז. לצורך הפקת "רק בן אדם" נשכרו שלושה נגנים מחו"ל - רוני פיטרסון בגיטרות, אחיו ריי בבס והמתופף רוי מרטין. את החלק הישראלי בלהקת הליווי של חנוך השלימו משה לוי בקלידים וירוסלב יעקובוביץ' בסקסופונים.
"רק בן אדם" היה אלבום יומרני: כמעט 70 דקות של מוזיקה שמילאו שני תקליטי ויניל, עם סאונד כוחני אף יותר מזה של "חתונה לבנה", בעיקר בשירים כמו "עד כאן" ו"היא אמרה", שלא ממש שרדו את מבחן הזמן.
המהלך של חנוך היה אז נועז - הוא יצא לסיבוב הופעות שבו ביצע חלק מהשירים החדשים עוד לפני שהאלבום הגיע לחנויות. אף ש"רק בן אדם" נכשל בזמן אמת, וגם בהמשך לא הפך לחלק מהקאנון של חנוך, הוא כולל כמה מהשירים הטובים ביותר שהוא כתב באותו עשור. לצד הלהיט "נגד הרוח", נכללו בו גם "נהמת הדממה" ו"בסוף אמצא אותך" הרגועים יחסית, וכן הבלדה היפה החותמת את האלבום, "על שפת הנחל הזורם".
Shalom (1971)
חצי מאה מפרידה בין אלבום הבכורה של חנוך לבין אלבום האולפן האחרון שלו. הפער ביניהם ניכר לא רק במספר השנים שחלפו, אלא גם ביחסו של האמן לכל אחד מהם. באחרון הוא בהחלט יכול להתגאות, ובצדק. מהראשון, לעומת זאת, הוא נוטה להתעלם, שלא בצדק.
Shalom יצא לאחר שחנוך עזב את חבורת לול בראשית שנות ה-70, בניסיון לכבוש את בריטניה. זה לא קרה, בין היתר משום שהאנגלית שבה הוא שר נשמעת לעיתים כמו ניסיון לדבר בשפה זרה כפי שזו נשמעה אז בקיבוץ, ופחות כחיבור טבעי בין מילים ללחן. מי שיצליח לשים יד על אחד מעותקי הוויניל הנדירים, שמחירם האמיר עם השנים, יגלה אלבום שמתכתב עם הפולק-רוק הכובש של קט סטיבנס. האלבום מעולם לא יצא על גבי דיסק, והוא גם אינו זמין בשירותי הסטרימינג.
חלק מהשירים הופיעו קודם לכן ב"שבלול" וב"פלסטלינה", שחנוך יצר עם אריק איינשטיין. כך, למשל, "פלסטלינה" האינסטרומנטלי הפך ל-End of the Road, "אבשלום" נולד מחדש בלונדון כ-Here & Now, "אל תוותרי עליי" תורגם ל-Take Off My Shoes ו"מאיה" הפך ל-Maya. שירים אחרים שהופיעו כאן, זכו בהמשך לגרסה עברית. כך היה עם Peaceful Love, שיהפוך ל"אהבה שקטה" אצל תמוז, ועם You Do Need Sleep, שחותם את האלבום וימתין לא פחות מ-26 שנים עד שיתגלה לקהל הישראלי כ"מת לישון" מתוך "ערב ערב".
השליש האחרון של האלבום הנשכח כולל כמה שירים באנגלית שחנוך לא שב אליהם מעולם, ובראשם Under Tropical Moon Light, שנועד להיות הלהיט שיוביל את האלבום. אף שהאלבום זכה לביקורות יחסית אוהדות, הוא הסתיים בכישלון מסחרי. אולי אחרי 55 שנה חנוך יתרצה סוף-סוף ויאפשר לעוד כמה אנשים לגלות את ה-Shalom שהוא רצה להיות אז. בגיל 80, נראה שכבר הגיע הזמן.
